ברוך טעם קפב

דאורייתא. אמנם אעפ"כ אין סתירה לדברי הפ"י מדרב גידל אמר רב שי"ל דרב לשיטתו שסובר כר' יהודה דחמץ אסור מדאורייתא לעולם וי"ל שסובר כן גם בחמץ דרבנן ועל דברי התוס' פסחים שהחליטו שנוקשה מותר לר' יהודא אח"פ אף אי נוקשה דאורייתא יעו"ש פקפוק הפ"י והא"ח יעוין בספריהם א"כ אף לשיטת הטור שאין בו חיוב השבתה מ"ע לא ישוב להיתר דגם אחר הפסח יושאר באיסורו כמו בפסח. אבל מדתפיס הטור לדינא דברי רב גידל א"ר הנ"ל אף דפסק הלכה שלא כר"י אלא כר"ש חמץ מותר מה"ת אחר פסח ואינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא דעבר בב"י ולכך בחמץ נוקשה שמותר להשהותו מותר לאחר הפסח בהנאה וגם באכילה ואעפ"כ פוסק הטור שאין חוששין לקידושין במקדש בחמץ דרבנן. מזה ראי' שהטור סובר דאף שישוב הדבר בעצמו להיות מותר אף בכה"ג גול"מ כזה לא הוי כממון ואינו חשוב ממון כלל כל ימי הפסח בעוד עלין איסור דרבנן. ושאני פ"ח דאף קודם שנפדה מיקרי ממון בעלים דהא בידו למכור ולקבל דמים אף קודם פדיון ובלבד שיודיע ללוקח שעליו יהיה לפדותו בשה. אבל אם נתפוס שיטת הטור דחמץ דרבנן דהיינו תערובת חמץ או חמץ נוקשה אפי' בעינא מותר להשהותו עד אחר הפסח. ובדין גול"מ נחזיק כסברת הפ"י הנ"ל. כאשר מוכח בשיטת הרמב"ם הנ"ל גבי פ"ח דבכה"ג דבר הגול"מ כמ"ד מקום י"ל דהמקדש בחמץ דרבנן בשעה דאורייתא הוי קידושין כיון שיש תקנה להשהות תערובות חמץ שהוא מדרבנן או חמץ נוקשה בעינא וע"כ לא אמר רב גידל א"ר דאין חוששין לקידושין בנוקשה רק לשיטתי' שסובר כר"י דחמץ אסור גם לאחה"פ. ואין שם דמים כלל אף בחמץ נוקשה דרבנן משא"כ לפי ההלכתא כר' שמעון וכנ"ל. ומהשתא א"ש דברי המחבר שם בשו"ע סי' כ"ח במ"ש שהמקדש בחמץ דרבנן בשעה דאורייתא דהוי ספק קידושין יעו"ש בחמ"ח והב"ש וכל האחרונים שהאריכו בתימא על המחבר דהא לכל הפוסקים אין כאן ספק קידושין. אבל לדברי הנ"ל א"ש שהמחבר לשיטתי' שבב"י יו"ד בסימן שכ"א כתב להדי' שמדברי הרמב"ם נראה שלא כדעת הרא"ש הנ"ל גבי פ"ח. ולכך קבע שם בשו"ע יו"ד סי' שכ"א סעיף ח' דאם מכר פ"ח קודם פדיון דמיו אסורים (ודברי הרמ"א שם לפי דעת הרא"ש והטור דכשמודיעי' ללוקח יש למכרם כנ"ל) (יעו"ש בסי' תמ"ב וסי' תמ"ז) ואף שבש"ע א"ח פוסק דאסור להשהות חמץ נוקשה היינו משום דתפיס לחומרא כדעת התוס' ריש פסחים דמשום לא פלוג אסור בשהיי' מ"מ לענין קידושין חשש להחמיר דלמא מותר בשהיי' כדעת הטור והסמ"ק ויעוין מ"ש הב"י בעצמו בא"ח סי' תמ"ב. דדינו של הטור תלוי בספיקא דפלוגתא שיטת רש"י ותוס' פסחים דלדעת הסוברים שטעם הבדיקה משום שלא יעבור בב"י וסוברים ג"כ דלא אמרינן לא פלוג מותר להשהותו יעוין שם:

ודע דלפי מה שהעליתי בשיטת הגאונים גם בהפקיד חמצו אצל ישראל אחר שלא באחריות ליכא לאוי דב"י וא"כ קשה למה תנא במכילתא יצא חמצו של ישראל ביד נכרי הו"ל למיתני רבותא טפי דכשהחמץ ביד ישראל אחר ליכא ב"י וקושי' זו קשה גם לדברי הש"א בשיטת הגאונים שאין חילוק בין כשמופקד ביד נכרי או ביד ישראל דאם אינו באחריות הנפקד ליכא חיוב השבתה לא על המפקיד ולא על הנפקד ע"כ נוטה לבי לתרץ דברי הגאונים בסיגנון אשר החילותי ובאופן אחר דהנני מחזיק דברי הראשונים שמודים הגאונים לסברת הרא"ש כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו. אמנם ז"ה אלא כשאינו על הנפקד שמירת אותו החמץ משא"כ כשהוא קבל על עצמו אחריות שמירה וכמו שבארתי בתחלת הקונטרס בישוב קושי' הפר"ח. וצריכין עוד לתרץ קושי' הש"א דהא דברי המכילתא ע"כ מיירי שאין האחריות על הנפקד מדתני בה יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל ומדברי הגאונים נראה דאין המפקיד פטור לבער אותו החמץ רק היכא שאינו ברשותו שמצרף לזה שהנפקד חייב באחריות. ונ"ל בהקדים דברי החק יעקב בסי' תמ"ה ס"ק י"א שכ' בזה"ל ולא כב"ח שפי' בסי' תל"ג דהגמ' מיירי בחצר של שני שותפין ויפה השיג עליו הט"ז וזה"ל שותפין חייבין ממש כמו אדם א' לכל מילי עכ"ל ואין להקשות דהא כתיב לא יראה לך חמץ ומתיבת לך יש למעוטי שותפין וכדאי' בחולין דף קל"ו ועיין בתוס' סוכה דף ל"ה ע"ב י"ל דהא כתיב תשביתו שאור מבתיכם דמשמע אפילו דשותפין ולך למעוטי הקדש של אחרים כדאי' שם בפסחים עכ"ל. ודברי הח"י אלו מגומגמים קצת שבבתיכם דמשמע מיני' שותפות קאי על הרשות שהמקום שמונח בו החמץ הוא רשות שותפין ותיבת לך קאי על החמץ עצמו כדכתיב ולא יראה לך חמץ. אבל אין בזה דבר מענין ביתו או רשותו. אמנם לענין החמץ אף כשהוא בשותפת פשוט הוא דכ"א עובר כשיעור חלקו. וכ"כ בחמץ שיש בו שותפות ישראל עם עכו"ם שחייב הישראל על חלקו שבאותו חמץ דהא החמץ הוא דבר שעומד לחלוקה ולא שייך למעוטי מב"י מצד דין שותפת כמבואר מדברי רש"י שם בחולין דף קל"ה ע"א ד"ה ואבע"א שכ' ואע"ג דמצאנך משמע להו ולא שותפת נכרי לא משמע להו מדגנך למעוטי שותפת נכרי דדגן כמאן דפליגי דמי שהרי חולקין אותה במדה וקרי בי' דגנך בחלקו של ישראל. אבל צאן כל בהמה ובהמה יש לנכרי חלק בה ולא קרי' בחדא מנייהו צאן עכ"ל אבל לענין הרשות היכא שיש לישראל ועכו"ם בית שותפת בגוונא דלא שייך בי' שם חלוקה וברירה כאשר אבאר לקמן יש מקום עיון לענין איסור ב"י על החמץ המונח באותו הרשות:

והנה לפי המבואר בסוגי' דחולין הנ"ל נראה היכא דיש תרי קראי אחד לרבויא שותפת ואחד למעוטי שותפת ממעטינן שותפת נכרי ומרבינן שותפת ישראל כ"כ י"ל דגבי חמץ דלפי האמת דמלת גבולך פירשו ברשות ישראל דמה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך הרי יש למעט רשות שני שותפין ממלת גבולך ולרבות שותפת ממלת בבתיכם לנו לומר דהרבוי' קאי לרבות שותפת ישראל והמיעוטי למעט שותפת נכרי היכא דאין בו שום חלוקה בברירה ופשוט הוא דאף לדברי הרא"ש כשהנפקד משאיל ביתו לשמירת ממונו של המפקיד מיקרי ביתו של המפקיד מ"מ גם ביתו של הנפקד מיקרי דהא עיקר שלו