ברוך טעם קעד

הוא דאין לחלק. א"כ ממילא משמע דגם באפשר אזלינן ב"ר דאחרי רבים משמע הכל, ואוסרין ומתירין על כל מיני רוב ואחרי רבים להטות קאי גם אד"נ. וממילא ליכא לחלק בדין רובא בד"נ משום דכתיב בי' ושפטו העדה א"ו צ"ל דסבר ר"ה דהא דאזלינן באו"ה ב"ר אף היכא דאפשר אתי' מהל"מ. כתי' ראשון של רש"י ועלה בדעתו אף שיש הלכה מ"מ בד"נ דכתיב בי' ושפטו העדה מהראוי שלא לילך ב"ר היכא דאפשר, והוכה לא על ד"נ נאמר. והוכיח רבינא מברייתא דאף בד"נ אזלינן ב"ר דאפשר. וי"ל דלשיטת ר"ה א"צ לומר דיש הל"מ ע"ז דהא רבינא לשיטתי' דסובר בסוגיא דחולין דאין סברא לחלק בין היכא דאפשר כו'. ולכך יליף שם דאזלינן ב"ר בעדים זוממים. אבל עכ"פ לפי שביארנו לשיטת ר"ה ע"כ יש הלמ"מ ע"ז. ומינה לפי האמת להוכחת רבינא ור' ירמי' דבד"נ אזלינן ב"ר אף היכא דאפשר ע"כ צ"ל דהלמ"מ היה גם על ד"נ. וכ"כ כשעלה בדעת התוס' הנ"ל בדף ג' לומר דבד"נ לא אזלינן ב"ר דל"ק והיינו היכא דאפשר כנ"ל ע"כ הוצרכו להיות נחית לסברת רש"י שיש הלמ"מ דניזיל עכ"פ בכל איסורין ב"ר אף היכא דאפשר (דאי מאחרי רבים להטות אתי' גם בד"נ כן דאחרי רבים קאי בד"נ) דאל"כ מנ"ל באיסורין לילך ב"ר כזה. לפ"ז אמאי דתו התו' לעצמם דהא בריש פ' בן סורר ומורה כו', הא י"ל דבאמת גם בד"נ יש הלמ"מ לילך בהם אחרי הרוב אף היכא דליתא קמן. וד"מ א"א למילף מיני' דאין דנין ק"ו מהלכה, ושמואל ור"ה תלמידי' בחדא שיטה קיימי דמסברא יש לחלק ברובא דליתא קמן בין היכא דאפשר ובין לא אפשר ובאיסורין יש הלמ"מ ולשמואל כן בד"נ כן:

לכן נ"ל לפרש פי' אחר בסוגיא הנ"ל ויתורץ קו' הר"ן ודברי התוס' דלפי סברת הפ"י הנ"ל בד"נ דכתיב ביה והצילו העדה יש סברא לחלק בין היכא דהרוב אינו אלא לברר האיסור מחייבין ע"ז העושיהו עונש ד"נ, ובין היכא שהרוב צריכין לאמת העשיי' שי"ל דלמא לא עשה דהרי מיעוט לפנינו, והנה מה שמטין בד"ן לחוב ע"פ דעות רוב הדייני' יכולין ללמוד דאזלינן בד"נ אף ב"ר כזה דאף בהטיי', ע"פ שני' אין בירור שכדבריהם כן הוא. דלפעמים חכמת היחידים תרב מחכמת המרובין שמבטלין דעתם ומדות התורה כך הוא (דלא כסברת התומי' שרמזתי לעיל) וכמעט ברוב חילוקי דעות שבין הדיינים לדעת המועטי' שמזכים חף הבע"ד מפשע כאלו לא עשה דבר הרע, אמנם עכ"ז מקום יש לסברת הפ"י לחלק כן ברובא דליתא קמן, והנה בבן סורר ומורה שאנו דנין עליו, אם יש מקום לומר שיהא נק' בשם איש ואב כשעברו עליו ב' חדשים ושליש משהוקף זקן דאם היה נושא אשה (כמבואר שם להמעיין בחידושי הר"ן) והיה מתעברת ממנו אפשר שהיה ניכר עוברה בזמן זה אם היה מתעברת להוליד לשבעה, וכשהולכין אחר הרוב אמרינן שלא היה כן שיהיה נק' בשם אב, הרי דאין הרוב בא על תחילת עשיית האיסור (שיהיה שייך בזה סברת הפ"י דאף שיש מיעוט עשה דבר שמנעה התורה מפאת הרוב) כ"א על דבר המסתעף לענין החיוב כמו הפן השני הנ"ל, מעתה נבין כוונת התוס' ודברי הסוגיא דמה שעלה בדעת ר"ה דלא אזלינן בבן סורר אחר הרוב הוא מטעם זה שעלה בדעתו לחלק כסברת הפ"י דלא אזלינן בד"נ בתר דליתא קמן רק היכא דהרוב הוא לחזק האיסור והחיוב ממילא בא ולא כשנצריך על עצם החיוב ול"ק כלל מכל הלמודים שבסוגיא דחולין דבמכה אביו ורוצח אזלינן ב"ר לחזק האיסור, לכך הוצרך רבינא להוכיח סתירת דעתו מברייתא דא' אומר בב' בחודש וא' כו', דשם אזלינן ב"ר על עצמות החיוב דאם תחוש למיעוטא, והעדות מוכחשת י"ל דלא עשה כלל דבר ממצות ד' אשר לא תעשנה וכמו שעלה בדעת ר"ה כנ"ל, כן רצו התוס' בדף ד' לומר שאפשר בד"נ לא אזלינן ב"ר דליתי' קמן ר"ל היכא שצריכין הרוב לאמת החיוב, וכמו כן בממון שאין דנין בו על מניעה אי' איסור דהא בכל ס' ממון ל"א דהוי ספק איסור גזל אף שהתובע טוען ברי ואינו שב אצלו לס' איסור וכאשר האריכו בזה לבטל סברת מהרא"י באסאן מ"ש בזה אין כאן מקומו:

אם כן עיקר מה שיש לדון בד"מ אם נלך ביה אחר הרוב הוא על עצם החיוב או יחייבו אותו הב"ד ע"י הרוב או יחושו להמיעוט ואף כשהחילוק כסברת הפ"י הנ"ל בד"נ הוא הטעם דכתיב ביה ושפטו העדה מ"מ לא נוכל לומר דבד"מ אין לחלק דהא ד"מ לא אתי' רק מד"נ ואמרינן דיו (עיין בחי' ר"ן ריש סנהדרין), לזה סתרו התוס' דבריהם מסוגיא דריש בן סורר ומורה דשם מוכח דאף רובא כזה דליתא קמן אזלינן ביה בד"נ, לכך לא הביאו התוס' לראיה רק מהא דרוב נשים לט' ילדין ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא והשמיטו דין דבת ג' שנים ויום א' שנזכר שם באותו סוגיא דלכאורה הרוב דשם בא על התחלת האיסור ומניעה שהרוב מעיד שהיא א"א ואסורה לעלמא וממילא הבא עליה נענש בעונש שנתרץ על הבא על אשת איש:

אמנם כדי להבין דברי ר' ירמי' מדפתי שמביא ראי' מברייתא דבת ג' שנים ויום א' להרוב דגבי בן סורר ומורה, אקדים מה שיש מדקדק דר' ירמיה מסייע ואמאי דלמא איילוני' היא. ואדעתא דהכי לא קדיש, וברש"י שם איתא בזה"ל דלמא איילינית תמצא כו', לפי תי' הר"ן על קושייתו אין מקום לדיקדוק זה אבל כבר ביארתי מה שיש לדקדק על תירץ הר"ן לשיטת רש"י בחולין לכן נ' דסובר רש"י דזה דבר החלטיי דאף דנחלק כסברת הפי הנ"ל עכ"פ לא יעלה על הדעת דאף אם יבורר אח"כ שיהיה הדבר הזה כפי המיעוט שיהיה העושה נידן למיתה משום שעבר בשאט נפש על איסור שבא מחמת רוב בטרם ידע שהוא מן המיעוט, ולמשל מכה אביו אף שדינו למיתה דאזלינן ב"ר ומחזקינן לאביו, ועבר על אזהרת הכאת אב, מ"מ כשיוצא ליהרג ויבואו עדים ויעידו שיודעים שאינו אביו בודאי פוטרין אותו, והרי כאלו נתגלה למפרע שלא עבר על עבירה שיש בה מיתה, א"כ אם נבוא לדון מה יהיה בסוף הדבר הזה שאנו מחייבין עלי מיתה דניחוש למיעוטא יהיה כאלו לעינינו ספק שיכול להיות שיתברר למפרע שלא נתחייב מיתה וצריכין לילך ב"ר, והרי הרוב שאנו דנין בו על העתיד כרוב על עצם החיוב, וצ"ל דמ"מ ליכא להוכיח ממכה אביו, דנלך ב"ר אף על עצם החיוב משום דמלבד שבמכה אביו כמעט אין בסוג האפשרי שיתברר שיהיה מהמיעוט, דהא רוב בעילות אחר הבעל, ואף אם יבורר שזנתה אמו יושאר הרוב בלא"ה שעצם החשש הוא רק מיעוט. ונוסף לזה חשש הבירור הוי מיעוטא דמיעוטא (ועיין בהגמ"ר פ' הזרוע) שאין לחוש עליו