ברוך טעם קעח

גורם שלא לעבור עליו המפקיד א"כ אפי' בביתו ממש מצי לראותו דהא הוי של אחרים ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וצ"ע עכ"ל, וקושיא זו מקשה גם השא"ר:

עוד מוסיף להקשות דלפי דברי הגאוגים הנ"ל צריך לומר דמכילתא מיירי כשקבל הנפקד א ואם כן לא אתי שפיר רישא דמכילתא יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל כו' דהא כשקבל הישראל אחריות על חמצו של עכו"ם והוא בביתו של ישראל חייב הישראל לבערו והנה ליישב קושיא ראשונה י"ל בפשיטות שסוברים הגאונים שסברת הרא"ש דכיון שהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו לא שייך אלא היכא שהנפקד לא קבל עליו אחריות ואין עליו חיוב להשמירה. ע"כ שימוש הבית לשמירת החמץ אינו לטובתו של הנפקד כ"א לצורך המפקיד ומחמת זה נקרא ביתו של המפקד. אבל היכא שהנפקד קבל עליו אחריות השמירה של החמץ דאין המפקיד צריך כלל לביתו של הנפקד לשמירת חמצו כ"א הנפקד ולא מחשיב כהשאיל ביתו להמפקיד כי שימוש הבית בשמירות החמץ שבתוכו הוא לטובתו של הנפקד דהא אם יאבד החמץ באפיסת שמירת הבית יצטרך הנפקד לשלם וכיון שכן קבלת אחריות שעל הנפקד גורם שלא היה נקרא הבית ביתו של המפקיד ומחמת זה הוי כנגד המפקיד שחמצו מונח שלא בביתו ורשותו וא"ש דברי המכילתא הנ"ל. והשתא דאתינן להכי יש ליישב בפנים שונים גם קושיא שניה של השא"ר הנ"ל כאשר אבאר דלכאורה צ"ע דברי הרא"ש הנ"ל מש"כ לסברא פשוטה דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו דהנה דבר פשוט הוא כשאחד משאיל ביתו לחבירו להניח בו חפציו שאין השאלה זו בסתם רק כ"ז שאותן החפיצים המה של המפקידן. אבל אם המפקיד מפקיר אח"כ אותן החפיצים בהפקר גמור ואין לו בהם עוד שום זכות בודאי מסתלקת וסרה מאז והלאה זכות שאלת הבית לצורך חפיצים הנ"ל דהא הנפקד לא השאיל ביתו רק לצורך חפיצים של המפקיד ולא לחפיצים שסר מהם זכות המפקיד מכל וכל. מעתה י"ל כ"כ בפקדון חמץ אף שהנפקד השאיל ביתו להמפקיד לשמירת ממונו חמץ זה מ"מ מיד שמגיע הזמן איסור חמץ שמחמת איסורו של החמץ יצא מרשות בעל החמץ ואין עוד כשלו. וכדברי ר"א בפסחים דף ו' ע"ב שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הוא ברשותו ומפרש רש"י ב' דברים אינן שלו ולכך לא מועיל ביטול בחמץ לאחר זמן איסור רק איסור ב"י בחיוב השבתה יש מצד גזה"כ על בעל החמץ אף שבאמת אינו שלו. ויותר מזה מבואר בתשו' רשב"א סי' קפ"ח שאף דליכא בפסח דין זכיה בחמץ מצד שאסור בהנאה וא"א לזכות בו מ"מ המתכוון לזכות בו אף שאינו שלו כי באמת לא זכה מ"מ קאי בב"י והיינו מצד גזה"כ ועצמות החמץ אינו שלו כלל וא"כ מהראוי לומר שאף שהנפקד השאיל ביתו לשמירת החמץ מ"מ מזמן איסור חמץ שבאמת אין החמץ עוד של המפקיד פקע זכות השאלה דהא הנפקד לא השאיל ביתו רק לשמירת ממונו של המפקיד וז"א רק כ"ז שהחמץ בהתירו שנקרא ממונו של המפקיד ולא מזמן איסור ואילך שמאז אין החמץ עוד ממונו של המפקיד וביד כל אדם לקחנו שלא מרצונו לבערו כדאי' בב"ק דף צ"ח ע"ב דאמר רבה גזל חמץ לפני פסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצוון עליו לבערו וכיון שכן מה"ת יקרא הבית שהחמץ מונח בו ביתו של המפקיד בעת שאין לו עוד שום זכות דין ממון בהפקדון בודאי אין סברא לומר שמחמת גזה"כ שיהי' בב"י על אותו החמץ יושאר גם בזכות הבית שהחמץ בתוכו ונ"ל דלכאורה נראה דסברת הרא"ש הנ"ל כיון שהשאילו ביתו כו' אינו דוקא בפקדון שעיקרו ממון מיד אלא אף בדבר שאין עיקרו ממון כגון בא' שמשאיל מקום לחבירו לשמירת שטרותיו אף שאין עיקרו ממון וגרע עוד מדבר הגול"מ שאינו כממון מ"מ הבית המושאל לזה מיקרי ביתו של המפקיד מצד הזכות שיש לו להשתמשו בו בהחזקת שטרותיו שמה כ"כ י"ל גבי חמץ שאף שבזמן האיסור אין לבעלים בו זכות מ"מ כיון שלאחר הפסח מותר החמץ ואף שבדבר הגול"מ לאו כמ"ד מ"מ הבית המושאל לזה מיקרי ביתו של בעל החמץ לפי המבואר באחרונים דחמץ שעבר עליו הפסח בגוונא שמותר אז בהנאה שייך ממילא לבעל החמץ ואינו צריך לעשות בו אחד מדרכי קני' לזכות בו ואם קדם אחר ותפסו צריך להחזיר לבעלים שאיסור החמץ אינו מפקיע מזכות בעליו רק על משך זמן האיסור בימי הפסח ואחר הפסח שב להיות של בעלים הראשונים (ובמ"א הבאתי ראי' לזה מסוגיא דהגוזל חמץ כו' אומר לו הש"ל ויעוין פסחים דף כ"ט) והא דאמר ר"א שני דברים אינו ברשותו של אדם ואחד מהם חמץ בפסח א"ש אף למ"ד דבר הגול"מ כמ"ד וחמץ מותר לאחר הפסח דהא כיון שמחוייבים לבער החמץ בפסח וא"א להשאירו עד אחר הפסח א"כ אין מציאות להגיע לזמן היתר וליכא שום גול"מ בכל חמץ הדיוט שעליו מצות ביעור ואעפ"כ המשהה אותו עובר עליו בכל שעה ורגע בב"י. ע"כ אין זה כ"א מצד גזה"כ שעשאן הכ' כאלו הן ברשותו לענין ב"י וכן מדויק מדברי רש"י פסחים דף ו' ע"ב ד"ה דאמר ר"א שכ' בזה"ל שני דברים אינו שלו ועשאן הכ' כאלו הוא ברשותו להתחייב עליהן ע"כ כלומר דעיקר גזה"כ הוא מה שמחוייבים על חמץ בפסח בלאו דב"י ובל ימצא אף שאינו שלו מצד איסורו מחויב השבתתו שלא להשאירו עד לאחר הפסח. וגם זכות גול"מ ליכא בו וכנ"ל. אמנם בחמץ המופקד ברשות אחר אם נאמר כיון שאינו ברשות המפקיד ליכא בי' חיוב השבתה דתשביתו מבתיכם כתיב וזה אינו בביתו של המפקיד הוי שפיר חמץ כזה גול"מ וממילא המקום המושאל לשמירת חמץ זה מיקרי ביתו של המפקיד דהא מושאל אותו הבית לשמירת חפצו ולא גרע משואל בית לשמירת שטרותיו וכיון שכן הדר הדין שיהיה חיוב השבתה באותו החמץ דמיחשב כמונח ברשות המפקיד ושנאמר שלא יהיה בו חיוב השבתה ויהיה מותר להניחו כן עד אחר הפסח מטעם שהבית אינו נקרא ביתו של המפקיד הוא כתרי הפכים בנושא אחד ע"כ צריכין לחייב להשבית חמץ המופקד. אבל כ"ז לענין מצות עשה דהשבתה. שא"א לומר שלא יהיה בו חיוב השבתה דא"כ לא יופקע זכות המפקיד מן הבית המושאל לשמירת אותו החמץ והוה משהה חמץ בפסח בביתו. אמנם כיון שמחליטין חיוב השבתת אותו החמץ כנ"ל י"ל שאין על אותו חמץ אזהרת ב"י על המפקיד דהא ליכא ב"י רק על חמץ המונח ברשותו של בעל החמץ דהיינו שהחמץ שלו מצד גזה"כ שעשאו הכ' כאלו הוא שלו. שהרשות הוא בהחלט שלו כגון שמונח בביתו ממש אבל כשמופקד אצל אחר שאין הרשות שלו ואין רשות זה מיקרי שאול לשמירת ממונו דהא חמץ זה שישנו בחיוב השבתה אינו ממונו כלל דהא א"א להשאירו עד לאחר הפסח. ואין בו שום דין ממון אף לא בגורם לממון. מעתה י"ל דמה שכתבו הגאונים דהנפקד קבל עליו אחריות הוצרכו לזה כדי לפטור את המפקיד גם מחיוב ביעור אותו חמץ מדין השבתה כנ"ל. אבל אזהרת לאוי דבל יראה אף היכא דלא קבל הנפקד אחריות ג"כ ליכא על המפקיד כנ"ל דהא אין ביתו של הנפקד מיקרי רשותו מזמן איסור החמץ ואילך שישנו בהשבתה וגזה"כ אינו רק לענין החמץ עצמו אבל אין לו ענין גבי רשות של הנפקד דבמה נקרא רשות של המפקיד הלא החמץ באמת אינו שלו ואין הבית הזה שומר ממונו כנ"ל וא"כ י"ל דהמכילתא מיירי בלא קבל הנפקד אחריות וא"ש רישא דמכילתא יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל כו'. וגם סיפא יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי ג"כ א"ש דהא דברי המכילתא שם לענין ב"י שבגבולין כתיב לא יראה וילפינן גבולין מבתיכם הנאמר בלאו דלא ימצא מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל כו' והיקש זה הוא לענין לאוי דב"י וב"י שנאמר בהו בבתיכם ובכל גבולך:

והנה בר"ן לאלפסי כתב בזה"ל ומיהו ה"מ בדאורייתא אבל מדרבנן חמץ של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור דהא תנן לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו והרהין בביתו של עכו"ם משמע אפ"ה אמרי' שעובר כלומר שהו' אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו בלא ביערו כו' עכ"ל. אמנם לפי דברי הנ"ל בכוונת הגאונים דהכא שלא קבל הנפקד אחריות צריכין להשבית אותו חמץ מדאורייתא רק דאין המפקיד עובר עליו בלאו דב"י ובי"מ נדחה ראיה הנ"ל של הר"ן דהא לקמן מיירי באחריות של הישראל וכמו שכתב שם הרא"ש ושאר קדמונים יעוי"ש. וי"ל שכן כוונת הרמב"ם בפ"ג מהל' חו"מ דין ח' יעו"ש שדבריו דברי רש"י:

ודע שברש"י ב"ק דף כ"ט ע"ב ד"ה משש שעות ולמעלה כתב בזה"ל אין חמץ ברשותו דאע"ג דאיתיה אסור בהנאה. ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י ובי"מ ע"כ. והמציאו איזה מאחרונים שסובר רש"י דלאו דב"י ובי"מ הוא משש שעות ולמעלה בע"פ אמנם לפ"ד הנ"ל ליכא ראיה מכאן דמה שאמר ר"א בשם ר' שמואל דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכ' כו' לא מוכח רק ממה שיש חיוב ב"י ובי"מ בחמץ בפסח, אבל לא מחיוב ההשבתה די"ל דלכך ציוה התורה להשבית משום דאי לא היה בחיוב השבתה שפיר היה נקרא החמץ של בעל החמץ