ברוך טעם קסז

מצינו דס' מ"כ לקולא עיי"ש. יש ליישב דאף שמתחלת הסוגי' נראה דדין מ"כ ומת"ע שוי'. מ"מ לפי המסקנא דמסיק שם בגמרא כי אתי רבנן אמר קמה אקמה רמי לן י"ל דאין ללמוד כלל מתנות כהונה ממת"ע. וכל הפלפולים היה רק ברומי' דקמה אקמה:

אמנם המעיין בדברי הרשב"א לנדרי' יראה דמה שמחמיר בספק במ"ע אינו משום דין דס' לקט לקט. רק מסברא דנפשיה סובר דהוי ס' איסור. ואינו ענין כלל לדעת הא"ז דמחמיר בס' צדקה משום דס' לקט. וראיתי באו"ת בקיצור ת"כ (דף מ"ז ע"ב) ודף מ"ח דרוצה לחלק בין ס' דיש יד לצדקה דהוי ס' איסור דאנו דנין על הנדר ומסיים בזה"ל. אבל בלקט דאין החיוב על בעה"ב כי הוא לא עשה דבר רק דאנו דנין על הלקט אמרינן דהוא לבעה"ב כו' ע"ש. ולדעתי דבריו נפלאים דהא גם בלקט חל על בעה"ב מצות עזיבה ובל תאחר. ואף שהחזיק חייב להחזיר. ויעוין בתו' מס' ר"ה (דף ד' ע"ב) ד"ה לקט ושכחה כו'. גם מה שמתרץ שם קושית הש"ך מש"מ שהקדיש נכסיו מבואר סתירת דבריו בתשו' מהרי"ט בחלק חו"מ סי' קכ"ד שהבאתי לעיל ולכאורה יש לעיין מה שמקשים סתירת דברי הרשב"א במה שפוסק בתיקו דיש יד לצדקה לחומרא. ובהקדיש בלשון שמסופקי' בו לקולא. וכמו כן פסקינן בש"מ שהקדיש דאם עמד חוזר. דהא זה לכלל כמ"ש בפר"ח יו"ד סי' ק"ט. ובת"ש דבס' טריפה שהוא מצד ספיקא דדינא או בס' דאיבעי' לא אזלינן בתר חזקה. ולהסביר הטעם נראה דדין חזקה שייכה כשאנו באין לדון רק על אותו דבר שבו החזקה ומסופקים אנו אם נתחדש בו דבר המוציאו מחזקתו הראשונה א"ל מעמידין על חזקה. אבל בס' דפלוגתא עד"מ אם יתרת מקמא טריפה או לא. איך נאמר דהס' הוא איך לקבוע הלכה בהזדמן כזה שהס' שוה בכל בין אם יזדמן במקום שהיה חזקה להתיר א"ל. איך נאמר שריעותא כזה בבהמה שיש לה חזקת היתר מקדם שתעיד החזקה שהדין כפלוני. ובמקום שלא יהיה חזקה יושאר ספיקא דדינא. וכמו כן באיבעי' דיש יד לצדקה דאין הס' מחמת שיקול הדעת במחשבת המתפיס בצדקה. דהא אף בידי' מוכיחו' ואף כשיודע בעצמו שרצה לומר והדין לצדקה אי אין יד לצדקה לא נגמר התפסת הצדקה באמירת והדין. ולס' כזה ל"ש כלל להכריע מצד החזקה. אבל בש"מ שהקדיש שעיקר הס' היא מה שאנו דנין על מחשבתו שפיר י"ל דניזול בתר חזקה ועפ"ז עלה בדעתי לפרש פי' נכון בדעת הרא"ש מס' ב"ב (דף קנ"ה) דין כ"ג במ"ש דתיקו דש"מ לחומרא משום דליכא אומדנא. והמה מקושי' הבנה דהא ע"ז אנו דנין אי גם בזה האומדנא אל. ולזה נתכוין הב"י בהשגתו על הרא"ש בסי' ר"נ וע"ש בב"ח. ולפי הנ"ל י"ל דהרא"ש לשיטתו דפוסק בתיקו דיש יד לצדקה לחומרא. מעתה באיבעי' דש"מ ממ"נ יש להחמיר. דאם הס' רק בכוונת הש"מ זה ואינו שוה בכל. א"כ ל"ה אומדנא דמוכח. ואף שטוען בברי שנתכוין כן דברי' שבלב אינם דברים. ואם הוי כס' הכולל השוה ומשוה בכל ש"מ שמקדישין כזה אם נידון כאומדנא דמוכח