ברוך טעם כב

אסור לאכלה בכותח אפילו ללוי הוא דריחא עכ"פ במשהו הוא ולא בטל בדשיל"מ ויש להרי"ף ראיה מדברי ר"א הנ"ל דדשיל"מ לא בטל אף במבשא"מ כו' יעוי"ש והר"ן בנדרי' (דף נ"ב ע"א) מאריך בזה דמוכח מדברי המשנה שם שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט אסור דהא דדשיל"מ לא בטל אינו אלא במינו ומתניתין איירי במבשא"מ אבל לשיטת הרי"ף ז"ל שסובר דדשיל"מ אף בא"מ ל"ב קשה עליו ממתניתין הנ"ל דהא במס' נדרים (דף נ"ט) איתא בהדיא דקונמות כיון דמצוה לאיתשולי עלייהו הוי לי' כדשיל"מ כנ"ל יעויי"ש. ועל דברי הרמב"ם שכתב בזה"ל יראה לי שאפילו דשיל"מ אם נתערב בשא"מ ולא נתן טעם מותר כתב בהשגת הראב"ד אמר אברהם משנה שלימה היא וכוונתו על משנה הנ"ל ומדחה בכ"מ דנדרים לא מקרי דשיל"מ ודבריו נפלאים דהא הר"ן מחזק דבריו בדברי הגמרא (דף נ"ט) דקונמות מקרי דשיל"מ עוד יש לי להקשות לכאורה דבמס' ע"ז (דף ע"ג) רבי יוחנן וריש לקיש דאמרו תרווייהו כל איסורים שבתורה בין במינם בין בשא"מ בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ. דבמינם במשהו ושלא במינם בנ"ט כו' אלא טבל מ"ט ומשני כהתירו כך איסורו כו' ואיתא בתוס' ד"ה טבל בזה"ל ותימא דהכא משמע דטעמא דטבל במשהו משום כהתירו כך איסורו ובירושלמי קאמר דטעמא משום דטבל דשיל"מ אף באלף ל"ב כו' וי"ל דצריכי תרווייכו דאי ליכא אלא חד טעמא דדשיל"מ ה"א דדוקא היכא שהבעלים בעיר כו' יע"ש ולפי שיטת האלפסי הנ"ל אכתי קשה אמאי סתמו ר"י ור"ל דטבל שלא במינם בנ"ט הא היכא דהבעלים בעיר הוי דשיל"מ ושלא במינם נמי לא לבטיל ובר"ן לאלפסי שם במס' ע"ז מוכיח בהוכחה זו דדשיל"מ בא"מ בטל. וליישב קושיא הנ"ל אקדים מש"כ הר"ן שם בנדרים שהטעם דדשיל"מ ל"ב משום מב"מ יעוי"ש וברש"י במס' ביצה (דף ג' ע"ב) ד"ה אפילו באלף ל"ב ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטל כו' אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול ע"כ יעוי"ש וכבר האריכו האחרונים והמציאו סברות אינם מוכרחות דמ"ט יהא חילוק בתערובות בדבר שיל"מ בין במינו בין בשא"מ לטעם רש"י הנ"ל וכמעט מצד הסברא לפי טעם רש"י היה ראוי להחמיר יותר בתערובות דשיל"מ מבשא"מ כמו שהאריך הפ"י בסוגיא דידן ומה שמתרץ בזה אינו מחוור לפי דברי הש"ך ביו"ד סי' קל"ב דדענין דשיל"מ מב"מ אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא ובזה נדרי' גם דברי הדרישה שכתב כעין טעמא של הפ"י ע"כ לפי טעם רש"י ז"ל לא לזר יחשב דעת הרי"ף שסובר דבאמת דשיל"מ ל"ב גם בא"מ דאחמור רבנן עד שיאכל באיסור ע"י ביטול יאכל בהיתר אבל היכא דלא שייך טעמא של רש"י וצריכים אנו לטעמו של הר"ן אין מקום לומר דלא בטל אלא במב"מ ואף דמצד שיל"מ הוי כהיתר בהיתר מ"מ בעצמות התערובות הוא מבשא"מ מה"ת לא לבטיל. ופשוט לדעתי עוד דסברת רש"י לא שייכי רק אם נאמר דלא בטיל יהיה אפשר לאכול בהיתר ולא יהיה בו צורך בטול האיסור ולכאורה גבי תערובות טבל בחולין לא שייך טעמא של רש"י דהא איתא במס' מנחות (דף ל"א) דהיכא שנתערב טבל בחולין אין להפריש ממקום אחר אלא מטבל דרבנן והטעם מבואר שם דמיד כשנתערב הטבל בחולין נתבטל והוי כחולין ולא שייך כלל חיוב הפרשה מדאורייתא רק מדרבנן וכשיפריש מטבל דאורייתא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור. לפי''ז מה הועילו חכמים בתקנתן דלא לבטיל ויפרוש עליו הא איסור דאורייתא שבתוך התערובות אינו מופקע כלל ע"י הפרשה דהא מדאורייתא הוי מן הפטור על החיוב ולולי שבאמת מועיל הביטול ליפקע האיסור דאורייתא ואין בתערובות רק טבל דרבנן ע"כ מועיל הפרשה בטבל דרבנן ועכ"פ אין תועלת בהפרשה זו נגד איסור טבל דאורייתא ואינו מופקע רק ע"י ביטול ואין היתר נגד איסור דאורייתא אף אחר ההפרשה רק מצד הביטול והרי לפי דברי רש"י טעם החומרא שהחמירו רבנן שלא לבטיל רק כדי שלא יאכל איסור ע"י ביטול ובתערובות טבל לא הועילו כלום (א) ולפי הנחה זו שבאמת לא שייך טעמא של רש"י ז"ל בתערובות טבל. והא דאיתא בירושלמי משום דהוי דשיל"מ לא אתי שפיר אלא לפי טעמו של הר"ן וממילא אין שייך לומר דלא בטל אלא כשהתערובות הוא בעצמותו מב"מ. אבל היכא דשייך טעמו של רש"י באמת אף בא"מ ל"ב ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל על הרי"ף מדברי ר"י ור"ל שסוברים דטבל בטל בא"מ די"ל דהרי"ף סובר כטעם הר"ן וכטעם רש"י הנ"ל וגבי פת שאפאה עם הצלי דשייך טעמו של רש"י הילכך מחמיר גם בא"מ משא"כ בטבל דלא שייך טעמו של רש"י רק טעם הר"ן הנ"ל וזה הטעם לא שייך רק במב"מ ואם נאמר דלטעם הר"ן דהוי כמב"מ אין לחלק בדשיל"מ בין אם שיכול להיות המתיר בלא טורח והוצאות או לא יש לפקפק על מה שכתבתי דאם בטבל הדשיל"מ הוא רק מטעם הר"ן ממילא ראוי שיהא בו דין דשיל"מ אף כשאין הבעלים בעיר ונשאר קושית התוס' הנ"ל דלמה לי הטעם דכהתירו כך איסורו ת"ל דהוי דשיל"מ. (אמנם באמת גם הר"ן בעצמו כתב בפרק השוכר דבמקום הפסד הוי כדבר שאל''מ) ודע דגם אם לא נאמר רק טעמו של רש"י יש מקום ליישב שצריכים לטעם הגמ' דכהתירו כך איסורו ויש תועלת גם בטעם של הירושלמי שהוא דשיל''מ דביו"ד (סי' ק"י ס"ק ז') איתא דכל מה שאינו בטל מדרבנן דבר חשוב וכדומה וכן דשיל"מ אם יפול א' מהם לים מותר הנותר ותולין דאיסור הוא הנפל וש"ך בס"ק ז' חולק ע"ז ודעתו דרק בדברים החשובים וכדומה מועיל נפל א' מהם לים דספיקא לקולא אבל בדשיל"מ דאף בספיקו החמירו אף בנפל אחד מהם לים אסור ומעתה נ"ל אף בטבל לא מקרי דשיל"מ דהא להאיסור תורה ליכא תועלת בהפרשה מן הפטור וכנ"ל מ"מ כיון שמטעם כהתירו כך איסורו אסרוה רבנן בתערובות ועשאוה כטבל מדרבנן ולגבי אותו טבל מדרבנן ישל"מ בהפרשה ממקום אחר מטבל דרבנן ושפיר מקרי דשיל"מ לענין שאם יפול אחד מהם לים נשאר התערובות באיסורו ולכאורה י"ל דאיכא ראיה לדעת הש"ך הנ"ל ללישנא דירושלמי שמובא בתוס' הנ"ל והוא בפרק ו' דשבועות ובפרק ו' דנדרים וז"ל הירושלמי זה הכלל שהי' ב"ש אומרים משום ר"י כל דשיל"מ כגון טבל והקדש ומעשר שני וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מב"מ בכ"ש ע"כ ואם נאמר כדעת הש"ע דאף בתערובות דשיל"מ אם נפל אחד מהם לים הותר בתערובות קשה דהא בנפל א' מהם לים אינו מותר רק כשיש בתערובות שיעור בטל רק מדרבנן א"כ ע"כ מתירים בנפל אחד מהם לים א"כ אף בטבל הוי דשיל"מ ולא בטל מ"מ היה צריך לידע כמה שיעור בטולו בס' או בק"א או במאתים כדי שאם יהיה בתערובות כזה ויפול א' מהם לים יהיה מותר ובפחות מאותו שיעור יהיה אסור אף בנפל אחד מהם לים ומלשון הירושלמי שאמר לא נתנו חכמים שיעור נ' דכיון שאין להם ביטול מחמת דשיל"מ אין תועלת כלל בנתינת שיעור א"ו כדעת הש"ך הנ"ל דבדבר שיל"מ אינו מותר אף בנפל אחד מהם לים ע"כ לא נתנו בהם חכמים שיעור על תערובות טבל ושארי דברים שיל"מ:

ולפ"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל וליכא סתירה מדברי הירושלמי ודברי תלמודא דידן דטעם הגמרא דבהתירו כך איסורו הא מצריך צריכי דבלא טעם זה לא היה מקום לטבל שיהיה לו דין דשיל"מ מטעם הנ"ל