ברוך טעם קפ

להשבית במי"ט הראשון וכמ"ש הפנ"י. או שנאמר דמ"ע דתשביתו לא נאמרה כלל על ימי יום טוב. עכ"ז יש להקשות לכאורה בסוגיא הנ"ל דף מ"ח ע"א א"ל ר' ירמיה לר"ז מלתא דקשי לן ואתי' כמה שנים במאי פליגי ר"א ור"י כו' ומפרש רש"י דבטה"נ ממון ליכא לאוקמא פלוגתייהו לחוד דמהי נמי דטה"נ לר"א אפ"ה השתא נמי עובר משום ל"ת כל מלאכה ומוטב לעבור על ב"י מאיליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לתכ"מ ועשה מעשה בידים ע"כ. והנה מדברי הגמ' פסחים דף נ"ט גבי מתו"כ בע"פ דעוברים הכהנים על עשה דהשלמה במעשה בידים כדי שלא יבוא המח"כ לעבור בשוא"ת על מ"ע דפסח. ומטעם דמ"ע דכרת אלימי והוא ע"ד חטא כדי שיזכה חבירך כמו שכתבו תוס' בכמה מקומות יעו"ש וכמו בח"ע וחב"ח שכופין את רבו כו' ולפי"ד הר"ן לאלפסי יה"כ מותר לשחוט לצורך חולה בשבת ולא אמרי' לא נעבור על מלאכת שבת שהיא במיתה ונתפוס הקל לאכול את החולה בשר נבלה שהוא רק בלאו משום דבחילול שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו היא משא"כ כשיאכיל החולה נבלה יעביר בכל זית וזית אלאו דנבלה. הרי דיש עכ"פ השתוות בין הנושאים הנ"ל שחשבינן עבירות לאו כמה פעמים כמו עבירה שיש בה עשה ול"ת וגם כרת ומיתת ב"ד. ומעתה כשבא לפנינו דבר שיהיה מהצורך לעבור לאו בעלמא פעם אחד או לאו אחר כמה פעמים. דיינינן בזה כדין לאו שיש בו כרת כנגד לאו שאין בו אלא מלקות ודוחין הלאו בעלמא שלא נצטרך לעבור עליו אלא פעם אחד מלעבור על לאו השני שיהיה מהצורך לעבור עליו כמה פעמים ואף שהראשון הוא במעשה והשני בשוא"ת דהא דין השני כדין לאו שיש בו כרת והרי בכה"ג בעשה נגד עשה עוברים במעשה בידי' על עשה. כדי לנצל מעבור בשוא"ת על עשה שיש בה כרת כמבואר מדין מח"כ הנ"ל אף שיהיה בידו לעשות פסח שני והרי לא יומנע מקיום עשה זו. ועכ"ז עוברים הכהנים על עשה דהשלמה כדי שלא יעבור בשוא"ת על עשה דכרת דפסח הראשון. כ"כ י"ל הכא לפי המבואר בכמה מקומות ובתוס' פסחים (דף כ"ח ע"א) ד"ה וחמץ ובמג"א סי' מ"ו שמי שיש לו חמץ בפסח עובר כל שעה ורגע על ב"י וב"י דחשיב הלאו שיש בו כרת מצד כפל הלאוין והעברה עליהם בכל שעה ושעה ורגע ורגע לענין דחיית לאו אחר שלא יהיה מהצורך לעבור עליו רק פעם אחד וא"כ א"ש דברי ר"א מה שהתיר לאפות ביום טוב דאף אם עובר בזה אלאו דל"ת כ"מ לא יעבור רק פעם א' משא"כ כשלא יאפה החלה ותתחמץ שיעבור בכל שעה. ומה זה שהיה קשה בעיני האומרים ר' זירא וחביריו כמה שנים דברי ר"א ועל דברי ר' יהושוע מה שאמר לר"א לדבריך ה"ה עובר משום ל"ת כ"מ אין להקשות כנ"ל דא"ל דר"י אמר כן לשיטתי' שסובר דלא זהו החמץ שמוזהרין עליו כו' ור"א הוא שהשיבו לפי דעתו לדבריך ה"ה עובר משום ב"י וב"י וי"ל שבאמת היה כוונת ר"א כנ"ל אבל על ר"ז וחבירו קשה כנ"ל. אבל לפי דברי הנ"ל ניחא דהוי קשה להו מדפסיק ותני ביום טוב ולא מפליג בין יום טוב ראשון ליו"ט אחרון דלפי טעם זה משום ב"י א"א להתיר לעבור אל"ת כ"מ כ"א בשביעי של פסח שאם תחמיץ ותשאר כך מונח עד לאחר פסח ישוב להיתר להיות בו לו טוה"נ והוי גול"מ ביום טוב ועבר אב"י משא"כ ביום טוב ראשון דאף שמתירין להשהותו עד עבור היום מ'"מ תהיה מבוערת בחוה"מ ולא הגיע לזמן היתר, וממילא לא היה להמפרישה בה זכות טה"נ ולא עבר אבי"י והשתא נ"ל ליישב ג"כ קושית מהרש"א בד"ה פרש"י בד"ה מלתא דקשי לן כו' שמקשה לפי"ז מאי פריך ר"א לר"י לדבריך ה"ה עובר משום ב"י הא א"ל כיון דל"ל לר"י הואיל מוטב לעבור על ב"י מאיליו כו' מלעבור על ל"ת כ"מ ועשה כו' פרש"י כו' ע""כ:

ולפי דברי הנ"ל א"ש דעכ"פ היה קשה על ר"י מדלא מפליג בין י"ט א' לשביעי של פסח ואי משום דמוטב לעבור על ב"י מאיליו כו' הי' לו לומר דבז' של פסח לא תקרא לה שם כו' דאם מחמצה ותושאר מונח עד לאחר פסח ותשוב להיתר הרי עבר עלי' בב"י בכל רגע ורגע ומוטב יותר לעבור אל"ת כ"מ פעם א' משיעבור על ב"י וב"י בכל רגע ורגע עד סוף היום ובהנ"ל יש ליישב דברי האלפסי בסוגי' זו דכיצד מפרישין כו' שכתב בזה"ל ואסיקנא דפלוגתא דר"א ור"י קא מפלגי דרבה אמר אמרי' הואיל כר"א דר"א סבר דהאי חלה חמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י הוא מאי טעמא משום דאמרי' הואיל ואי בעי מיתשל עלה ומשוי לה חול כו' השתא נמי כדידי' דמי' ומיזהר עלי' בב"י וב"י וכו' ע"כ. וכ' ע"ז הר"ן והא ודאי לא נהירא דהא אסקינן בפ' האיש מקדש דף נ"ח דטהנ"מ וכיון שכן אפשר דר"א דאמר שמוזהרין על חמץ של חלה טעמי' משום דטהנ"מ ולא משום הואיל וא"ב מיתשל עלי' אלא כך ראוי לומר דרבה דא"ל הואיל ור"א דסבר דשרי לאפותה משום הואיל דכחו"ח חזי' לי' ומשום האי הואיל תלינן לי' לרבה כר"א וכן מוכח בסוגי' הגמ' עכ"ל הר"ן:

אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דלפי האקומתא דטעמי' של ר"א משום דטהנ"מ ולפי מה שבארתי שלטעם זה די בחיוב הביעור בעשה דתשביתו וכיון שעומד להתבער בחה"מ תו ליכא עלי' אזהרת דב"י וב"י דהא ליכא בי' שום תוחלת טוה"נ ואין בידו ליתנו לשום כהן ולא יבוא לידי עבירה בכל שעה ורגע ועכ"ז מתיר ר"א לאפותה ביו"ט לעשות מלאכה בידי' ביום טוב על כרחך צ"ל שטעמו של ר"א דאמרינן הואיל וכחו"ח חזי' לי' אבל א"א שטעמו משום הואיל וא"ב מיתשל. ומשום זה הוי כדידי' ככל שאר חמץ של חול אינו מוכרח לומר עוד דמה שמתיר ר"א לאפותה ביום טוב הוא משום דכרו"ח כו' דאף אם לא היה שייך הואיל זה לענין אפיי' ביום טוב מ"מ הוי א"ש מה שמתיר ר"א לאפותה ביו"ט דאף שעובר בזה א"ת כ"מ ובידי' עדיפי מאלו היה נשאר החלה וכשתחמץ יעבור עלי' בכל רגע אלאוי דב"י וב"י ע"כ לפי האקומתא זו דטעמו של ר"א משום הואיל וא"ב מיתשל אין להוכיח הואיל דרבה רק מצד השתוות דאמרינין כשם שאמרי' הואיל ואי בעי מיתשל כך אמרי' הואיל אי מקלעי אורחיה (וממילא גם כשלא קרא עלי' שם ואופה אותה לא עבר אל"ת כ"מ דכך הוא האמת) אבל אף בל"ז דגם אם היה איסור במלאכה זו היה א"ש מה שמתיר ר"א לאפותה כדי להנצל מאיסור ב"י וב"י לכך הוצרך האלפסי לומר דדינו של רבה הנלמד מדברי ר"א אינו רק מצד השתוות כנ"ל ומיושב קושי' השני' של הר"ן וגם קושי' של הר"ן שמקשה דלמא טעמו של ר"א משום דטהנ"מ מיושב על נכון דהא לפי אוקמתא זו מהכרח לומר דמה שהתיר ר"א לאפותה הוא משום הואיל דכחו"ח חזי' ליה הרי מוכח בפשיטות דינו של רבה דאמרי' הואיל במלאכת אפייה ביום טוב:

והשתא א"ש מה שאמר ר"ז מלתא דקשי' לן ואתי' כמה שני כו' דטרם דאסיק ר"ז דין דהואיל ולא עלה על דעתו שאמרי' הואיל במלאכת יום טוב וגם לא הואיל דא"ב מיתשל לענין ב"י דשניהם דין א' כמ"ש האלפסי הי' מוכרח לומר שטעמו של ר"א משום דטהנ' ולכך התיר לעבור אל"ת כ"מ ביום טוב והוקשה לא שפיר דאמאי יעבור בידים על לאו הא יכול להשאירה עד חוה"מ ולשורפה אז ולא יעבור בלא כלום דהא חמץ שעומד להתבער בפסח ליכא בי' טה"נ כלל ואין בו אזהרת ב"י וב"י עד לשריפתו ביו"ט וא"ש דברי האלפסי:

ודע שאף אם נאמר בכוונת רש"י בד"ה טה"נ מ"ש והוי הך חלה כדידי' ועבר עלה אם מחמיצה גבי' כו' כמ"ש לעיל דר"ל דאף שאחר שנתחמצה ליכא עוד טה"נ מ"מ כיון שנחשב כדידי' קודם שנתחמצה עובר בב"י כשנתחמצה וכמ"ש לעיל אין סברא זו מוכרחת ויש ראיה לסתור מדברי התוס' ד"ה הואיל כו' שכתבו והואיל וא"ב פריק כו'. ועוד תירץ דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ע"כ ואי כסברא הנ"ל קשה מאי בכך שלא יפדה אחר שנתחמץ אכתי נימא דכיון דקודם שנתחמץ היה החמץ בפדי' ועי"ז נחשב כשל המקדיש עובר עלי' כשנתחמצה דהוי כנתחמץ עיסתו א"ו שלא ס"ל להתוס' הך סברא:

אמנם לקמן דף מ"ח ע"א ברש"י ד"ה אבל תפס רש"י להוכחה דלא אמרי' הואיל ואב"מ לענין ב"י דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק ליה והוי דידיה כו' יעויי"ש וי"ל שלכך. לא ניחא לרש"י בתירץ הנ"ל של תוס' דכיון שנתחמץ שום. אדם לא יפדנו דרש"י לשיטתי' שסובר דהעיקר תלוי באם היה כשלו קודם שנתחמצה דכיון שהיה שייך הואיל קודם שנתחמץ יש לחייב עליו אחר שנתחמץ ולכך מקשה רש"י שפיר:

ובזה יש ליישב לשיטתי' גם מה שקשה על דברי רש"י הנ"ל למה לא שת לבו לתרץ כתירוץ הראשון של תוס' שדבריהם נראים לכאורה כמוכרחים שאין שייך לומר הואיל כזה דא"ב פריק דא"כ היה קונה אותי דאטו נחשוב חמץ של עכו"ם כשלו הואיל וא"ב קני [וגם הר"ן כתב בפשיטות סברא זו וצריכין ליישב למה לא היה נוח לרש"י לדחות בזה הקושי' הנ"ל. וי"ל דסברת רש"י שאין זכות הפדיי' מן ההקדש בגדר שם קני'