ברוך טעם קסח

ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה. הלכך מכאן פסק בתשובות הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה. חייב כאלו הוציא בפיו. ואע"ג דפ"ג דשבועות קאמר דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כו'. פי' רש"י בתשו' דצדקה כנדרים ונדבות דמו וביו"ד סי' רנ"ח מכריע הרמ"א כן להלכה. ובטור חו"מ סי' קכ"ה וסי' רע"ג כ' דגם בצדקה עניי' שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ' שם בדרישה דמתנה לעני דין הקדש נוגע בו כו'. ומסיים שוב מצאתי בתשו' מהר"מ סי' ע"ג שסיים שם בדבריו וז"ל. אבל לעני אפי' במתנה מרובה כו' ואין לחלק בין הקדש לצדקה דהא אמרינן בר"ה בפיך זו צדקה עכ"ל. ונ"ל דכוונת מהר"י משום דאיתקש לקרבנות והקדש. ואפשר סובר דאיבעי' דיש יד לצדקה איפשטא כמו בכל את"ל לדעת הרמב"ם ולכך מחליט שגם לענין זה איתקיש להקדש שיהא בו האמירה כמסירה. ולשיטת הפוסקים שהאיבעי' הנ"ל סלקא בתיקו גם לענין דין האמירה לעני אי הוי כמסירה תלי' בספיקא דתיקו הנ"ל. וכמו כן לענין ס' ממון עניי' אי הוי לחומרא א"ל. וכמו שמסופקים אי יש יד לצדקה כן מן הס' אי ספק זה לחומרא או לקולא. ולא הוי כב' צדדים להקל דשני הצדדים יתלכדו ולא יתפרדו וממקום א' נובעי' דאם יש יד גם ספיקו לחומרא. ואם אין יד אין ס' צדקה לחומרא. וכולה חדא ספיקא הוא. ולכך אזלינן לחומרא. דל"ש לומר גבי ס' דיש יד אוקי ממונא בחזקת מרא דהא גם זה מן הס' אם יועיל חזקת ממון לגבי ס' מת"ע דאולי לכל מילי איתקש להקדש וספיקו לחומרא. וכמו כן כל ס' איסור הנאה שאין חזקת ממון מועיל להוציא מספיקו אבל ש"מ שחילק נכסיו שיש ס' באומדנא בדעת הנותן מלבד ס' שיש בכל ס' ממון עניי'. ושפיר י"ל דתועיל חזקת ממון. ומצאתי דמיון לזה בהקדי' מה שמפלפל בתקפו כהן סי' ק"א ק"ב ק"ג ק"ד על מ"ש מהרי"ט ח"א סי' ע"ב. דהיכא דאיכא מחלוקת בתפיסה עצמה אינה מועלת וראי' מכתובות (דף פ"ז) קריביה דר"י תפיס פרה דיתמי מסימט' אתו לקמי' דר"י אמר שפיר תפסוה. אתו לקמיה דר' שמעון בן לוי אמר ליה זיל אהדרי. אתו לקמי' אמר ליה מה אעשה שכנגדי חלוק עלי. ופירוש רש"י שקול כמוני. וקשה מה בכך. מ"מ אמאי מוציא מיד התופס כיון דאיכא מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. א"ו היכא שהמחלוקת על התפיסה עצמה אם תועיל א"ל אין התפיסה כלום. ומשיג עליו הש"ך מדברי תשו' הרשב"א. מ"ש בישוב דברי הרמב"ם במה שפסק בתקפו כהן אין מוצאין כיון דרה"מ סובר דמועיל התפיסה ולכך אין להוציא הרי שגם בס' תפיסה עצמה מחזקינן ביד התופס. עוד השיג עליו מדברי הרמ"א בא"ע סי' צ"ו דמביא ב' דעות באלמנה שתפסה ומתה בלי שבועה ובח"מ סי' ק"ט מחזיק להלכה דאין מוציאין מיורשים אף דס' פלוגתא הוא על התפיסה בעצמה. ולכך דוחה דעת המהרי"ט:

אמנם רוב מדבריו מ"ש לדחות דעת המהרי"ט העיר בהם מהרי"ט בעצמו בסי' קנ"ה ומחזיק ראייתו כראי' מוצקת. והארכתי במק"א לתרץ דברי מהריב"ל בתשובות שהעירו בו האחרונים שבקו' א' נראה שסובר כדעת המרי"ט ובמקום אחר כדעת הש"ך. ועלתה בידי לחלק היכא שמלבד הס' בתפוסת עצמה יש ס' להתופס. כמו בתקפו כהן שאף בלי התפיסה יש ס' בהולד אם הוא בכור ושייך לכהן מועגלת התפיסה. משא"כ כשאין להתופס שום ס' זכות רק מצד התפיסה כמו במעשה דקריב דר"י. דמטלטלי דיתמי לא משתעבד לולי התפיסה אף שהחיוב ברור אין לו זכות תביע' מהיתומים. וליכא בזה גדר ס' ומיישבי' בזה כל ק' הת"כ על דעת מהרי"ט. וכמו כן בנידן דידן דהם אם בס' ממון עניי' מועיל להחזיק חזקת מ"ק א"ל הוי כמו בדינו של מהרי"ט לענין ס' בעיקר התפיסה וע"ז לבד אנו דנין. ואפשר גם הש"ך מודה דכגון זה דהוי כס' איסור דאם מדמינן להקדש דינו כמו איסור ואם לא איתקש לכל מילי להקדש דינו כמו ממון ומועיל בספיקו חזקת ממון והוי כס' איסור או היתר. משא"כ בס' דש"מ שחילק נכסיו דהוי כב' צדדים. ועדיין אני נבוך בסברא זו וצ"ע בדברי הנ"ל לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמציאו' דבספיקא דדינא ל"א חזקת מ"ק רק המע"ה וממילא כשבא ליד השני דל"ש המע"ה ל"מ מיני', ומיושב קושית הש"ך יו"ד סי' ס"א סעיף כ"ג שפוסק המחבר דלויי' ס' אם הם חייביה במתנות הלכך פטורים ואם נטלו הכהן א"צ להחזירם וכ' הרמ"א דיש חולקים דאפי' נטלו הכהן מוציאין מידו והוא דעת הר"י ומקשה הש"ך בס"ק דברי הטור אהדדי. דהטור פוסק כאן כדברי המחבר. ובשי' שט"ו פוסק בס' בכור דתקפו כהן מוציאין מידו. ועיין בהגהות דרישה שמתרץ לחלק בין תקפו לנטל ברשות. אבל גם על דברי רמ"א מקשה הש"ך דכאן כ' ויש חולקי'. ובסי' שט"ו כ' על הי"א וכן הלכתא ואפי' נתנו לו הישראל בטעות כו' צריך הכהן להחזיר לו. והוא מפסקי מהרא"י סי' קס"ו הרי דאפילו הגיע ליד הכהן שלא דרך תפיסה מחליט שם דצריך להחזיר. וכאן לא הכריע הלכתא ולא הביא דעת הר"ן רק בשם יש חולקין. וכאן היה ג"כ הנתינה מהלוי בטעות שסבר שחייב. דאם לא הי' כלל טעות הוי מתנה גמורה וליכא מחלוקת פוסקים בזה כמובן. אבל לדברי א"ש דהר"ן לשיטתו שסובר בקידושין בסוגיא דנתן הוא כו'. דאף בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקה קמייתא לכך סובר גבי לויי' אף שהוא ספיקא דדינא דאזלינן בתר חזקת מרא קמא. ובכח חזקה זו מוציאין מיד הכהן אף שבא לידו מדעת הלוי ובדעת המחבר והטור י"ל דאף שסובר הטור דתקפו כהן מוציאין היינו משום חזקת מרא קמא. וכאן גבי לוי דהוא ספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקת מר"ק רק המע"ה אמרינן. וממילא כשבא ליד הכהן הוי הלוי המע"ה. משא"כ בסי' שט"ו דמיירי בס' בכור שהי' ס' דמציאות דאמרינן גבי' חזקה. אבל מחליט הרמ"א שם כדעת מהרא"י דאפי' בא ליד כהן מדעת ישראל מוציאין מידו דאזלינן בתר חזקת מ"ק. וטעם זה מבואר שם בדברי מהרא"י:

ולפ"ד הנ"ל דס' ממון עניי' אינה לחומרא רק היכא דליכא חזקת מ"ק או בספיקא דדינא דל"ש חזקת מ"ק. יש לתרץ מה שקשה לכאורה על הרמב"ם במ"ש פ"א מה' מע"ש דין י"א פירות שנה שני' שנתערבה בפירות של שלישית כו'. מחצה למחצה מפריש מע"ש מן הכל. אבל לא מ"ע שמע"ש חמור שהרי הוא קודש ימ"ע חול, וכן פירות שהן ס' אם הם פירות שניה או פירות שלישית מפריש מהן מע"ש עכ"ל. וכתב שם הראב"ד בזה"ל פירות שניה כו' עד ומ"ע חול. א"א ולמה לא מפריש מ"ע והלא יש עליהם איסור טבל ואוסר במשהו. ומצינו לר"ע (היא בפ"ק דעירובין ובמסכת ר"ה דף י"ד) על ספיקו עישר שני עישורי' מע"ש ומ"ע. ואפי' אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל, אלא בדמאי פ"ה ממע"ש ירושלמי עכ"ל:

ומתרץ שם בכ"מ בשם מהרי"ק דהרמב"ם סובר דמאיסור טבל יוצא בהפרשת מעשר סתם מאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא. וכיון דנסתלק דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה לעשות חול קודש ולא קדש חול עי"ש. ולכאורה יפלא דאכתי קשה מפני מה עישר ר"ע שני עישורי'. גם יש לעיין דהא בה' ז' באביונות של צלף פוסק הרמב"ם בעצמו דמעשר פודה ונותן לעניי' כדי לצאת ס' של מע"ש ומ"ע ולפי' הנ"ל ניחא דאף שיוצא משום איסור טבל אבל אכתי יש ס' ממון עניי'. ועכ"פ הי' מחויב הבעה"ב ליתן המעשר לעניי' והם יאכלהו בירושלים בקדושת מע"ש. וצ"ל דמוקמינן בחזקת מ"ק אבל במעשה דר"ע שהיה ספיקא דדינא. אי א' בשבט ר"ה או ט"ו בשבט ר"ה. ובספיקא דדינא ל"ש חזקת מ"ק. לכך הוצרך ליתן גם מעשר לעניים משום דס' ממון עניי' לחומרא:

ולכאורה י"ל דגם הראב"ד מודה לזה רק בזה חולק על הרמב"ם דאין איסור טבל נפקע בהפרשה סתם. ומיד כשקורא אח"כ על הפרשה שם מע"ש נשאר בס' איסור טבל מחמת מ"ע ודיוקו מהא דר"ע לפי שנראה מלישנא דגמ' שר"ע קרא שם על ב' המעשרו' במה שאמרו ונהג בו שני עישורין ולזה מדייק הראב"ד בלשונו ומצינו לר"ע על ספיקו עישר שני עישורין. דלדעת הרמב"ם היה די שיתן המעשר אחר שקראו שם מע"ש לעניי' אבל ג"ז מודה הראב"ד דאי"צ ליתן לעניי מחמת ס' ממון דעניי' כיון דיש חזקת מ"ק ולזה לא משיג רק על ההפרשה דלציות ידי טבל מחויב לופריש והיה מיושב בזה מה שתמה מהרי"ק על סיום דברי הראב"ד ואפי' אחר הרוב אין לילך כו' דהא משנה מפורשת במתני' דמכשירין דהולכין אחר הרוב די"ל דהכוונה לדעת הראב"ד בדברי המשנה דהיכא דהרוב משנת מ"ע צריכין ליתן לעניים ולא סגי בהפרשה בלבד, וסובר דברובא דאי' קמן אף בממון הולכין אחר הרוב, אבל לכאורה ל"ש כלל דין דס' ממון עניי' להקל או להחמיר כיון דבוודאי יש בו בתערובות פירות השנה שנתחייב במעשר שני. ואף אם הוא מיעוט נגד פירות שמשנת מ"ש התינח לענין איסור טבל יש מקום ביטול, אבל לענין ממון של אחרים ל"ש דין ביטול כידוע ויתכוונו דברי הנ"ל על הבבא שני' שברמב"ם בפירות שכולם ס' אם המה משנה שני' או של שלישית: