ברוך טעם קעו

היכא דאפשר ובין היכא דלא אפשר לא מוכח מידי:

ומה שדחה מעלתו במ"ש דרבא הוסיף בטעמו דקמה בחזקת חיובו דאף בח"ל ספיקו לקט. וכתב בזה"ל אבל המשנה ודאי דלא בח"ל מיירי תדע שהרי האי מתני' דס' חלה חייב נמי סתמא נאמרה ופשיטא דבח"ל פטור לגמרי דהוי ס' דרבנן וא"ל נמי חזקת פטורא וכבר מבואר כן להדיא בט"ז יו"ד סי' ש"ל ע"ש מהרש"ל כו' כמדומה שלא בא מעלתו רק לקפחני בדברים על שכתבתי בלשוני דהמשנה סתמא קתני. אבל עכ"ז אין דבר דחיי' כיון דבאמת הדין דגם בלקט של חו"ל מטעם חזקה בודאי המשנה מיירי גם בחו"ל. ואמר רבא הטעם כפי האמת שעפ"ז הדין כן גם בקמת חו"ל ואי משום שהמשנה במס' חלה לא מיירי רק בחלת א"י לא נוכל לומר שהמשנה במסכת פאה גבי קמה מיירי גם בחו"ל. ובלא"ה מסתימת הש"ע בסי' ש"ל נ' שסובר המחבר דגם בחלת חו"ל ספיקו לחומרא ובאמת הש"ך הניח שם בצ"ע. ואפשר כיון דאין שיעור לחלה מדאורייתא ואף להפסד מועט לא יחשב הפרשה כשעורה ואין בזה טירחא אפשר הוי דשיל"מ ואף בס' דרבנן לחומרא ומהרש"ל לשיטתי' דסובר דל"מ דשיל"מ רק הבא ממילא מכח זמן וכאשר הובא דעתו בש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ח. ומה שהוצרך רש"י לפרש מחמת שיש עון מיתה בחלה היינו לתרץ אף להאמורים דלא אסקי אדעתייהו כרב אשי שהוא חידש דין זה דכמו דשיל"מ לא בטיל כן ספיקו לחומרא בדרבנן אבל גם ברמב"ם מבואר הטעם שיש בזה עון מיתה אף שפוסק כרב אשי:

ומה שכ' כ"ת דלכך פי' הרשב"ם פ' חזקת דף נ' הטעם על ספק נפשות להקל משום דכתיב והצילו העדה כדי לחייבו אם קרע שיראין. וכמו כן כ' מעלתו על דברי הגמרא סוף פ"א דכתובות גבי זרק אבן לגוי דבריו נפלאים וכי בשביל שר"א מסופק אם ק"פ כקה"ג כו' נחליט שיהיה דינו כאלו לא חייבה תורה מיתה ויחייב על השיראין חלילה מלומר כן כיון דאם הלכה כמ"ד ק"פ לאו כקה"ג אינו בדין יום או יומי' הוי מחויב מיתה. ואף שאין ממיתין אותו לא גרע מחייבי מיתות שוגגין ופטור מתשלומין ממילא הב"ד שמסופקים בדין זה אינם יכולין לחייבו ממון. ובזרק אבן לגוי היכא שידוע שהרג לישראל והפטור ממיתה אינו רק כיון שבשעת זריקתו לא הי' נתברר אם כוונתו להנכרי או להישראל פטור גם על השיראין דדרשינן ממכה בהמה שלא לחלק בין שוגג למזיד בין מתכוין לאינו מתכוין ועיין ברמב"ם פ"ד מה' חובל הלכה וא"ו ובראב"ד שם. ובריש פ"ד מה' רוצח ובח"מ סי' תכ"ג. ולהבין לשון הגמרא בכתובות ספק נפשות להקל ופי' רש"י דכתיב והצילו העדה ועיין בסנהדרין (דף ע"ט ע"א) ברש"י ד"ה א"נ פלגא ופלגא שכ' בזה"ל למה לי קרא למפטרי' הא כיון דמצי למימר לכותי קמכוין אית לן למפטרי' משום דס' נפשות להקל מוהצילו העדה עכ"ל נ' היכא שהיה ידוע שנתכוין להישראל ובצע אשר זמם מחויב מיתה (וכן מבואר במרדכי חולין פ"ק דין תקצ"ג) רק הוא יכול להציל א"ע ממיתה בטענה שלא נתכוין להישראל רק להנכרי ואף דלא טען הוא אנן טענינן עבורו כן בד"נ מדכתיב והצילו העדה דבכל ד"נ טוענין עבור הנידון לבד ממסית. אבל בס' כריתות סי' קצ"ט נ' שמפרש זרק אבן לגוי דמיירי שאין ידוע גם אחר הריגה אי הרג ישראל או נכרי ועיין ברוקח סי' תס"ז ע"פ דבריו שם יש לפרש דברי התוס' במס' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) ד"ה קמ"ל כו' עי"ש שנבוכו רבי' בכוונתם:

ומה שהקשה כ"ת מהמתני' על ר' יוחנן דסובר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כו'. כמדומה שלא עיין בסוגיא ההוא (דף קל"ד ע"ב) בתו' ד"ה ראשית הגז שמבואר מדבריהם דלמ"ד מתנות טבלי בס' הפטור הוא על הנתינה לכהן אבל חיוב יש בהפרשה מטעם ס' איסור. וכיון דמחייבין בס' פטר חמור אף שאין בו ס' איסור כרת או מיתה לפדות ולהחזיק לעצמו כ"כ בס' מתנות כיון שדי בהרמה לחודא ואף שלשיטת המלחמות בפסחים דלר"י דשיל"מ בטלי י"ל דמודה בזה היכא שיש ס' ויכולין לתקן בלי הפסד דמתקנינן. ושאני בביטול דנהפך איסור להיות היתר ולא צריך תקנה עוד. ומה שהאריך מעלתו לתרץ קושית התוס' בחולין (דף ל"ז) תו' ד"ה שלא הורמו מתנותי' כו' נ"ל דאין מקום לדברי כ"ת דבודאי קשה על הדעת דיחזקאל הוסיף לעצמו מצות בהרמת מתנות בבהמותיו מה שפטור מה"ת לדברי מעלתו ואין בזה גדר וסייג וחיבוב מצוה לכן נ"ל דמה שאמר יחזקאל שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' היה כוונתו שלא אכל מבהמות ישראל שלא הורמו מתנותי' כן משמעות הדברים שלא הורמו. (וכן מצאתי משמעות לדברי בפר"ח סי' ס"א, ס"ק יו"ד ביו"ד) דלדעת הטור וכן נ' מדברי התוס' חולין קל"א ע"א ד"ה הו"ל כו' יש איסור דרבנן שלא לאכול קודם הרמה. ולכהן גם בבהמות ישראל אף איסורא דרבנן ליכא. וכן מבואר בפר"ח ויחזקאל החמיר ע"ע לגדר כדי שעי"ז יהיה זהירים אצל ישראל להרי' המתנות או דיחזקאל המציא זה האיסור לעצמו ורבנן מלאו דבריו באיסור על הכלל. וכן נראה מחי' רשב"א וזה נעלם מהפר"ח:

ולמ"ד שמתנות טבלי אף שלדעת מ"כ לא טבלי בבהמות כהנים מ"מ איסור טבל יש בבהמות ישראל אף לגבי כהנים. א"כ נשאר הקושיא דממ"נ דבבהמות ישראל מה רבותי' דיחזקאל ובבהמותיו למה החמיר והוסיף מצוה חדשה מה שמבואר להיפך בתורה (ועיין במס' ביצה דף י"ב ע"ב ברש"י על המשנה) ויש מקום עיון לר' יוחנן ממשנה ביצה דף כ"ה ר"ע אפי' כזית חי מבית שחיטתה כו' עי"ש (ויעוין מ"א סי' תצ"ח ס"ק י"ג) ודוחק לומר דדברי ר"ע אינם נאמרים רק בח"ל וכר"א דפוטר בחו"ל מדברי ר' יוחנן ביבמות (דף ס"ג) גבי אתו חברי' לבבל כו'. ומבואר שסובר דנוהג בחו"ל ומ"ש כ"ת לשיטת הגמרא דאף דילפינן לחיוב' נתינה לעני אף במקום רוב מדכתיב עני ורש הצדיקו מ"מ הקילו בדמאי כסברת התוס' יבמות דף קי"ט דל"ח כה"ג למיעוט דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו דבריו נכונים וכבר תפסתי בזה על תפלתי בבית הס' דף ק"ס ע"ב לענין דמאי בדין קבוע גם בבכורות דף כ' תירצו התוספות כנ"ל. וז"ל שם. ועוד דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מועט שאין מעשרין עכ"ל. וכבר הסברתי לעצמי דבריהם. דהא חזינן דהתורה האמינה ע"א באיסורין אף באיתחזק היכא שבידו היה לתקן ולכמה שיטות ידעינן דין נאמנת כל אדם באיסורין מהא דמותר לאכול אצל כל אדם. ומינה נשמע דאף שיש איזה אנשים שחשודים לרשעים לא יגרע בזה נאמנות שנתנה התורה לסתם ב"א דאל"כ איך האמינה תורה ע"א באיסורין האם ימלט שלא יהיה חשש מתי שוא ורשע בכלל עדת ב"י ולפ"ז היה עדיין מקום לפקפק אף דאם אנו דנין לענין איסור שבאכילת הדמאי מאמינים להמוכר כמו סתם ב"א שנאמנים באיסורין מ"מ אמאי יועיל בעדותו לענין ס' ממון עניי' ויש לדחות ובלא"ה נ' דלק"מ להגמרא מדמאי כיון דרבא אמר קמה בחזקת חיובא קיימה ע"כ צ"ל אף לדברי הגמרא דלא מבטלינן הרוב לגבי ס' מת"ע כ"א כשיש עכ"פ חזקה מה כמו ס' חזקת חיוב. וגבי דמאי ליכא חזקת חיוב וכמו שמתרצין התוס' בבכורות דדלמא כר' אושיעי' עביד שהכניסה במוץ גם לשיטת הרשב"א בתה"א דלכך ל"א גבי רוב מצוי' אצל שחיטה מומחים סמוך מיעוטא לחזקה כיון שעיקר עשיית השחיטה באה להפקיע הבהמה מחזקה זו עי"ש. כ"כ הרוב דמעשרין דהעישור הוא להפקיע התבואה מטבלה. משא"כ ברוב שיש גבי קמה:

ומה שדחה מעלתו דברי בדין קבוע ונלחץ שבודאי יש חילוק בין קבוע משני חניות לבין הקבוע מרוב חניות נגד מועט. ידעתי שיודה מעלתו בעצמו שאין טעם לחילוק זה ואף אם היה כדבריו אין סתירה לדברי דהא גם בקמה לקט של עניי' מונח לקמצי' בכמה מקומות בשדה. והוי ככמה ציבורים שמונחים. שלכ"א דין קבוע לעצמו. ומ"ש מעכ"ת שסוגיא דניפול מבואר כדבריו אין התחלות ראי' משם דידוע שאין לאדם אף בעיר דין קבוע כ"א בביתו וכן מפרש בתו' ספ"א דכתובות. ובטרם שיצא הרוצח מן העיר היה כבר בין ההולכים בתוך העיר. ובפרט כצאתו מן העיר ונתבטל קביעתו טרם שרצח. וכשאנו דנין על הרוצח דכאן במקום הריגה מאין בא אנו דנין על הנפרשים מאת העייערות שכבר זזו ממקום קביעתם מה לנו לדון על תחילת פרישתו מביתו ממקום קביעתו ושפיר יש לילך אחר כמות רוב שמעיר הגדולה וכ"כ בניפול הנמצא שנשאר מגוזלות שפרחו משובכיהם כדרכם ועזבו מקודם קביעתם משא"כ בחניות וקמה שאנו דנין על העת שנלקח מן החניות ממקום קביעתן או מחניות המוכרת בשר כשר או מחניות נבילה. כ"כ בקמה מאיזה מקום לוקחין הנמלי'. ומ"ש בדברי הט"ז ביו"ד סי' ק"א בלא"ה דברי הט"ז מגומגמים כמובן. וליישב דבריו נאמר בהקדי' דברי הגמ' קידושין (דף ע"ג ע"א) אמר רבא ד"ת שתוקי כשר מ"ט