ברוך טעם קעג

דבריבית ל"מ מחילה אפ' בשכבר לקחו המלוה מהלוה וצ"ע: אמנם לולי שהייתי כדאי להכריע הייתי מוחזק בדעת הרמ"א ז"ל בענין ס' צדקה דדיינינן בזה לחומרא לגבי הנודר גופה אבל לא לגבי היורש וטעמא רבה איכא במלתא ע"פ מה שהביא כנה"ג בשם הר"י באסאן ז"ל בטעמא דמלתא. דדיינינין ביה בממונא המע"ה ולא באיסורין אף דבממונא נמ' אי' ביה לאו דלא תגזול ומושבע ועומד מה"ס הוא וכתב הרב ז"ל טעם נכון בזה משום דבאיסורין אם נחמיר בספיקא יצאנו מידי כל החששות. אולם בממונא אם נוציא מזה בס' וליתן לזה הרי ילכד השני באותו איסור בעצמו, ולהכי שב עדיף וליש לדון מסברא ולומר דכל ס' ממונא אשר יש בו איסור נוסף מצד א' כגון בריבית וצדקה דאית בהו מ"ע ולאוי טובא כמבואר בתו' כתובות ובתרא וחולין בהא דמ"ע שמתן שכרה בצדה. עיי"ש י"ל דמוטב שנוציא ממון מהנודר שלא להכניסו בכל הנך איסורין נוספין אשר הם נעדרים בהי ך. אולם כ"ז בהיותו חי. אבל כשמת נשאר הממון לגבי יורשים כשאר ממון דעלמא. שהרי אין היורש מחויב לקיים נדר אביו. כ"ז שלא הוציא אביו מידו. וכמבואר בדוכתי טובא. ואפילו באופן שמחויב לקיים לית בהו שום עשה ולאו. רק הוא נידון כשאר ס' ממון דעלמא. דאין מוציאין מהמוחזק. כן היה נ' לכאורה להכריע. לולי דמסתפינא מרבותי. והנה כל מה שכ' מע"כ עוד בענין תפיסה לא אשיב עליהן כעת עד יערה עלי רוח ד' וינחמני מעצבי ורוגזי הזמן. אזי אשיב עליהן כיד ד' הטובה עלי ואוסיף עליהן מה שחנני ה' ת"ל בענין גרמי ושיקול הדעת אשר ת"ל כתבתי בהם קונטרס מיוחד והנה אם לפעמים העמסתי עליו בדברים פשוטים במאמרינו הזה או אשר לפעמים באתי כסותר או אם שגיתי באופן אשר כלימתי אשמע על כל פשעי' תכסה אהבת האמת לאוהביו ולא ירע בעיניו אם בוז יבוזו לו נוסף לזה כי מחוקי שומרי התורה המשכילים להיות נפשו' צרורים והיה לאחדים כמאמר מר בר"א פ' כל כתבי פסילנא ליה לדינא דחביב עלי כגופא. ואין מהראוי לגנות אדם א"ע ולהזכיר מומו אך יכיר הטוב המעט הנמצא בו ויהלל בשערים מה טיבו ומה יפיו כן חסדו עם ריעו כאשר אמר משיח ד' חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודיך דברי ד"ש באהבה וחפץ קרבתו

תשובה לכבוד הרב החריף הגאון מוה' מרדכי דק"ק לבוב:

מה שמקשה על הראבי' שבמרדכי פ' הזרוע דין תשל"ז על טעם השני שהרי בכל הש"ס התירו מטעם רוב בהמות כשרות אע"ג דטריפות הריאה שכיח לדעתי לא דק כ"ת בדברי ראבי' כאשר אבאר דז"ל המרדכי ונ' להראבי' דהקונה הלחיי' דכלפי הראש מן הכותי וגם הזרוע והראש של ישראל דפטור. כיון דניהוג הוא שאם תמצא טריפה שמניחו לכותי אימת מחייב משעת טביחה. והאי שעתא לית ברירה דתהוי דידיה אע"ג דרוב בהמות כשרות הן כו'. ותו דטריפות הריאה שכיח עכ"ל. הרי דעיקר כוונת הראבי' דחיוב