ברוך טעם קעב

בזה יתיישב קושיא חמורה שהקשו התו' פ' השוחט למאן דמפרש לקרא דלא בא בשר פיגול לפי היינו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותי' דלמ"ד מתנות טבלי מאי רבתי' דיחזקאל אע"ג דיחזקאל כהן הוי אסור לו לאכול טבל ולפ"ז א"ש דע"כ למ"ד זה צ"ל דקרא דמאת העם אתי לפטור כהנים ואף אם הוא חוץ מכוונתנו וענינו לא נמנעתי להעלות אחרי אשר העירותי בזה כעת:

הנה במ"ש הר"ן ז"ל במס' נדרים (ובת"ש סי' א') דספק צדקה להקל מהא דנחתומין דלא חייבו להפריש אותם מ"ע וחייבי' להפריש חלה ותרומות מעשר אלמא דס' ממונא לקולא. והרב בס' ט"א סתר ראייתו דהתם משום דרוב ע"ה מעשרין ומע"כ החזיק ע"י. ובאמת נראה שלא נעלם זה מעיני הר"ן ז"ל. אלא נ' שטעמו דאם נאמר שבעלמא ס' ממון עניי' לחומרא. ואפ"ה הקילו בוודאי כ"כ הי' להקל גם בחלה ובתרומת מעשר וניהו דהתם אית' בהו סרך מיתה מיהו מש"ס משמע התם דאפילו מע"ש מדינא היה לנו לחייבו להעלות לירושלים אע"ג דלית בהו רק איסור עשה קודם ראיית פה"ב כמבואר בש"ס ס"פ אלו הן הלוקין ובתוס' שם. ודברי רש"ל ז"ל ביומא צ"ע דבאמת כ"כ דלא ראה פה"ב לית בהו רק איסור עשה בעלמא ואולי לישנא קטיע' נקוט דלכל היותר אית ביה לאו כגון בראה פה"ב) וה"נ אי נימא דס' מת"ע לחומרא ע"כ משום דאית בהו עשה ואע"ג דאי אכלי לית בהו איסורא מ"מ מאין מצאו חכמים בדמאי להקל בזה יותר משאר איסורי תורה. ומדנקט בש"ס בפשיטות המע"ה משמע דבעלמא נמי דינא הכי. מיהו באמת נ' שזה טעם ערוך בפי' דברי התו' ב"ב גבי הקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא והוא פרק הספינה פ"א ב' ד"ה אלא מע"ר דלוי הוא. וכ' שם אע"ג דגבי דמאי אין מחויב ליתנם מס' היינו משום המע"ה. אבל הכא אין הכהן מוחזק בהם יותר מן הלוי. ושל ישראל ממ"נ אינם. א"נ דמאי דל"ה אלא ספיקא מדרבנן. א"צ לקיים בו מצות נתינה עכ"פ. א"כ מתוך התי' הב' מבואר להדיא כדברי הרב הנ"ל דטעמא דפטור בדמאי בנתינת מע"ר וה"ה מ"ע. משום דרוב ע"ה מעשרין הן. ולתי' קמא כל היכא דנ"ל המע"ה לא מספיקא כשאר ממון דעלמא. אבל באמת התי' הראשון יספיק לתרץ קושיית' בטוב. דבכה"ג ל"מ חזקה. כיון דממ"נ אינם של ישראל וכה"ג כ' בעה"ת ע"ש הר"י בן פליט ז"ל גבי חנוני על פינקסו דמה"ט החנוני מוציא מבעה"ב. ולא דיינינן ליה שהבעה"ב ישבע שא"י ויפטר כר"נ ור"י דא"ל הכי. היינו משום דטעמא דל"א ברי עדיף. משום דאיכא לחבירו חזקת ממון. אבל הכא ממ"נ אינם של בעה"ב. ולהכי ברי עדיף ואפילו להפוסקים החולקים בזה שם כמבואר בחו"מ סי' צ"א וס"ל דהתם נמי הבעה"ב מיקרי מוחזק. היינו משום דמ"מ הבעה"ב צריך לשלם מכיסו אבל הכא. הביכורים ידועים ומיוחדים שהרי תאנה שבכרה כורך עלי' גמי כמבואר במס' ביכורים ליכא חזקת ממון גבי בעה"ב. ועם היות שיש לדבר הרבה מזה אחדל להיותם בזולת המכוון ממנו. אבל עכ"ז אחרי שהקו' מתפרקת בזה כהוגן, אין ראיה מדבריהם להחליט כטעמו של הרב הנ"ל. ומלבד כל הנ"ל יש לגמגם כפי אשר הניח זה הרב לנו הכלל להחזיק בתי' הא' דאפי' במקום דאיכא רובא לפטור בעה"ב מחייבינן ליה מקרא דוהצדיקו. וא"כ מה יתן ומה יוסף הא דרוב ע"ה מעשרין הן. אם יש מיעוט הבלתי מעשרין מחוייבין אנו להצדיק העני וליתן לו מעשרותיו ובאמת כי לא על הרב הנ"ל תלאה תפיסה זו. אך גם על הגמ' גופא. דא"כ אמאי לא אסרו לזב פרוש לאכול עם ע"ה. ולא תרו לדמאי משום רובא כדאי' פ"ק דשבת ולא תרו לגומלן וכיוצא בזה טובא בש"ס. ומס' דמאי דהקילו בו משום רובא. ולפ"ד הגמ' הנ"ל י"ל רוב או ספק השוה. וי"ל זה בא' מב' דרכים או לדעת ר"ת דלוקח לאחר מירוח פטור מה"ת לעשר וכפירוש הרמב"ם בה' מעשר א"כ לדיעתו הלוקח תבואה ממורחת מע"ה הוי בלא"ה מדרבנן. אפילו אי ודאי לא עישר. והלכך הו"ל ספיקא דדבריהם וכמ"ש התו' במסכת ב"מ פ' הפועלים. והלכך שפיר מקילין בו אם רוב ע"ה מעשרין הן. ואפי' לדעת הרמב"ם החולק על ר"ת בזה. ולדידיה הלקוח אחר מירוח שכבר נתחייב ברשות בעלים חייב מדינא במעשר אם ודאי לא עישר נ"ל זה ע"פ הדרך שדרכו רבותינו בעלי התו' בזה ז"ל. ביבמות קי"ט ע"א אהא דהקשו שם לר"מ דחייש למיעוטא אמאי מקילין בדמאי ולא ניחוש למיעוטא מדאי' אי חיישינן מדאו' למיעוטא אפילו במקום חזקה ותי' דהיכא דס' תלוי באנשים מישראל שיעשו עול אפילו ר"מ מודה דלא חיישינן למעוטא דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ואף אנו נאמר ע"פ דברי הגמר' דבכה"ג שפיר אית לן למיזל בתר רובא. ולהכי אפי' במ"ע וצדקה. ואם יש מקום לבע"ד לחלוק כיון דכתיב והצדיקו יש להסביר הענין יותר כשנבין דעת הגמ' בזה. איך מצאו להחמיר בלקט אפילו במקום רוב מקרא דוהצדיקו דלמא קרא לא אתי' רק בס' השוה דבעלמא אין מוציאין מיד המוחזק והכא מוציאין. אבל לא במקום רוב וביישוב זה נ"ל ע"פ דברי האס"ז פ"ק דמציעא בסוגיא דת"כ ע"ש הרא"ש דהא דאמרה התורה אחרי רבים להטות לא שהרוב הוא כודאי אלא שהתורה גזרה אומר שהס' יהא נידון אחר רובא. והיכא דגלי קרא בהדיא דין הס' יצא מכללו לדין הרוב כדין הס' עיי"ש. ולפי"ז י"ל דהא טעמא דהחמירו ברוב כיון דגלי קרא בהדי' להחמיר בס' הצדקה שוב אין מקום לשנות הדין מהיכא דאיכא רובא. וכיון שכן דהאי רובא דרוב ע"ה מעשרין הן אי' בי' ס' התו' הנ"ל דאם הוא הוחזק כו'. שוב נידון הרוב כדין ודאי גמור. וממילא לא גלי לן קרא דוהצדיקו ע"ז (וע"ד הרא"ש הללו יש לדקדק מסוגיא דפ' עשרה יוחסין דקאמר ד"ת שתוקי כשר מדין קבוע כמע"מ דמי ולפ"ד הרא"ש הנ"ל אפי' ברוב פסולין היה לנו להכשיר ס' ממזר מדגלי קרא בהדיא דממזר ס' יבא עיי"ש):

ומה שרצה מע"כ לפרש דברי המרדכי בתי' השני אחרי ההנחה שהניח בעל ס' הפלאה דאין אנו חוששין בט' החניות אחרי כמות המקומות הקבועין. וכל הקבוע במקום א' אם רב אם מעט לא יעדף ולא יחסר בחשיבתו מהקבוע השני כו'. אבל אנכי לא ידעתי מאין לדין זה. דבמקום שיש ב' חניות וא' מהן נפישא מאידך דלא ניזול בכה"ג ב"ר. ואם אמרו האחרונים במקום שיש רוב חניות הם נידונים ברוב נגד אחת רבות הכמות נאמר אנחנו כן גבי ב' חניות. ויעוין בזה בט"ז יו"ד סוף סי' ק"א. במקום שיש ב' מיני קבוע. וא' מהן רוב נגד השני תולין דאיסורא ברובא איתי'. וה"ה לענין פרוש. ויעיין עוד בנימוקי יוסף ריש הבית והעלי' ולפי הגהות מהר"ם ז"ל שם יש להבין ג"כ שם. דאפי' בדבר שכ"א קבוע ועומד בפ"ע תולין ברוב. וכן יש להביא ראיה מסוגיא דניפול ב"ב דף כ"ה ע"ש. דבדאיכא אחריתא דנפישא תולין בדנפישא לענין רוצח ומציאה. אף דרוב העיר חשיב ליה הש"ס קבוע בפ' קמא דכתובות ובתשובות הר"ן סי' יו"ד נמצא בזה ענין חדש לא הועתק בשום פוסקים ומפורש אשר ראיתי. וז"ל באמצע התשו' שכל ס' שנולד בדברים שאינם נבללי' אין תולין אותן בחלק הרוב. ולא לפי חשבון אלא הדבר שקול כמע"מ וראיה לדבר שכל דבר הס' הנולד בדבר שאינו נבלל אין הולכין בו לפי חשבון אלא תולין בחלק המיעוט כמו שתולין במרובה מן הירו' שהזכרתי למעלה כו'. והביא שם לשון הר"י שהביא הנ"ל ומה אעשה ואני בשכלי הדל לא אוכל לירד לסוף דעתו. ומה יעשה הרב הנ"ל בסוגיא דב"ב דמשמע התם טובא זימנין דאם יש ב' עיירות בא' מהם רוב אף שאין העיירות נבללין תולין ברוב וכן ב' שובכי' וא' מהם מרובה מחבירו תולין לניפול הנמצא שבא מהשובך המרובה אף שאין השובכים נבללי'. וכן נראה מתשובות הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' שע"ב. סוף דבר בהבנת דברי הרב ז"ל צריך אני לעשות לי רב וכן בהגהות רמ"א שבסי' רצ"ב הנזכרת יש להבין היפך הכלל המונח הנ"ל ובעיקר הדין שאנו דנין עליו אחרי שאין ללמוד מהסוגיא ראיה ברורה וא' מהפני'. נחזי אנן והנה לכאורה דמי לן ס' צדקה להיכא דאיכא ספיקא דרבוותא בדין ריבית אי הוי ריבית קצוצה או א"ר שמבואר מזה בתשו' מהרא"ש ס"ס קס"ב ע"ש מהרשד"ם ז"ל דהוי כס' איסורא והוא ז"ל חלק דהוי דה"ל ממונא א"ל במקום שרוב הפוסקים יסכימו דהוי רבית קצוצה דה"ל כס' איסורא. והובא דבריהם בש"ך יו"ד סי' קע"א. והנה לכאורה יש לגמגם גם על הרב הנזכר דהא כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אפי' ביחיד נגד שני' קי"ל לענין ממון דמצי המוחזק לומר קי"ל כהמועט וא"כ כיון שהרב ז"ל מדמה זה לממונא. על מה זה הכריע דהיכא דאיכא רובא שוב נידונים כמשפט האיסורין דאזלינן בהו ב"ר ואולי נמשך הרב לדעת האומרים דהא דרובא ל"מ לאפוקי ממונא היינו דוקא היכא דאיכא חזקה דמ"ק. וא"כ בריבית שבא מיד הלוה להמלוה שאינו רק מוחזק בהם ולא הי' לו בהם חזקת מ"ק ול"מ תפיסה. והנה לדעת האומרים דלהכי מקילין בממונא טפי מלגבי איסורין משום דממונא איתיהב למחילה יש לדון בזה דל"מ תפיסה בריבית לדעת האומרים