והרי כנברר לפנינו שלא יתברר לעולם שאין בו משפט מות, וכ"ז במכה אביו וברוצח שהחשש דלמא במקום סייף כו', אבל בקטנה שיש בה ס' איילונית אם היא באמת מן המיעוט יתברר הדבר ע"י סימני איילינית וס' איילונית עם הבירור כולה חדא מלתא ומיעוט א', ואחרי שממיתין הבא עלי' ול"ח שיתברר שהוא מן המיעוט, ויהיה גלוי למפרע שלא נתחייב מיתה ע"כ צ"ל דאין חוששין למיעוטא, וכאין יחשב אף במקום שהרוב וב הוא על עצם החיוב ולא על התחלת האיסור ולכך דייק ר' ירמיה שפיר מברייתא דבת ג' דהולכין בד"נ בכל גוונא ב"ר לדעתי הוא ענין דק ונכון לומר אף שיש קצת לפקפק דעת לנבון נקל ליישר הכל:

נחזור לדברינו הראשונים בכוננת דברי ראבי' הן ראיתי בפר"ח סי' ס"א ס"ק מ"א שכ' בטעם הראבי' דקניית הישראל אנה חלה כ"א אחר שחיטה ולזה חידש הפר"ח דאי הוי איפכא ששוחט אצל ישראל ואם נמצאת כשרה נשארת לו והטריפה לוקח הגוי חייב במתנות וכ"כ הריש"ש ולכאורה יש לפקפק בדבר כי לא נזכר כלל בהראבי' שהקנייה לא חלה כ"א אחר שחיטה רק מטעם דלא ברירא וכאשר ביארתי דבריו וגם נכונים דברי מעלתו במ"ש להסביר דברי ראבי' שמחמת החומרא שרבו שכיח שיאסרו הבהמות בבדיקה. וכבר מצינו ביש"ש פ"ג דמס' ביצה סי' ב' שאף בימיו היה שכיח טריפות מכפי שהיה בזמן התלמוד ודעת הריא"ז לאסור השחיטה ביו"ט מטעם זה, ומה שהקשה מעלתו על רמ"א כיון שפוסקים כראבי' אמאי קבע בש"ע או"ח דלא כריא"ז קדמוהו בעל המחבר שאגת ארי' סי' ס"ד יעו"ש רוחב פלפולו בזה, אבל לא העיר מה שנמצא ברמב"ם ה' יו"ט פ"ב דין ד' שכ' בזה"ל בהמת חולין שנפלה מן הגג כו' שורטין אותה ביו"ט ותבדק אפשר שתמצא כשרה ותאכל עכ"ל, הרי שסברתו דלפי פסק הלכה כמ"ד הטעם דאין מלבנין מפני שצריך לחסמן אמרינן דאף אי איכא רק אפשרות דתהא כשרה הוי השחיטה לצורך יו"ט, ומותר אף מדרבנן, אף שבהואיל אי מקלעי אורחים אסור מדרבנן:

ויש ליישב בזה איזה קושיות של המחבר הנ"ל, אבל לא כן דעת שארי פוסקים למעיין באו"ח סי' תצ"ח בשם הרא"ש, ולכאורה לפי דברי מעלתו בהבנת דברי הרא"ש שמביא האס"ז בסוגיא דת"כ היה מקום לפקפק על כל היתר שחיטה ביו"ט לדידן דאצרכו חכמים בדיקה כיון דלדעת הרא"ש היכא שאינו ברור שתמצא כשרה הוי מלאכת השחיטה בס' שלא לצורך כ"כ נימא בכל סתם בהמות אף שבשעת השחיטה יש