המתנות אינו רק כשמבורר בעת הזביחה שהוא של ישראל והכא לא איברר מעתה לק"מ מה שהקשה מעלתו דהא דאזלינן ב"ר הוא מחוקי התורה דדבר שיש בו רוב לאיסור יהיה אסור והעובר ע"ז נענש בעונש שחייבה תורה על האיסור ההוא כשהוא ודאי איסור עשאה התורה הרוב כודאי כ"ז שאין בירור שהוא מן המיעוט הן לאיסור הן להיתר. ומותר לכל עדת ב"י לאכול מדאורייתא תא מכל הבהמות בלי שום בדיקה אף שלא ימלט שיהיה נאכלין גם הבהמות הטריפות מ"מ לא יחשוב ה' עון בזה ורובא דאורייתא אף שיש רק דבר א' נוסף בצד א' נגד השני אשר לפי שכל האנושי הא' לעיני'. וזה סברת הרא"ש שמביא בס' א"ז בסוגיא דת"כ דמעשירי וודאי ולא ס' ממועט אף במקום שיש לומר כל דפריש כו' דסובר שעי"ז לא יצא מידי ס'. ואין בידינו להחליט ולומר שזה העשירי אף שלא קפץ רק א' לתוכן (ויעיין מ"ש הפלתי בסי' ס"ג) וי"ל שזה הטעם של המ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ בהטיי' ע"פ רוב בדייני' שהאומדנא דמסתמא טובי' ואמיתי' דעת המרובין מדעת היחידים וליכא כאן שום מיעוט (ועיין בתומים בת"כ). ואפשר להסביר בזה דעת הסוברים דברוב גדול מוציאין גם ממון דהוי כמו אומדנא שמועיל בממון. עכ"פ נכונים מעתה דברי ראבי' הנ"ל דאף שמדאורייתא מותרת הבהמה באכילה מטעם היתר הרוב לא לזאת יוחלט בדעת אדם דאם היה הבהמה נבדקת לא ימצא בה טריפות. לכן היכא שאין הישראל קונה לחלוטין רק על אופן שיובדק ולא יהיה נר' טריפות לעין כל הספק אם הזרוע וכו' יהיה של הישראל א"ל. ול"ש לומר דברירא מלתא בשעת שחיטה שלא ימצא בה טריפות והזרוע של ישראל אבל במיעוטא דל"ש אפשר הוי כאומדנא שאין הבהמה מהמיעוט. לזה כ' הראבי' דטריפות הריאה שכיח ותבלין לדברי הנ"ל מצאתי בס' פ"י למס' קידושין (דף ע"ג) ד"ה שם אמר רבא כו'. שכ' בזה"ל ולענין ס' קהל משמע דלא מקרי קהל ד' ודאי אלא בודאי גמור. משא"כ ברוב ומיעוט ל"ש לומר שהוא ודאי כו' וקמי' שמיה גלי' ואפשר שהוא מהמיעוט. כיון שהדבר מצוי כו' עי"ש. ואגב אציע דברי הפ"י מ"ש בקונטרס אחרון למס' כתובות (דף כ"ב) בד"ה מכדי תרי ותרי נינהו כו'. שמביא שם קו' התוס' פ' גיה"נ על הגמ' שם תדע דט"ע עדיף מסימנים דא ו אתו בי תרי ואמרו פלוני כו'. דהא אשכחן מיתה ע"י סימנים כשמעידין פלוני דהאי סימנים כו'. כגון באשה עגונה שניתרת ע"י עידי מיתה ע"י סימנים כו'. ומתרץ דלכך אין מחייבים ע"י סימנים כשמעידים פלוני דהאי סימנים כו'. דניהו דסימנים הוי כמו רוב דל"ש כו' אפ"ה כיון דמצד המיעוט אפשר דזמנין דמתרמי א"א לחייב מיתה כו'. והתורה אמרה ונקי וצדיק אל תהרוג. משא"כ כשהאיסו' הוא מחמת רוב כיון שמנעה התורה מלעשות דבר זה חייב בעונש שע"ז כן תורף. ומ"ש שם עוד מחמת קבלו' התראה אינו רק להסביר ולא לעיקר הטעם כמובן דקבלות