ברוך טעם קסו

בין הבע"ד בעצמו ליורשי' רק הטעם כנ"ל, וכן מבואר מדברי העט"ז דבדינו של המחבר ל"ש חזקת מ"ק דע"ז אנו דנין אולי לא הי' המעו' מעולם שלו, משא"כ כשהקדיש נכסיו בלשון שמסופקי' בו ונראה מזה דדעת הרמ"א דלא ילפינין מפסוק דעני ורש הצדיקו לזכות לעניי' יותר מלאחרי' הוא רק היכא דליכא חזקת מרא קמא רק חזקת ממון לבד וכן מבואר במהרי"ט הנ"ל בדעת האז"ק שממנו מקור הדין של המחבר ומה שדחה הט"ז בס"ק ט' דהרי מספק לקט ילפינן לה והיא מונח תוך שדהו (ר"ל ושם יש חזקת מ"ק) לק"מ די"ל דלכך מפרש רבא קמה בחזקת חיוב קיימא דמועלת אותו החזקה לגרע חזקת מרא דהיתה תמיד בחיוב זה בעוד שלא נולד הס' ונפל חזקת מ"ק ולא נשאר רק חזקת ממון מחמת שנמצא ברשות בעל השדה מצדיקין העניי' מכח דרש מפסוק עני ורש הצדיקו. ואשכחנא מרגניתא ליישב בזה מה שקשה סתירות הדיוקי' בדברי רבא שאמר פרה בחזקת פטורה קיימה כו'. דמשמע דאי לא היה חזקה לפטור היה מחייבין הנתינה בס' השקול. והדר קאמר קמה בחזקת חיוב קיימה דנשמע דבס' השקול אין מוצאין וכבר עמד ע"ז בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט ומתרץ בדוחק. ובס' ט"א למס' ר"ה באבני מלואים דף נ"ה ע"א רוצה להחליט כיון שיש סתירת הדיוקי' ומהכרח לומר דא' לאו דוקא נכון יותר לומר דמ"ש רבא קמה בחזקת חיוב קיימה הוא לאו דוקא דבלא"ה אינה חזקה כ"כ. ומשיג בזה על הר"ן דרוצה לסתור בזה דעת הרשב"א דס' ממון עניי' לחומרא עי"ש ולפי הנ"ל ניחא ע"פ המבואר בס' א"ז ספ"ק דכתובות בסוגי' דמצא תינוק מושלך בשוק שכ' שם הרשב"א והר"א והרמב"ן דלכך במוצאו במקום שרוב כותי' חייב בניזקין ככותי' ול"א אין הולכין בממון אחר הרוב. משום דבנכרי ל"ש חזקת ממון (צ"ל משום ראה ויתר גוים). ומחמת הרוב אנו דנין שהוא נכרי. א"כ י"ל כאן גבי פרה שנשחטה וא"י אם עד שלא נתגייר או אח"כ אין מקום לפטור מהמתנות בס' השקול מחמת חזקת מ"ק. דמיד שתלינין שנשחטה קודם שנתגייר אין לסייע מחזקת ממון שהיה לו אז דבנכרי ליכא חזקת ממון ומעת שזכה להיות לו חזקה בממונו עליו חיוב מתנו' וכיון דליכא חזקת מ"ק שיתנגד מהראוי להוציא ממנו המתנות בס' השקול דגלי קרא עני ורש הצדיקו לזכות לעניי' להוציא מרשות אחרים היכא דליכא חזקת מרי' קמא באותו ממון בעצמו ולזה אמר רבא דיש חזקה אחרת לפטור דפרה בחזקת פטורה קיימת וגבי חורי הנמלי' שיש חזקת מרי' קמא בגוף השבלי' והחיטי' לא היה לזכות לעניי' מס' לולי שהקמה בחזקת חיוב קיימה שבזה גרוע ועומד מעיקרא חזקת בעל השדה בקמתו. אבל לפי"ז כיון שדחיתי דברי המחבר טורי אבן נצבה אלומתו ראי' הר"ן לסתור פ' הרשב"א שפוסק דס' ממון עניי' לחומרא אף במקום שיש חזקת מרי' קמא בא בעי' דיש יד לצדקה דא"כ ל"ל לרבא לומר קמה בחזקת חיובא קיימה אמנם לשיטת הרשב"א המובא בסי' ק"י דס' איסור דרבנן אסור היכא דיש חזקת איסור י"ל ע"פ דאי' ברמב"ם וכן פסקינן בש"ע דלקט שכחה ופאה נוהג בח"ל מדרבנן א"כ אי מטעם ס' לבד היה הדין נותן שהנמצאים בחורי הנמלי' בשדות שבח"ל לא היה צריך ליתנם לעניי' וכמו שמיקל הרשב"א בעצמו בתיקו דיש יד לבה"כ משום דס' דרבנן לקולא ובמתני' סתמא קתני. לכך אמר רבא קמה בחזקת חיוב קיימה. ואף בדרבנן ספיקו להחמיר (ודע שמבוא' באחרונים שאף שר"י מיקל במס' עירובין דף ל"ה בס' דרבנן אף במקום חזרה אינו רק בתחומין דקילו טובא. ומודה בשאר ס' דרבנן שהוא לחומרא במקום חזקה ובלא"ה י"ל דרבא הוצרך לתרץ גם אליבא דרבנן וכמבואר בתו'):

עוד יש לתרץ קו' הר"ן על הרשב"א דלכאורה קשה על הגהות מרדכי בשם א"ז דפסק דדין ס' צדקה כדין ס' פאה ולקט דגם צדקה מתנות עניי' הוא. ופסק במוציא בתיבה שנשתמש בה צדקה וחולין דאזלינן בתר רובא. הרי דאם רוב חולין שהמעות שנמצא חולין ובמרדכי פ' הזרוע והלחיי' איתא בזה"ל הקשה רבינו משולם לרבינו ברוך הא דאמרי' בפ' הזרוע חורי הנמלי' כו'. עד הכל לעניי' מאי שאחורי הקוצרים אמאי לא אזלינן בתר רובא. ורובא דקמה לבעה"ב. והשיב לו ר"ב כו'. ולענין שאלתא דשאילנא קדמך אמאי לא אזלינן בתר רובא גבי חורי הנמלי' י"ל חדא כדמסיק התם טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. ותו דאמאי לא נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכל דבר שאין בע"ח כ"מ שמונח שם הוא קביעתו דהא אינו יכול לילך משם, דהא אמרינן ט' שרצים וצפרדע א' ביניהם וכן גבי ט' ציבורים של חמץ וא' של מצה הואיל והונח שם הוי מקום קביעתו עכ"ל. והנה תי' השני נפלא להבין כאשר כבר העיר ע"ז המל"מ פ"ד מה' מת"ע ה' ט' דהא אמרינן בכ"מ כל דפריש מרובא פריש ובנמצא הלך אחר הרוב. גם בס' ט"א כ' ע" שאין אלו אלא דברי תימא. וטרם נדע להסביר דברי המרדכי צריכין אנו להחזיק במוחלט התי' הראשון דילפינן מעני ורש הצדיקו להצדיק וליתן לעני אף במקום שיש רוב א"כ אמאי פוסק הא"ז ואחריו נמשך הרמ"א דהיכא דרוב תולין תלינן להקל. ולפי המבואר בט"ז גם טעמו של הרמ"א משום דמדמ' צדקה לס' לקט. וצ"ל דדעתם לפי המסקנא דמפרש רבא דטעמא דקמה בחזקת חיובא קיימה. אף דל"ל דכוונתו לתרץ לשיטת רמ"א דסובר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כו'. דהא מחליט במרדכי דזה הוי מיעוטא דמועטא. (ובלא"ה יש מקום עיון אליבא דר"מ אם סובר סמוך מיעוטא ברוב' דאיתי' קמן) עכ"פ י"ל דסובר רבא דלא ילפינן מעני ורש הצדיקו אף במקום רוב כ"א היכא שיש צד חזקה לחיוב וסמך לדברי אלה מהא דפסקינן אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ומפרש התו' במס' יומא (דף פ"ה ע"א) דנלמד מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל. ולכך ל"ת בפ"נ כל דפריש. ועכ"ז היינו דוקא בדפריש כלהו. ומפרש רש"י הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר כו'. ובפריש מקצתייהו אזלינן בתר רובא גם בפ"נ הואיל ולא איתחזק. אבל לענין איסורא וש"ד אמרינן כל דפריש אף באיתחזק ובאותו חצר. כמו כן י"ל במת"ע דלא נתמעט לגבייהו דין כל דפריש כ"א במקום שיש חזקה. ומיושב בזה מה שמדקדקים מהרי"ט וטורי אבן. בסתירת הדיוקים בדברי רבא. וממילא מיושב קו' הר"ן על הרשב"א די"ל באמת אף בס' השקול אזלינן לחומרא בממון של עני' כמו באיסורא. והא דהוצרך רבא לטעמא דקמה בחזקת חיוב קיימא. כדי שלא נימא כל דפריש מרובא פריש. אמנם יש מקום עיון בקו' רבינו משולם. דהא דין דט' חניות ותשעה ציבורין (וכן מצאתי מפורש בס' הפלאה למס' כתובות פ"א שמבואר מסתימת הפוסקים). הוא אף אם החניות המוכרים בשר נבילה או הצבור של חמץ מחזיק בכמות יותר מכל ההיתר הנמצא בט' החניות ובט' הציבורין הרי דאין הולכין אחרי כמות המקומות הקבועים וכל הקבוע במקום א' אם רב אם מעט לא יעדף ולא יחסר בחשיבתו מהקבוע הב'. א"כ כמו כן כאן בקמה דהא בסתם יש אצל כל קמה קצירה לקט השייך לעני' וכמבואר במשנה דהמשוער באומד הוא ד' קבין לשלשים סאה. והנפרש ע"י הנמלי' הוא בס' השקול או ממקום הקבוע שהוא של עניי' או מן קמה הקבוע שהוא של בעה"ב והוי כמחצה ע"מ אף דהקמה של בעה"ב מרובה הרבה משל השבלי' הקבועים השייכים לעניי' (וסעד לדברי מבואר להמעיין בדברי השהלה של מהרא"י המובא בתשוב' מהרי"ו ס' קצ"ט ויש ליישב בסיגנון זה דברי התשו' שם שאינם מובנים בהשקפה ראשונה) ואפשר נתכוין לזה הרב בסי' הב' אבל עדיין חסר תבלין להמתיק דבריו וא"ל כיון דהוי ס' קבוע מאי מקשה ר"ל אמתני' דהא ס' קבוע חמור כדחזינן לשיטת הפוסקים דס"ד לקולא. מ"מ ספק קבוע לחומרא ואף במקום חזקה וכמפרש בתוס' מס' נדה (דף י"ח ע"א) ז"א דבתחתונים הרי ס' דלמא הם מאשתקד. ואף אם היה אז של עניי' שייכים לבעל השדה משהלכו הנמוש'. וכמדומה לדעתי דכה"ג לא הוי ס' קבוע כיון דמצד זה שאומרי' שהוא מאשתקד אינם כלל לא מקמת בעה"ב ולא של עניי'. ודמי לב' חניות אחת מוכרת בשר כשר וא' טריפה ונמצא בשוק חתיכה אחת שאנו מסופקי' בו דדילמא לא בא כלל מא' מב' החניות ההמה רק ממק"א ועכ"פ הא איכא ס"ס ספק מאשתקד ספק מתבואות הקציר שכעת ואת"ל מקציר שכעת דלמא של בעה"ב. וא"ש לשיטת הפוסקים דאמרינן ס"ס אף בס' קבוע. ומיושב בזה מה שהשיב ר' יוחנן אל תקניטני כו'. דאינו מובן לכאורה. דהא אכתי קשה מהת"ק דסובר ג"כ דס' לקט לעניי' מדסובר העליונים לעניי' ולפי הנ"ל א"ש דלגבי העליונים ליכא אלא ס' א' ספק קבוע. ולפי הנ"ל מיושב קושית הר"ן על הרשב"א דהוצרך רבא לחדש קמה בחזקת חיוב קיימא דאי משום ס' איסור הא בתחתונים יש ס"ס גם מה שהקשה הר"ן מנחתומין בפ"ק דיומא מתורץ היטב בטורי אבן דשאני דמאי דרוב ע"ה מעשרין הן. מעתה אין לעינינו ראי' לסתור דעת הרמב"ן והרשב"א וברא"ש דסוברין כולם דס' ממון עניי' לחומרא ומה שמקשים בטורי אבן דהא בגמ' דחולין מדמי' מת"כ למת"ע. והא בהרבה מקומות