ברוך טעם קפא

דהא הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל א"כ אין פדי' בתורת קני' דא"כ היה צריך ליתן כל שווי' א"ו שהפדי' הוא רק מגזה"כ שיופקע פקע בפרוטה איסור הקדש. ולפ"ד התוס' במנחות דף ע"א ע"ב ד"ה ומתירין גמזי כו' ובתמורה דף כ"ז ע"ב ד"ה לא אמרי שחילל בש"פ אינו מועיל רק להמקדיש אותו ההקדש. אבל אחר הבא לפדות מן ההקדש אין בפדיונו כלום עד שיתן כל דמי ההקדש א"כ שפיר יש לדמות זכות זה שיש להבעלי' שהקדישו אותו החמץ במה שבידם לבד ולא לזולתם להפקיע איסור ההקדש אף שוה מאה מנה בפרוטה אחת כמו זכות שיש לבעל פטר חמור מצד שיכול לפדותו בש"פ אף שאינו שוה רק דינר כדאי' בבכורות דף י"א דמחמת זכות זה חשבינן הפ"ח שהוא של בעלים אף קודם הפדי' בעודנו אסור בהנאה וחייב הגונב פ"ח ליתן כפל לבעליו יעויי"ש. ואדבר עוד מזה לקמן ואין הטעם בהקדש שמיקרי אינו שלו רק משום שאין בדעת המקדיש לפדותו דכשם שמחייבין בב"י בחלה מצד א"ב מיתשל אף שבאמת אין דעתו למיתשל כ"כ יש לחייב בב"י על חמץ של הקדש דאף בבא ליד גזבר דליתא עוד בשאלה מ"מ שייך הואיל דהא הבעלים שהקדישו אותו החמץ להקדש יכולים לפדותו בש"פ (משא"כ לשאר ב"א שאם רוצים לפדות מהקדש צריכין ליתן כל דמי הקדש וכדרך קני' בכל דמי הדבר הנקנה ובתוספת עוד חומש) ונימא הואיל וא"ב פריק וא"ש דברי רש"י הנ"ל. ומהצורך ליישב דברי התוס' למה לא נחתו לזה ואפשר לומר שהתוס' לשיטתי' שסוברים שאין חיוב בל יראה מצד הואיל כי אם היכא ששייך לומר סברת הואיל אף כשנתחמצה ולא מצד הואיל שאינו רק קודם שהחמין וכאן בהקדש שאחרי שהחמיץ אינו שוה כלום ע"כ סברת התוס' דלא מקרי שם זכות מצד שיכול המקדיש לפדותו בפרוטה דהא אין לחמץ זה כלל שם דמים ואף ש"פ אינו. ועכ"פ הוי כניתן כל דמי' ודמי לקונה דבר בשוי' ובפרט ביותר משווי' ולכך לא אמרי' הואיל כזה כמו דלא אמרינן בחמץ של עכו"ם הואיל וא"ב קני הישראל מיני'. אבל לא ברירי לו אם סברא זאת נכונה:

ובדברי הנ"ל יש עוד ליישב מה שיש לכאורה להקשות על תירץ התוס' שכתבו כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו דא"כ גם הואיל ואב"מ לא נימא דהא כיון שנתחמץ בודאי לא יתשל. וצ"ל דשאני שאלה שאף שבפסח עצמו לא מיתשל אחרי שנתחמץ דהא אסור בהנאה מ"מ אם יהיה היתר להשהותו בלא ביעור עד אחר פסח יכול להיות שיתשל עליו אחר הפסח וישוב למפרע להיות שלו וכיון שיש להמפריש זכות זה בחלה מחשב כדיד' בכס מצד בול"מ. אבל הזכות הפד' שאיני מחשב כשלו רק מעת הפדי' ואילך ולא למפרע לא איכפת לן במה שיפדנו אחר הפסח. וא"ל דאכתי יהיה נחשב כשלו גם בפסח מחמת גול"מ כיון שיכול להסיר איסור ההיקדש ע"י פדיון. ואף שעתה בפסח אין אדם פודה מ"מ יהיה בידו לפדותו אחר פסח ויהיה זה כגול"מ אף קודם פדי' ובפסח די"ל דבכה"ג הוי כגורם דגורם דבכל ימות הפסח אינו עומד לפדי' וא"א שיהיה ממון כ"א אחר פסח ומאז והלאה שישוב להיות ממונו בפדי' שיגרום שמאז והלאה יהי' ממונו ולא למפרע ויעוין בקונטרס הרמב"ן לב"ב בדיני דגרמי שכ' דאף למ"ד שסובר דין גורם מ"מ מודה דלא אמרי' גורם דגורם. ועדיין יש להחשוב בדבר זה אם לענין איסור בל יראה גבי חמץ יש לחלק בין גורם א' לגורם דגורם:

ולכאורה יש להביא ראי' לדברי הפ"י הנ"ל בדף כ"ט דהא מבוא:

בכמה מקומות שכל איסורי הנאה אינן כהפקר וא"כ לרב שסובר בחולין דף קל"ט ע"א דקדושת דמים נפקע ע"י הפקר דהיינו כשמרדו פירות השובך יעו"ש מהראוי שגם אה"נ שניתוסף על דבר הקדש בקדושת דמים יפקיע הקדושה דהא שוב אין בו דמים להקדש ואף לשמואל ור"י שסוברים דתרנגולת שמרדו בקדושייהו קיימין הלא טעמם משום דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא וסברא זו לא שייכי רק שלא יהיה כהפקר מצד שברחו מרשות הגזבר אבל באה"נ שאין לו דמים כלל י"ל דגם לשמואל ור"י פקע שם הקדש דהא לא הוקדש אלא לדמיו וזה אין לו דמים. יעוין במס' מעילה דף י"ב ע"א אמר ר"י קדשים שמתו וברש"י שם יצאו מידי מעילה שכ' בפירוש בזה"ל וקדושת דמים נמי לית דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ משמעות לשון זה דאין בהם שום קדושה וא"כ קשה היכא תני בברייתא לך למעוטי גבוה שמפרש רש"י בחמץ שהוקדש לבדה"ב הא כיון שנתחמץ פקעה הקדושה והוה חמץ חולין של הפקר. עוד היה להקשות בזה על דברי רבא בדף ו' ע"א שאמר אם של הקדש הוא אינו צריך ומאי טעמא מיבדל בדילי מיני' יעו"ש וקשה דהא מצד שנתחמץ פקעה קדושה דאף שחוזרת להיתר לאחר הפסח מאי בכך הא פסקינן בדבר הגורם לממון לאו כמ"ד ואין עליו בשעת האיסור שם בעלים כ"כ שם הקדש. אמנם לפי דברי הפנ"י הנ"ל א"ש ואכתי יש מקום עיון בחמץ של הקדש אליבא דר' יהודה שסובר שאסור לעולם. ובמ"א ארחיב דברים בזה בעזה"י ואגב אציגה מה שהשיגו איזה מהאחרונים על דברי הפ"י שהזכרתי שמחוייבים לבער אף חמץ של הפקר שברשות ישראל מצד עשה דתשביתו א"כ למה סובר ר"י גבי חלת עיסה שנטמאת דמפריש ומנוחה. שוב מצאתי שהפ"י בעצמו העיר בזה בסוגי' דכיצד מפרישין. ונ"ל דאדרבה לכאורה יש מכאן ראיה לדעת הפ"י דהא מדברי ר"י שאמר מפרשתה ומניחה עד ערב משמע שבחה"מ יש לבער אותו חלה וקשה למה לא תושאר החלה המונחת עד לאחר הפסח ואז יקויים בה מצות נתינה לכהן ודלמא אתי למיכל לא שייך בה משום דבדילי מיני' אינשי מצד קדושת חלה אמנם לפי דברי הפ"י א"ש דאף שסובר ר"י טה"נ א"מ וע"כ ליכא בי' אזהרת דב"י כמו שאמר ר"י בדבריו לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י מ"מ מודה שישנו בחיוב השבתה מצד עשה דתשביתו. רק שסובר כיון שביו"ט אסור להשבית אין מצוה זו דתשביתו רק בעי"ט או בחוה"מ אבל לא נאמרה כלל על ימי הי"ט שאסורין במלאכה וא"א להשבית ולכך אמר ר"י מפרשתה ומנחתה עד ערב ואז חיב בביעורו. אבל לפי דברי אלה נצטרך לומר דלר"א גם לאוי דב"י וב"י איכא בחלה והרי לזה סתירה לדברי ראשונים מה שכתבתי שאף שטהנ"מ מ"מ א"א רק לחייב בביעירו. אבל לא למיקם עלה בב"י ובי"מ. וכדי ליישב גר זה אקדים מה שיש לפלפל בדברי הפ"י הנ"ל במ"ש כיון דמותר להשהות חמץ של הקדש עד אחר פסח ואז יהיה מותר עדיף משאר גורמים לממון ואף למ"ד גול"מ לכמ"ד בכה"ג מודה:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מדברי הגמ' במס' בכורות דף י"א ע"א גבי פ"ח איבעי' להו פדיונו לפודו א"ד פדיונו לבעלים אליבא דר"א לא תיבעי' לך כיון דאמר מותר בהנאה ממונא דבעלים הוא כי תבעי אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה להקדש מדמי לי' ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו א"ד כיון דקני להו בבינו ובינו ל"ד להקדש. אמר ר"נ ת"ש הגונב פ"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן. ומפרש רש"י בד"ה א"ד כיון דקני להאי פ"ח לבעלים להאי דביני וביני דיכול לפדותו בשה. אע"ג דכולי' לא קני כ"ז שלא פדהו אפ"ה ממונא דידי' הוא ע"כ. וברש"י ד"ה ואע"פ שאין לו עכשיו כלומר שאע"פ שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן שיפדהו הלכך הוי כאלו השתא דידי' ע"כ:

והנה לפי שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות דין ד' שכ' בזה"ל פ"ח אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים ע"כ הרי לפי"ז לית לבעלים שום זכות בפ"ח למכרו ואעפ"כ הגונב ממנו פ"ח מחויב לשלם כפל להבעלים כדברי הגמרא הנ"ל וכן פוסק הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה דין ג' וכ' בזה"ל הגונב פ"ח של חבירו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל להבעלים שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי להיות לי אחר שיפדה ע"כ הרי שכ' בפירוש שאינו עכשיו שלו א"כ חיוב הכפל אינו רק מצד גול"מ והרי הרמב"ם פוסק בכמה מקומות כמ"ד דבר הגל"מ לכמ"ד:

אמנם לסברת הפנ"י הנ"ל א"ש דבכה"ג שהדבר כמו שהוא בעין יהיה ממון אמרי' גול"מ כמ"ד:

אמנם לפי שיטת הרא"ש שם בבכורות ומובא בטוי"ד סימן שכ"א. שפוסק שפ"ח יכולים בעלים למכרו קודם שיפדנו ובלבד שיודיע ללוקח והוא יפדנו כו' יעו"ש ליכא מכאן ראי' לדברי הפנ"י. אמנם מדברי הטור בא"ע סי' כ"ח יש להוכיח שלא כדברי הפנ"י כאשר אבאר ויתורץ בזה קושי' האחרונים על הב"י בש"ע סי' הנ"ל. דזה לשון הטור וא"א ז"ל כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשארי איסורי דרבנן מקודשת ומיהו המקדש בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה אינה מקודשת ע"כ דין זה אתי' ליה מדרב גידל אמר רב בפסחים דף ז' ע"א המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושיו וחיטי קורדנייתא הוא חמץ נוקשה. והנה לכאורה בשיטת הטור בא"ח סי' תמ"ב דחמץ נוקשה מותר להשהותו לכתחלה עד אחר פסח ואז בעינא יהי' מותר לגמרי יש הוכחה מכאן דדבר הגל"מ לאי כמ"ד אף בדבר שעומד להיות היתר כמו שהוא בעינא שלא כדברי הפ"י הנ"ל דאל"כ אמאי אין חוששין לקידושין בחיטי קורדנייתא לשעות