התראה אינו גורם חיוב כשיש מקום ע"פ דין למצוא הצלה בדבר אף מצד ס' שגם להנידון לא נתברר דבר זה. (נתכוונתי בזה להסביר דברי הרמב"ם שאבי' אח"כ) ולריב"י חבר א"צ התראה. ולפי המבואר מדברי הרמב"ם בפ' מה' שבועות דין י"ב דסובר דבמלקות ל"צ שיתיר א"ע ובתומים בסי' ל"ח כ' שקיים כן מסברא דנפשי'. וצ"ע בסנהדרין דף פ"א ע"ב ובלח"מ פי"ב מה' סנהדרין ובכתובות דף ל"ג בתו' ד"ה ממאי דמותרה. ובתשו' חוט השני ויש לי בזה אריכות דברי'). והנה לדעתי לכאורה מופרכים דברי הפ"י מגמרא ערוכה בסנהדרין דף ס"ט גופא א"ר כרוספדאי אמר רב שבתי כל ימיו של בן סורר כו'. אמרוה קמי' דר"ה ברי' דר"י א"ל ובד"נ מי אזלינן בתר רוב. התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה כו'. אהדרוה קמיה דר"ה א"ל ובד"נ לא אזלינן ב"ר. והתנן א' אומר בשנים וא' אומר בג' עדותן קיימת כו'. ואי ס"ד ל"א זיל ב"ר נימא הני דוקא קמסהדי ואכחושי הוא דקמכחשי אהדדי וע"ש כל הסוגיא. הרי מבואר דלפי האמת אזלינן בד"נ ב"ר אף היכא דהס' הוא אם עשה שום מעשה וצע"ג. ובסיגנון סברת הפ"י הנ"ל נ"ל לתרץ מה שקשה לכאורה דבסנהדרין (דף ג' ע"ב) איתא ואלא האי לנטות מאי עביד ליה כו'. מייתי לה בק"ו מד"נ ומה ד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל ב"ר ד"מ לא כ"ש. ואי' שם בתו' ד"ה ד"מ לא כ"ש תימא דבריש המוכר פירות דף צ"ב קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואמאי לא נילוף בק"ו מד"נ כדקאמר הכא, וא"ל דבד"נ גופייהו לא אזלינן ב"ר ברובא דליתי' קמן אלא ברובא דאיתי' קמן. דהא בריש פרק בן סורר דף ס"ט משמע דבכל דוכתי' אזלינן ב"ר כגון רוב נשים לט' יולדן. ורובא דאינשי דטעו בעבורא דירחא כו' עי"ש. ולכאורה צריכין להבין דאיך ס"ד לומר דבד"נ לא אזלינן ב"ר דליתא קמן דהא בחולין דף י"א סובב והולך כל הסוגיא על רובא דליתא קמן וילפו לה אמוראי ממכה אביו ומהריגת רוצח. וצ"ל דסברת התוס' די"ל דלפי המסקנא שם ודלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר נידחי' כל הראי' ונוכל לומר דבד"נ לא אזלינן ב"ר דליתי' קמן רק היכא דלא אפשר דומי' דמכה אביו ורוצח וכן הוא בפי' הר"ן בסוגיא הנ"ל דף ס"ט ד"ה ובד"נ מי אזלינן ב"ר. וא"ת והא בפ' קמא דחולין ילפינן מד"נ דאזלינן ב"ר משום דלא חיישינן דלמא טריפה הרג. וי"ל דהתם איירי היכא דאם אפשר למבדקי' להרוג. כו' עי"ש:

ועתה נחזי אנן דבחולין דף הנ"ל מסיק רש"י ד"ה פסח דהא דסומכין ארובא היכא דאפשר הוא ודאי הלמ"מ א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאי' קמן ובין רובא דליתי' קמן. דמ"ש האי מהאי כו' עי"ש א"כ ר"ה ברי' דר' יהושע שהקשה ובד"נ מי אזלינן ב"ר. התורה אמרה ושפטו העדה והצילו כו'. ע"כ לא סבר דסברא החיצונה