הוא ושכירות ליומא לאו ממכר הוא להפקיע מכל וכל בזמן השכירות קנין הגוף אשר להנפקד בביתו ואדרבא כח של הנפקד עדיף מכוחו של המפקיד יעוין בח"מ סי' ר"ס סעיף ד' דראובן הדר עם שמעון בביתו ומעל' לו שכר אם צבי שבור או גוזלות של א' פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם דהוי כחצר השותפין וכ' שם הסמ"ע משום דשכירות ליומא ממכר ויעו"ש בש"ך ובסי' שנ"ג הרי אף לפי סברת הסמ"ע דשכירות ליומא ממכר מ"מ מיקרי גם ביתו של המשכיר מכ"ש לרוב השיטות דשכירות ליומא אינו ממכר וא"כ אף שביתו של הנפקד שמונח בו החמץ מיקרי רשותו של המפקיד כדברי הרא"ש הנ"ל לא בשביל זה מופקע הנפקד מזכותו בביתו ומטעם זה חמץ של עכו"ם המופקד ביד ישראל אם קיבל הישראל אחריות עליו ולא יחד לו מקום חייב בביעורו וקאי בלאו דלא ימצא שאור בבתיכם אף שמושאל ביתו לשמירת חמץ ממונו של עכו"ם (יעויין בט"ז א"ע סי' ת"מ ס שלא שת לבו לזה והשיגו עליו האחרונים) סוף דבר אף לסברת הרא"ש הבית שמונח ב החמץ לפקדון הוי כבית שותפין להמפקיד והנפקד להנפקד מצד קנין הגוף ולהמפקיד מצד שאלה לשמירת ממונו. ושותפת זה אינו אפשר לחלק כי לכודים המה יחד ולא יתפרדו בכל משך זמן השאלה ואחר כלות זמן השאל' קם כל הבית רק בחזקת הנפקד וכיון שכן שפיר יש למעט בכה"ג שלא יהא על המפקיד לאו דב"י לך חמץ בכל גבולך דגבולך לשון יחיד ממעט שותפת של עכו"ם ורבוייא דמבתיכם דיש לרבות מיני' גם רשות שותפין מוקמינן על שותפת ישראלים. ומעתה א"ש דברי המכילתא יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי דאף המכילתא מיירי כשלא קבל הנכרי אחריות שמירה ולפמ"ש בכה"ג גם הגאונים מודים לסברת הרא"ש דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו מיקרי מ"מ גם ביתו של הנכרי הנפקד מיקרי והוי עכ"פ כבית שותפין שמשותפין בו ישראל ונכרי ולענין חמץ יש מיעוט על שותפת נכרי מדכתיב בכל גבולך כמו דמעטינן בראשית הגז מצאנך שותפת נכרי ולכך אמרו במכילתא שאין ב"י על חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי:

אמנם כשחמצו של ישראל מופקד אצל ישראל אחר א"א למיפטר המפקיד מב"י מחמת שחמץ ברשות אחר דהא כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו ואף שקרוי' גם ביתו של הנפקד ומיחשב כבית השותפין אין זה מוציא מידי אזהרת ב"י דבבתיכם מרבה גם בית השותפין כשהוא בין י ראלים. ע"כ לא פטרו הגאונים בפקדון חמץ ברשות ישראל אחר מחיוב ב"י המוטל על המפקיר כ"א כשקבל הנפקד אחריות שמירה דבכה"ג לפי מה שכתבתי בשיטת הגאונים לא מיקרי כלל רשות הנפקד בידו של המפקיד כי אינו שאול לשמירת ממונו היות חיוב השמירת חמץ הוא על הנפקד והרי הבית שהחמץ שם משתמש לצורך הנפקד לשמור החמץ שהוא על חיוב שמירתו גדולה מזה מבואר להמעיין בדברי הרמב"ן בפי' התורה פ' בא שנראה מדבריו דחמץ של ישראל ישנו בחיוב על המפקיד לבערו אף כשמונח ברשות ישראל אחר