ברוך טעם קע

דהלויי' פטורים נחייבם גם מספיקא אשר ע"כ צ"ל דלפי המסקנא ס' מת"כ לקולא. אף היכא דליכא כלל חזקה. ומיושב בזה קו' היש"ש לחולין שמקשה על דברי הר"ן שכ' בטעם השמטת הרי"ף המשנה דגר שנתגייר כי סמך לו על האי עובדא דהאי לוי ומקשה היש"ש דאכתי הי"ל להביא הסוגיא ונלמוד מיני' דהיכא דאיכא חזקה לחיובא מחייבינן ולדברי א"ש דלשיטת הרי"ף מוכח שאין ללמוד ס' מ"כ מדין ס' לקט:

תשובה מכבוד הרב הגאון האמתי מו' מרדכי מ"מ דק"ק לבוב זצ"ל:

על תשובתי הראשונה בנידן ס' מת"ע הנה נא הואלתי לדבר מה שהורוני מן השמים בענין ס' מת"ע. אשר כתבנו כבר והוערנו בחקירה זו ראשונה ונבאר חלק הסותר כפי אשר יסבלו משפטי החלוקה ע"פ ע"ד וע"פ סדר קונטרס ראשון ראשון. וברצות ה' בסוף מאמרינו תבוא התנצלותינו משגיאה ומעון אשר חטאתי. אשר רצתה נפשנו ראשונה לומר דלמ"ד ס' ממון עניי' כממון דעלמא דמי כי היכי דבעלמא קי"ל דלא מחזקינן רובא לאפוקי ממונא מהמוחזק ה"ה דלא מהני במ"ע. ומע"כ השיג ע"ז מתוך לשון הש"ס דמשמע דמהני חזקת חיובא להוציא בס' מ"ע מכ"ש דמהני רובא. והנה אחר עמדנו על לשון הראשונים ז"ל בזה מצאנו ראינו אשר לא עלינו תיפול התלונה בזה אך גם עליהם. וכבר דרך במסילה זאת הרב בעל צ"ץ בתשובותיו סי' קכ"ה בענין פדיון הבן באשה שילדה בכור פטר רחם ולא נודע אם אביו כהן או לוי או ישראל. וכ' הרב ז"ל לפטור הנולד מפדיון דלא אזלינן בתר רובא בממונא והאריך. עוד יש לנו אב זקן הוא הראבי' בהמרד' פ' הזרוע. שפסק בענין הקונה בהמה מס' אצל גוי אם ימצא טריפה תשאר לגוי דהבהמה פטורה מהמתנו'. אע"ג דרוב בהמות כשרין דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכבר נשנו דבריו ז"ל בהגהות רמ"א ביו"ד סי' ס"א. הרי מבואר בדברי האשלי רברבי הללו דאפי' רובא ל"מ לחייב בהמתנות. וה"ה וכ"ש במעות צדקה כמבואר בדברי מהרי"ט ז"ל שהעתיק מר. ומזה מבואר עוד דלא קי"ל להלכה כסברת מהרי"ט ז"ל אשר עליו רצה מעכ"ת לומר דהא דלא אזלינן בתר רובא בממונא היינו היכא דשייך לומר אוקי ממונא בחזקת מרא לא היכא שהוחזק אצל אותו אדם ממון אחרים כעובדא דמהר"מ דהרי מהאי עובדא דראבי' אין להמתנו' בעלים ידועים בשעת זביחה. ולא שייך כלל למימר דהישראל מרא קמא הוא. שהרי לא נודע בשעת זביחה למי תהי' הבהמה אפ"ה כיון שעתה נמצאו המתנות בחזקת ישראל אין להוציא ממנו. כ"ש לפי דעת מר דבעכו"ם ל"ש חזקת מ"ק והישראל לא הוחזק בהם מעולם רק עתה אחרי שהבהמה כשרה הוחזק בהם האומנם שבדברי ראבי' שבהגמ"ר מבואר עוד טעם אחר לדין הנ"ל לפי דליכא רובא דכשרות דטריפות הריאה שכיח. ונ"ל שרמ"א ז"ל סמך עצמו על טעם הב'. אבל הטעם הזה הוא מחוסר תבלין לכאורה. דלכאורה כל הסוגי' שבש"ס עומד להרסו שהרי בכל הש"ס התירו מטעם דרוב בהמות בחזקת כשרות. ולא חשו לטריפות הריאה אע"ג דשכיח. אלא דרבנן תיקנו בדיקה לריאה. וכמבואר בכל האחרונים. ובביאור דבר זה נ"ל דבאמת מד"ת הכשירו' שכיח טפי מהטריפות והוי רובא. ולהכי מתירין החלב שחלבו הבהמה שנמצאת טריפה כ"כ דנוכל לתלות שלא נטרפה מטעם חזקה דאתי' מכח רובא. וכן כל כיוצא בזה. אבל מ"מ כיון שאין אנו בקיאים בסירכות הריאה ושכיחי. נהי דמדינא דש"ס דהי' בקיאין כשרות הוי רובא. מיהו כיון דאנו מחמירין שכיחי הטריפות כמו הכשרות. וא"כ לענין קיום המקח כיון דאפי' בס' טריפות כל דהו מבטל המקח דמספיקא פרשי אינשי כמבואר ביו"ד סי' קי"ט. ובחו"מ סי' רל"ד וש"ו. א"כ ל"ל שהוברר הדבר בשעת שחיטה שתהיה הבהמה של ישראל מטעם רובא דז"א דאולי יולד לבהמה ריעותא כל דהו דנצטרך להטריפה ושכיח זה טובא. ובזה עלו דברי ראבי' כהוגן אבל מה שהתירו האחרונים באו"ח סי' קצ"ח לשחוט בהמה בזה"ז ביו"ט וכן מבואר בפסקי הרמ"א שם יורה דלא קי"ל כס' הלזו וע"כ לומר שרמ"א ז"ל בהגהותיו דפ' להא דראבי' עיקר סמיכותי' אטעמא קמא, וזה נגד ס' מהרי"ט ז"ל וכן מהא עובדא דתה"ד סימן שי"ד שהעתיק בהג"ה רמ"א בחו"מ סימן רצ"ב שהוא ממש כעובדא דאז"ק שהרי שם מיירי שהופקד אצלו מעות אחרים וגם מעותיו הי' שם ונאבדו מידו דדיינינן בי' שלא להוציא מיד המוחזק. אע"ג דלמעות שנמצא עתה ברשות הנפקד אין להם בעלים ידועים וע"ז אמרינן דלמא לא הי' המעות הללו שלו מעולם. אפ"ה אין מוציאין מיד המוחזק בהם עתה ומבואר מזה דאפי' רובא דאיתי' קמן ואפילו בדליכא חזקת מ"ק אפ"ה כיון שעתה המעות ברשותו אין מוציאין מיד המוחזק היפך הספק שהניח מהרי"ט זצ"ל:

ולזה לא יתיישב בתי' של כת"ה על התה"ד שהרי אין אנו דנין כעת לחייב להנפקד לשלם מכיסו אלא על המעות שנמצאו ברשותו למי הוא. ומע"כ הוסיף להביא ראיה מתוך לשון התו' מציעא דף ק' בד"ה וליחזי. דמחלקי' לדינא בין חזקת מרא לחזקה דממונא ואני לא ירדתי לסוף דעתו ומטוני' הרי מבואר מדבריהם דחזקה דהשתא לא מהני אפילו בס' השוה וליכא רובא דהוי כקרקע ופשיטא דבזה יודה המהרי"ט ז"ל דבעלמא מהני כמבואר מדבריו. א"ו דשא"ה דתפיסה ל"מ ואפי' בס' השוה וליכא רובא דהוי כמו קרקע דל"מ תפיסה אפי' בדליכא כפירה ה"ה בגודרת דל"מ תפיסה וע"כ צ"ל כן לדעתם דאל"כ א"א להלום כלל קושייתם שהקשו אמאי מהני מה שהוא ביד הלוקח הא גודרת אין להם חזקה דמה ענין לזה הא מ"מ כיון שהוא מוחזק בהם אין להוציא ממון בגוונא דמהני תפיסה. א"ו דס"ל דחזקה דהשתא דגודרת ל"מ כלל שיקרא מוחזק בהיותו מוחזק בם. וכבר הבין כן הגאון מהר"י ז"ל בספרו או"ת סי' נ"ג נ"ד. ולהכי כ' שם דל"מ חזקה דלוקח כיון דל"ה כמוחזק בהם כלל. אבל בשאר מטלטלין בגוונא דמהני תפיסה פשיטא דחזקה דהשתא נמי מהני אפי' בדליכא חזקת מ"ק וכמו שהבאתי למעלה ע"פ פסקי רמ"א ביו"ד ובחו"מ אבל בהא דמוכח בש"ס דחזק' קמא מהני לחיובא מה נאמר ומה נדבר בזה אשר כמעט לא הניחו לנו רבותינו מקום לגודרם, וכבר הניחו לנו בעלי התו' במקומות שונים שאין כל החזקות שוות ואם הם אמרוהו על ענין אחר. ניצטרך להעתיקו גם לזה. ומה נעשה בדברי הגמ"ר שכ' דרובא ל"מ בצדקה לפטור. והרי מבואר בש"ס דחזקת פטורא מהני. וכבר העיר בעל טורי אבן בזה ולא מצא תשובה גם לר"ע החושש בכ"מ למיעוטא. ולדעת קצת מרבותינו מדאורייתא חיישינן למיעוטא. והרי מבואר בש"ס דחזקה מהני אליבי' וכבר העיר בהגמ"ר בזה. והתשובה בזה אינה מבוררת בדבריו ז"ל אם לא נאמר שכפי מה שהניח שם דר"מ מודה ברובא דאיתי' קמן רק ברובא דליתי' קמן פליג, די"ל דאה"נ לר"מ חזקה עדיפא בכ"מ מרובא דליתי' קמן דל"ה מדאורייתא. ולדידן דקי"ל דאחרי רבים להטות בין בדאי' קמן ובין בדליתא קמן הוא דחזקה גרוע טפי מרובא דליתא קמן. וזה יובן ע"פ מה שכ' הרשב"א בחי' חולין (דף י"א) ביישוב קו' התוספת שם שהוקשו אמאי לא דייק דאזלינן בת"ר מדאזלינן בתר חזקה עי"ש. אבל אין זה מפסיק כ"כ. וכבר הוכרח גם מר בעצמו אל הלחץ הזה שהרי כ' דחזקה מהני לחייב בצדקה אף שהרוב נגדו כמו שבא בדבריו באר היטב בדבריו הערבי'. ויעוין עוד בתו' פ' א"נ בד"ה ועל הכותים ובתו' ב"ק ל"ח ב'. ובמ"ק:

אולם במה שהעיר מ"כ ביישוב הסתירות מהדיוקים שבדברי רבא שהעירו מזה הגדולים ורצה מר לדון ע"פ סברת הראשונים ז"ל דבעכו"ם ל"ש חזקת ממון ה"ה דל"ש ג"כ חזקת מ"ק. ושמן הטעם הזה הוציא רבא לומר פרה בחזקת פטורא קיימה. האומנם שדבריו נעימי' ודלידי' אמי' כוותי' תלד. איני יורד לטעמו שבוודאי יודה רומ"כ שזאת הס' שהוכיחו הראשונים ז"ל לא נאמרו אלא בספק ממונם. דבעלמא קי"ל דאין מוציאין מס' מיד המוחזק אבל מיד הנכרי מוציאין ולהסביר הענין משום דכי היכי דשרי' רחמנא הפקת הלוואתם באופן דליכא חילול השם. אע"ג דבישראל עובר בכה"ג בלאו דגזל אפי' בא לידי' בהיתרא. כמ"ש בתוס' פ' א"מ מ"מ בנכרי לא מתסר אלא דומי' דויגזול את החנית אבל להעלי' הגזילה והחמסני' הופיע הקב"ה ממונם. וה"ה והוא הטעם היכא דמספקא לן במלתא דעכו"ם ל"מ מה שהוא מוחזק בהם. דאולי הוא של ישראל והוי כהעלמה. אבל ודאי ממונם פשיטא דשם בעלי' נקרא עליהם עד שאסרה תורה לגוזלם לדעת רוב הפוסקים וכן איתא בירושה דנכרי את הנכרי יורש מה"ת כמבואר בש"ס פ"ק דקידושין ובחו"מ סי' רפ"ג. א"כ בנידן דידן בנפ