אי לא לס' כזה הכולל כל ש"מ הן המוחזקין בנכסיהון שחלקו או לא. אין להכריע מחמת חזקה כנ"ל. אבל צ"ע עדיין במה שפוסק הרא"ש גם בס' הפקר לחומרא רק לפי המבואר בסמ"ע ובדרישה סי' הנ"ל יראה משום דהפקר הוא גם לענין דינו כמחלק לעניי' ולהסביר דברי הנ"ל אעתיק דברי הר"ן במס' קידושין פ"ג בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא. וכ' הר"ן בזה"ל ולפיכך אני מסתפק בכל ס' קידושין אי צריכה גט מדאורייתא א"ל שאפשר מדאורייתא שרי משום דא"ל העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממון דאמרי' בי' העמד ממון על חזקתו והסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו. ה"נ מדינא א"ל למימר הכא שתהא מותרת להנשא כו':

אבל הרי"ף קאמר לקמן בפירקן באיבעי' דר' מרי דסלקא בתיקו והו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וצ"ע עכ"ל. ומפרש בפר"ח סי' ק"י כלל א' דספיקא של הר"ן אם מועיל חזקה בספיקא דדינא דהוי כמו ס' חסרון ידיעה עי"ש. ולדבריו צ"ל דמה שמדייק הר"ן בראייתו מתיקו דממון שאפי' תקפו מוציאין אותו מידו. דבפשיטות מה שאין מוציאין מיד המוחזק בתיקו דממונא ליכא ראי' דמועיל חזקה בספיקא דדינא דאף דאין החזקה מועלת לשאר ס' ואיך נוציא מרשות אדם מס' ואף היכא דליכא חזקת מרי' אמרינן היכא דקיימא תיקו', ולכך רצה הר"ן לחזק דעתו מהא דפסקינן דתקפו מוציאין מידו שהוא ע"כ מחמת חזקת מר"ק שמועלת. אף במקום ס' דתיקו ע"כ מהראוי שיועיל חזקת פנוי' בספיקא דתיקו. ולדעת הרי"ף צ"ל דאף דאין מקום לחזקה קמייתא במקום ספיקא דתיקו מ"מ מוציאין משום כיון שהדין הי' נותן שלא להוציא מהנתבע מחמת ס' לא היה להתובע לתפוס והוי כגזלן בתחילת תפיסתו. וכן מטין דברי הרא"ש פ"ק דב"ק דין. ובמהריב"ל הובא שם בפר"ח כ' שאין ספיקו של הר"ן מוציא מידי ודאי של הרי"ף ומעתה לדעת הרי"ף דחזקה אינה מועלת כ"כ בתיקו. א"כ בכל תיקו דממונא אין לסייע כלל ביד המוחזק מחמת חזקת מרי' קמא. והוי כס' השקול בלי הכרעה לזכות הנתבע ועכ"ז אין מוציאין מידו דהמע"ה ומינה להנך שיטות הפוסקים דמדמינן ס' מת"ע לס' לקט. ולפי אשר ביארתי כבר ע"פ דברי מהרי"ט כל ס' ממון עניי' היכא דליכא חזקת מ"ק דנין לחומרא מהראוי לדון לחומרא בכל ספיקא דתיקו בממון עניי' אף שיש חזקת מ"ק. כיון דהחזקה כמו שאינה במקום ספיקא דתיקו אבל בס' דמציאו' נצבה אלומת החזקה ומועלת אף במקום ס' ממון עניי' דמעני ורש הצדיקו לא ילפינן להצדיק את העניי' רק להוציא מס' מרשות אחר היכא דליכא חזקת מ"ק כנ"ל ומיושבי' בזה כל קושי' הר"ן על הרמב"ן דמודה הרמב"ן בכל ס' ממון עניי' שהוא ספק דמציאו' ויש חזקת מ"ק דאין מוציאין. ולכך הוצרך רבא לומר קמה בחזקת חיובא קיימא. ואין ראי' מסוגיא דנחתומין כמובן. ונדחו כל הקושיות שמביא שם בטורי אבן וצדקו יחדיו דברי הרא"ש הנ"ל והר"ן שהשיגו על הרמב"ן הלך בשיטתי' דסובר דאף בתיקו מועיל החזקה. וא"כ י"ל דגם הר"ן מודה בדינו של הש"ע בס' מעו' צדקה היכא דליכא חזקת מרי' קמא. דמוציאין ונותנין לצדקה. ומיושב קו' הש"ך בסתירות דברי הרשב"א בסוגי' דיש יד למ"ש בתשובותיו סי' על מי שהקדיש בלשון שמסופקים בו בכוונתו דשאני ס' דמציאו' לס' דתיקו. והתיקו בש"מ שהקדיש וחלק נכסיו לעניי' י"ל דלדעת הרשב"א הוי כס' דמציאו' כאשר כתבתי לעיל ובפרט לפי סברת הפר"ח וכ"ה בס' תקפו כהן סי' דס' דתיקו הוי כס' חסרון חכמה י"ל כיון דהספק הוא באומדן דעת הנותן הוי כדבר שא"א להתברר לעולם משא"כ היכא דהס' הוא מצד הדין כמו בס' דיש יד לצדקה. דאפשר ע"פ פילפול יתברר לדינא דאין הקדש למחצה אף היכא דאתי' מדרשא ואף שאין בידינו אחר סתימות הגמ' להכריע ולפשוט שום תיקו ז"א רק מחמת הקבלה שקבלנו על עצמינו שלא לסמוך על הכרעתנו. (ועיין ברמב"ם ריש ה' ממרי'):

ועפ"י הדברים האלה יש לומר דגם בס' ממון עניי' אף במקום דיש להנתבע חזקת מר"ק היכא דיש רובא דאיתי' קמן לזכות להעניי' מוציאין מהנתבע. דהנה בתה"ד סי' שי"ד מביא כמה דעות שסוברין דברובא דאי' קמן הולכין אף בממון אחר הרוב. ובתו' מס' סנהדרין דף ג' מבואר דברוב גמור מוציאין. ויעוין בתו' מס' בכורות שציינתי לעיל וכן פסק הב"ח בחו"מ סי' רל"ב והובא בתומים בקונטרס ת"כ סי' קכ"ד. ובאמת אשתמיטתי' פסק הש"ע חו"מ סי' רצ"ב סעיף י'. מ"מ כיון שיש חילוקי דעות הי מיניהו עדיף חזקת מ"ק או הרוב ממילא א"א לומר דהחזקה מעידות לזכות הנתבע דדלמא הרוב עדיף דאין לזכות הנתבע רק בכלל שבידינו המע"ה. וזה ל"ש בס' ממון עניי'. עוד יש ליישב קו' התה"ד והש"ך בסתירת דברי הרא"ש דלכאורה ס' צדקה אינו ענין לס' איסור דאין קדושה ואיסור חל על הממון עצמו. וקודם שבא לידי גבאי מותר לשנותו. ונ"ל דסובר הרא"ש דאם נאמר דיש יד לצדקה מטעם דאין היקש למחצה והואיל דכתיב בעניני דקרבנות דינו שוה להקדש כמו כן לענין זה איתקש שיהיה ס' להחמיר כמו ס' הקדש לחומרא ול"א אוקי ממונא בחזקת מ"ק וכמבואר מדברי התוס' ביבמות (דף קט"ו ע"ב) ד"ה ומי חיישינן שמא פינו דלגבי ס' הקדש ל"ש חזקת ממון (ודלא כדעת הרשב"א בתשובה הנ"ל שכ' שאף בהקדש בדק הבית אזלינן בספיקו בתר חזקת ממון. ועיין מ"ש הנמוקי יוסף בסוגיא דש"מ שהקדיש לענין איסור ס' מעילה). וסמוכין לדברי מ"ש הרא"ש פ"ק דתענית דין י"ג דמחשבה לענין תענית מועיל כדיבור וכמו בקדשים גמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו. וכתב שם בזה"ל. מסתברא דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו כו' עי"ש. ובמרדכי פ"ק דב"ב דין תצ"א כ' בזה"ל פ"ג דשבועות אמרינן מוצא שפתיך כו'. וריש פ' האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים