ברוך טעם קעט

שהוא שלו מדין גול"מ שיהיה מותר לאחה"פ ולגבי חמץ גול"מ כמ"ד וע"פ הנ"ל מיושב גם מה שמקשה עוד בשא"ר לשיטת הגאונים הנ"ל ממשנה דף מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה כו' הא יכול להפריש החלה ולהוציאה מביתו לרשות אחר בכה"ג ליכא ב"י יעו"ש אבל לפי דברי ניחא דכיון שיהיה ברשות אחר בלא קבלת אחריות יחול על המפריש החלה חיוב השבתתה מן העולם. דהוי כמונח בביתו שהרשות שאול לממונו כיון דכדידיה דמי מצד טוה"נ ממון או משום הואיל דאי בעי מיתשל ומחויב בביעורו כסברתי הנ"ל דחיוב הביעור הוא כדי שלא יהיה כתרי הפכים בנושא אחד ויש להוכיח כן גם מסוגיא הנ"ל דכיצד מפרישין דלפי הטעם משום דטה"נ ממון קשה לכאורה הא טה"נ הוא כמו שמפרש רש"י שם להדיא שיכול ליקח פרוטה מישראל שיתן לו כדי שיתן החלה לבן בתו כהן. וזה לא שייך גבי חלה זו שמפרישין מעיסה טמאה בפסח שעומדת להתחמץ ואינו ראויה לכלום ואף קודם שנתחמצה לית בה טה"נ אבל לפי סברתי הנ"ל י"ל דאעפ"כ חייב המפריש לבער אותו החלה אחר שנתחמץ דאי לא יהיה מחויב ויהיה מותר להשהותו עד אחר הפסח ואז ישוב להיתר ויהיה שייך ביה טה"נ הנ"ל הרי שהשהה חמץ שלו בפסח דגם בפסח היה שלו מצד הגול"מ אשר לו בו שאחר עבור זמן האיסור יכול ליקח פרוטה מישראל כנ"ל. ולגבי איסור חמץ דבר הגול"מ כממון דמי:

ובזה יש ליישב מה שמקשה השא"ר בסי' ע"ז דמה אמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה הא יכול להפריש החלה וקודם שתחמץ יפקיר הטוה"נ אשר לו, באותו חלה (ומה שמתרץ שם דטה"נ אינו ממון רק לענין חמץ אבל לא לענין הפקר כבר דחה בס' מקור חיים בסי' תל"א מסוגיא דעירכין דף כ"ח ובמ"א הארכתי בזה ע"פ דברי הירושלמי ספ"ב דקידושין ובסוף נדרים וחידושי רשב"א לנדרים דף פ"ה). אבל לפי דברי א"ש דבפסח ליכא באותו חלה אף קודם שתחמיץ שום טה"נ דמי פתי יסיר לזכות באותו חלה שעומדת להתחמץ ולהתבער ביד הזוכה אותו והתקנה בהטלה לצונן לא ברירי ובפרט כשכבר הוא קרובה לחימוץ והרי סר שם זכות טוה"נ אף קודם שנתחמצה רק שאחר הפסח משכחת בי' טוה"נ ממילא אם המפריש החלה רוצה להפקיר בפסח הטה"נ שבחלה זו אינו רק כמפקיר דבר שאינו שלו דהא א"א לו להחזיקו עד אחר פסח דהק מחייב בביעורו אם לא יפקירנה קודם שתחמיץ וממילא לא משכחת שיהיה לו טוה"נ ומה מפקיר וכבר נבוכו בזה הרבה פוסקים אם מועיל הפקר בדבר שלא בא לעולם יעוין בזה בתשובת ב"ח סי' קכ"ד ובפ"מ אשל אברהם סי' תמ"א ס"ק ד' וביו"ד סי' ר"ד סעיף י"ד ובט"ז יו"ד סי' רט"ו ס"ק ד' ואף לשיטת הסוברים שמועיל הפקר בדבר שלב"ל טעמם משום דהפקר היא כנדר והנדר חל על דשלב"ל. אבל מטעם זה לחודא אין תועלת בהפקר זה שיהיה החמץ מופקע מרשות בעלים שלא יהיה מחויב עוד בהשבתתו והפקר שמועיל בחמץ צ"ל רק בדבר שב"ל שאז דין ההפקר בו כדין קנין גמור להוציאו מרשותו שאין זה בהפקר בדבר שלב"ל שאין בו רק לתנאי דנדר (יעויין קצה"ח סי' ר"ע סעיף ב' ס"ק א') אבל לא מדין קנין דהא גם הקדש אינו מועיל בדבר שלב"ל כמבואר בחו"מ סי' רי"ב סעיף ט' ועאכו"כ בגוונא דלעיל שאין ממונו כלל בעת ההפקר וא"א שיהיה ממונו בשום זמן דהא אי לא יפקירנו מחויב לבערו ולפי דברי פ"י בדף כ"ט ע"ב ד"ה והכא בהאי קא מיפלגי שמחליט בפשיטות דאף למ"ד דבר הגול"מ לאו כמ"ד מ"מ בחמץ של הקדש כיון שמותר להשהותו עד לאחר המועד ולאחר המועד יהיה מותר לגמרי, שפיר הוי כממון גמור אף בזמן האיסור בפסח ול"ד לשאר גורמים לממון יעו"ש. נכונים וברורים ביותר דברי הנ"ל מ"ש דאי לא היה חיוב ביעור על חמץ המופקד ברשות אחר והיה מותר להשהותו שם כך עד לאחה"פ היה החמץ נקרא של בעל החמץ שלו גמור וממילא גם המקום שהחמץ בתוכו היה נקרא ביתו של המפקיד החמץ משום דשאול לשמירות ממונו ע"ל א"א שלא יהיה החמץ ברשות אחר בחיוב ביעור. אבל לאוי דב"י ליכא כשהוא ברשות אחר דמצד החיוב הביעור א"א להשהות עד לאחה"פ ולא נקרא ממונו של המפקיד ואין הבית שלו כי אינו שאול לממונו כנ"ל וכעין זה מצינו בפ"י דף ד' דברי המתחיל כיון שכ' שביטול חמץ ידוע אינו מועיל רק שלא יהיה עוד בב"י אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני יעו"ש וכעין זה כ' לענין חמץ של הפקר או של ישראל שלא באחריות. ובדברי הנ"ל שא"א לו להפקיר הטה"נ מטעם שכתבתי י"ל שזה כוונת הירושלמי פ' א"ע הלכה ג' על משנה דכיצד מפרישין, כו' חברייא בעי ישליכנה לאופה ויקדשנה יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ויקדשנה וישליכנה לאופה יש אדם מפקיר דבר שאינו שלו עכ"ל. כלומר אף שצריך לבער החלה דחשבינן כשלו מחמת דטה"נ מ"מ כיון שחל החיוב לבערו תו ליכא מציאת טה"נ בחלה כזו אף קודם שנתחמצה לא מיקרי של המפרישו לכך אינו יכול להפקיר כנ"ל וסמוכין לדברי מלשון הרא"ש נדרים דף פ"ה ע"א ד"ה רבא אומר שכתב בזה"ל ולא חיישינן לטה"נ משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה א"א ליתן לשום כהן ואין לו בהם טה"נ כו' הלכך הוי כאלו אינם שלו ע"כ (יעו"ש בר"ן שמפרש שם שלא כדברי הרא"ש רק משום דאפקרי' לההוא טוה"נ שיש לו בה יעו"ש) הרי מדברי הרא"ש שאסר בהנאה ואינו יכול ליתנו לכהן פקע ממילא טה"נ אף שהוא אינו מפקיר הטה"נ כ"כ י"ל הכא ויכולין להוסיף עוד ולומר דהא קודם שנעשית החלה חמץ גמור היא תחלה נוקשה דבהכסיפו פניו הוי נוקשה. וכשמחמיצה יותר עד שיהא בה סדקים הוי חמץ גמור כפי פסק הלכה בטוש"ע סי' תנ"ט כדברי חכמים במשנה פרק א"ע דף מ"ח יעו"ש. ומיד שנעשית נוקשה אין ביד הישראל שהפרישה ליתנו לכהן ונפקע אז זכות טה"נ שלו ע"כ אף כשנתחמצה אח"כ חמץ גמור אין עליו אזהרת דב"י וב"י דהא לא נתחמץ עיסה שלו ואף אם נאמר שרש"י שם דף מ"ו ע"ב ד"ה ור"א סבר