ברוך טעם קסט

עוד עלה בלבי לומר דבס' מע"ש או מ"ע אין לחייב נתינה לעניי, ע"י ספק מת"ע לשיטת הסוברים דמע"ש ממון גבוה הוא דם ממון עניי' לחומרא. ולמ"ד מפסוק עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו אפשר דז"א רק בס' מעו' של בעלים או של עניים, אבל לא בס' של גבוה או של עניי'. ואיתא בקדושין (דף נ"ד ע"ב) דלמ"ד מע"ש ממון גבוה אין שם בעלים על הניתן לו מע"ש במתנה שיצטרך להוסיף חומש בפדיונו דלא קרינן בי' ממעשרו וז"ל רש"י שם ממון גבוה ול"מ יהיב ליה והו"ל זה שניתן לו כאלו אינו שלא כו'. ומפרש ברמב"ם פ"ג מה' מע"ש דאינו נקנה במתנה. ור"ע לשיטתי' דסובר מע"ש ממון הדיוט דס"ל דיוצאין במצות מע"ש כדאיתא בפסחים (דף ל"ו ע"ב) לכך הוצרך לעשר שני עישורי' דלדידי' גם בס' מע"ש או ממ"ע אמרינן ביה ספק מ"ע להחמיר דשייך ביה הלימוד מעני ורש הצדיקו צדק משלך כו'. ואף דלשיטת הרמב"ם אין הכרע מהא דיוצאין במצות מע"ש דהוי ממון בעלים דהא הוא בעצמו סובר כר"מ דמ"ש ממון גבוה הוא. ואפ"ה פוסק בה' חו"מ פ"ו דין ח' דיוצאין במצות מע"ש עי"ש בכ"מ דעמד בזה. ומה שמתרץ (ויעוין בלח"מ ודבריו דחוקים) מ"מ עכ"פ נוכל לומר דר"ע סובר דמע"ש ממון בעלים. והרמב"ם לשיטתו דסובר מע"ש ממון גבוה לכך סובר דבספיקו אי"צ ליתן לעניי'. ולפ"ד מהרי"ק דמשמע כן מלשון המשנה דמכשירין הולכין להחמיר. דאי כדעת הראב"ד הו"ל לפרש מפריש שניהם נכון יותר דסתם מתני' ר"מ ולשיטתי' דסובר מע"ש ממון גבוה ליכא לחייב ליתן לעניי' מספק אף דר"מ בעצמו סובר ס' לקט לקט:

הנה הרי"ף השמיט המשנה דגר שנתגייר והסוגיא שעליו וכתב הר"ן בזה"ל ואפשר שהרי"ף ז"ל שהשמיטה סמך על ההוא עובדא דהאי לואי דהוי חטיף מתנתא דשמעינן מינה דכל היכא דאיכא ספיקא גבי מתנות דאזלינן לקולא עכ"ל (מלשון הר"ן דכאן יש לכאורה ראי' לדברי הש"ך והפר"ח דלוי אין בכלל ס' רק לפטור את עצמו מידי חיוב נתינה. דאי כדברי הב"ח דמכלל הס' שמא יש לו ליקח מתנות מאחרים ממילא הס' אם הוא בכלל עני ורש הצדיקו איך אפשר לחייבו מס' ליתן הא כל עיקר החיוב בס' משום דכתיב עני ורש כו' והרי כאן בלוי ג"כ ס' אם הוא בכלל זה) וכתב ע"ז ביש"ש. ותימא הלא ג' חילוקים יש בכאן ס' ממונא לקולא ס' איסורא לחומרא אפי' היכא דליכא חזקה. אבל היכא דאיכא חזקה לחיובא והוא א' ממתנות עניי' ואפי' הוא ס' אמרינן שהוא לעניי' וא"כ למה השמיט הרי"ף כל אלו כו' עכ"ל:

ונראה ליישב בהקדים מה שנ"ל שבדברי הראשונים יש ליישב קו' הטורי אבןמה שמקשה בקונטרס המלואים מסוגי' דבכורות (י"ח ע"ב) דאיתא התם אמר רב פפא הכל מודים בספק מעשר שפטור מן המתנות ואמר ה"מ ר"מ הוא פשיטא כו' ע"ש. אלמא אע"ג דס"ל לר"מ ס' לקט לקט. אפ"ה במתנות כהונה מודה דספיקא להקל ובחולין סוגיא הנ"ל מדמה הגמרא אהדדי. ומלבד מה שתרצתי כבר דלפי המסקנא קמה קמה כו'. באמת לא משוינן מתנות כהונה לדין מ"ע, עוד י"ל דאף לפי התחלות הסוגי' דשוי' אהדדי יש לומר בהקדמנו ליישב מה זה שאמר רבי יוחנן אל תקניטני מה הקנטה יש במה שהקשה ר"ל מתני' אהדדי ונ"ל דעיקר קו' ר"ל אינה רק לשיטת ר"י דלפי דברי הנ"ל דהיכא שיש חזקת מ"ק או חזקת ממון לא מחמירינן בספיקו א"כ קשה מאי קו' ממתני' דגר שנתגייר כו' אמתני' דקמה כו'. הא יש לחלק דהא ידוע דבמתנות עניי' ליכא דין טו"ה לבעל השדה. משא"כ במתנות כהונה דכתיב בי' נתינה בר"ן לאלפסי פ' הזרוע. א"כ י"ל לפי שיטת הריטב"א בקידושין סוף פ"ב דלמ"ד טובת הנאה ממון הוי הכל קודם הנתינה של בעלים ממש. ולכך הגונב טבל משלם לבעלים דמי כלו ממש. ולא השעור טו"ה שבמעשר ושארי מתנות. א"כ הוי לבעלים קודם נתינה בהם חזקת ממון דאף אם מחויב ליתן לכהן כ"ז שלא נתנו לו כדידיה הוא. ואם יתן לו כנותן משלו הוא במצות התורה:

ממילא כשנולד ס' אם יש עליו חיוב נתינה א"ל דאוקמינן הממון בחזקת הבעלים ולכך בגר שנתגייר אף דקודם שנתגייר לא היה לו חזקת ממון. מ"מ מיום שנתגייר יש לו חזקת ממון גם בהמתנות. כ"ז שלא יצאו מידו ליד כהן. ולכך בס' חיוב נתינה פטור ליתן דאמרינן אוקי ממונא בחזקת הבעלים משא"כ בס' לקט לפ"ז אף שלא נחית ריש לקיש לסברת רבא דאמרינן בבהמה דבחזקת פטורה הי' קיימא מ"מ לא היה לו להקשות דהא איכא חזקת מרי' כנ"ל אמנם קושייתו היתה שפיר לר' יוחנן שמפורש בירושלמי סוף פ"ב דקידושין ובנדרים פ"ח שסובר ר' יוחנן ה"ל אינה ממון וממילא ליכא כלל חזקת ממון. ולכך נדמה לו לר' יוחנן להקנטה כיון דהקושיא אינה רק לשיטתי' לפי"ז מיושב קו' הט"א הנ"ל דרב פפא לשיטתי' דמתרן במסכת ב"מ (דף י"א ע"ב) דעת אחרת מקנה אותו שאני. שמוכחים מזה דרב פפא סובר טוה"ט ממון. לכך חשיב גבי מעשר ושארי מתנור דעת אחרת מקנה. וכ"כ השא"ר בעצמו בה' חו"מ סי' ע"ז יעו"ש (ועיין במרדכי ב"מ סי' רמ"א) ממילא לרב פפא בכל מתנות יש חזקה להבעלים. לכך ספיקו להקל וא"כ מה שאמר דאף ר"מ מודה בס' מעשר שפטור מן המתנות ולשיטת רבי יוחנן שסובר טוה"נ אינה ממון בלא"ה ל"ק מה שר"מ אינו מחייב במתנות רק בבא הכהן עליו משני צדדים כדאי' שם בבכורות בדברי ר' יוחנן עצמו דהא ר' יוחנן שנה בלשון יחיד ולדידיה אינו סובר ר"מ להחמיר בספיקא. לפי שיטת הסוגיא. ועיין בש"ך חו"מ סי' ש"ן שכ' שרבא סובר ג"כ שטוה"נ אינה ממון וא"ש ג"כ מה שהוצרך רבא לתרץ רומי' דמתני' מקמה ובזה יש להבין דברי החכמים וחידותם בחולין (דף קל"א) האי לואי דהוי חטיף מתנתא אתו אמרו ליה לרב א"ל לא מסתייע דלא שקלינא מיני' אלא מיחטף נמי חטיף כו' עי"ש דרב מספקא לי' אי איקרי עם ומובא בש"ך יו"ד סי' ס"א דדעת הב"ח שיש גם ספק אם לויי' יכולין ליקח המתנות. ולכך פוסק דאם תפס לוי דאין מוציאין מידו. והשיג עליו הש"ך ומסיק דאף אם לויי' לא איקרו עם אינו רק לפטרו מחיוב נתינה אבל להם אסור ליקח מתנות כהונה דזה יהיה משפט הכהנים כתיב. ולוי' לא נקראים כהנים. וכ"כ הפר"ח ומשווה לדברי הב"ח הנ"ל כדברי טעות. (ובאמת אשתמיטתי' להפר"ח לשון הריטב"א בחי' לחולין ולשון הרא"ה בבד"ה דף והכו"פ מחזיק כדברי הפר"ח אשר ע"כ נתקשו מאוד בהבנת דברי רב במה שאמר לא מסתעי' דלא שקליני' מיני' כו' אלא מיחטף חטיף. מאי שייכי' זה לזה הא אף אי לא איקרי עם אינם בכלל כהנים ואין דבר הוא לומר כי חף הלוי מפשע במה שחטף מתנות כיון שאין ספק לומר שיהיה ללוים זכות לקיחת מתנות:

אמנם לפי הנ"ל דמבואר בתו' ב"מ בסוגיא דתקפו כהן דהא דלא היה הלוי שחטף מחויב לשלם הוא משום דכבר אכלן וכל המזיק מת"כ או שאכלן פטור. אמנם קשה אי טוה"נ ממון וכ"ז שלא בא ליד כהן הוי של בעה"ב היה לחייב הלוי לשלם לבעה"ב מצד תביעות טוה"נ כדין גנב שגנב טבל ואכלו שמשלם דמי כלו למ"ד טוה"נ ממון ומה בכך שאכלו הא אין הפטור במזיק מתנות ואכלן משום דה"ל ממון שאין לו תובעים. או מדכתיב זה כדאיתא בחולין דף ק"ל ואלו הטעמים אינו רק כשתובעו כהן אבל לא נגד תביעת הבעלים כשתובעים מחמת דין טוה"נ. ולשיטות רש"י שמפרש בכ"מ טוה"נ דבר מועט מה שיכול להשיג פרוטה מישראל כדי ליתן לבן בתו כהן א"ש דהא הכא מיירי שחטף הלוי מיד התינוק שכבר הוליכו ליתן לא' מכהנים. א"כ ממילא ליכא להבעלים שום תביעה על החוטף. ולזה מדייק רש"י בד"ה חטף מתנתא כשהיה התינוקת מוליכין כו'. וכן מפורש בדף קל"ג ע"א ד"ה דחטף מתנתא עי"ש:

. אבל לשיטת הריטב"א הנ"ל. דכ"ז שלא יצא מרשות הבעלים כדידיה לגמרי הוא. שפיר יש תביעות להבעלים על כל הדמי' אף כשכבר מסרו להתינוק להוליכו לכהן. וצ"ל דבאמת היה הלוי מחויב לשלם להבעלים וכן כתב בפ"מ ליו"ד סי' ס"א דרב היה מחייב ללוי לשלם עי"ש שלא נחית לדברי התו' במ"מ הנ"ל שכבר אכלן. אבל לפי דברי הנ"ל אף כשאכלן הי' מחויב לשלם:

מעתה מובן דברי רב דממה שנשא לב להלוי לחטוף נ' שסובר דטוה"נ אינה ממון. לכך לא חשיב גזלן במה שחטף בעוד שלא יצא מרשות בעלים ונגד הכהן הוי דבר שאין תובעים. ולזה אמר רב לא מסתעי' דלא שקליני' מיני'. דהא כיון דיש ס' גבי לויי' אם חייבים במתנות היה מהראוי לחייבם מספק כדין ס' לקט. ואין לפוטרם רק מטעם חזקת מ"ק כו'. וכ"ז אינה אלא אי טוה"נ ממון. ממילא יש לחייב על החטיפה. והנה לשיטת הרי"ף שהבאתי לעיל שסובר שבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה נשאר קושית מהך דינא