טוה"נ ממון שכתב בזה"ל והוי הך חלה כדידיה ועבר עליה אם מחמיצה גביה ע"כ שנתכון ן בזה לתרץ שלא יוקשה דהא כשנעשה חמץ מופקע הטה"נ. לזה הסביר רש"י דכיון דקודם שנחמצה יש לו בה טה"נ והוי דידיה. ע"כ כשנעשה חמץ הוי כאלו עיסה שלו נתחמצה ולכך עובר עליו ושלא כדברי בקונטרס הקדום מ"מ יש לשדי בי' נרגא ועכ"פ לפי דברי אלה מהאחרונים הנ"ל. שמעת שנעשית נוקשה כבר פקע הטה"נ כיון שאין מציאות לשמרו שלא תחמץ חמץ גמור ולהשהותו כך אף לשיטת הטור. דמותר להשהות נוקשה. דבנוקשה כי האי עיסה שהכסיפו פניו לא מהני צונן במים כמ"ש המג"א סי' תמ"ב ס"ק א'. ועתה בפסח אף קודם שנתחמצה חימוץ גמור א"א ליתנו לכהן כיון שכבר הוא נוקשה ואין עוד שם זכות טוה"נ ופקע מאז זכות המפריש באותו החלה שכל עיקרו לא היה רק בעוד היה בידו ליתנו לכהן וא"כ מה"ת יעבור עליה בב"י כשנתחמצה אח"כ חמץ גמור. וקשה לשיטת ר"ת בר"פ א"ע דנוקשה אינו בביעור מן העולם אבל אסור באכילה ובהנאה. ולא א"ש לכאורה רק לשיטת רש"י שסובר דגם על נוקשה עוברין בב"י ואין לדמות זה לכל עיסת חמץ דאמרינן ביה שאינו ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י. משום דבזה עיקר החמץ הוא שלו רק איסור החמץ בא להפקיע מרשותו וגזרה התורה שלענין ב"י יהיה כאלו לא יצא מרשותו ועודנו שלו כאשר היה משא"כ בחלה שבעצמותה אינו שלו כלל מעת שמפרישה רק שדנין להחשיב כשלו מצד זכות טה"נ משום שבידו ליתנו לכהן מהראוי לומר שמיד שמנוע ממנו הנתינה לכהן בטל זכות טוה"נ ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דעכ"ז מחויבים להשבית אותה החלה דאם לא תהיה בחיוב השבתה ויהיה הדין שתושאר עד אחר פסח יושאר זכות טוה"נ להמפריש ויעבור עליו. ואין להקשות לפי דברי שכתבתי דע"י שמחייבין לבער אותה החלה פקע הטה"נ וליכא ב"י אם כן למה אמר ר"א לר"י (כדאי' בברייתא בדף מ"ח ע"א) לדבריך ה"ה עובר משום ב"י דהא אף לדברי ר"י י"ל שישנו בחיוב השבתה רק שסובר דמשום זה אין לעשות שום מלאכה בי"ט לכך מצריך להניחה עד הערב ואז יבערנה. ושפיר אפשר לומר דגם ר"י סובר דטה"נ ממון וכיון שישנו בחיוב ביעור ליכא אזהרת דב"י. ולא היה לר"א להקשות רק מצד איחור קיום מצות השבתה עד הערב. ז"א דכל זה א"ש באם הוא ביו"ט ראשון של פסח אבל כשהוא בשביעי של פסח דכשנשאר עד הערב תו ליכא כלל בביעור והוי גם ביום טוב גורם לממון מצד הטה"נ שיהיה לו אחר פסח. ולענין ב"י כל גול"מ כמ"ד. ובפרט גורם לממון כזה ושפיר אקשי ר"א לר"י שסובר דגם ביום טוב האחרון קורא לה שם ומפרשתה כו' ובכה"ג עובר אף בלאוי דב"י וב"י. ועיין בשא"ר סימן פ"א שהעלה מדתני סתמא ע"כ מיירי גם ביו"ט ראשון כמו כן י"ל להיפך דמסתמא מיירי גם ביום טוב אחרון:

ובהעמיק על הדבר י"ל בפשיטות יותר דאף אם נחליט דמצד עשה דתשביתו ליכא קפידא ביום טוב א' כיון שסופו