ברוך טעם קסד

כתרי הואיל דהא אף אם לא יפדה הנכרי יהיה ביד הישראל לומר שאינו מקבל החמץ על חובו ולא יהיה שייך למפרע ה"ג אלא אם יתרצה גם הישראל שלא לתבוע מעכו"ם רק יחזוק החמץ לגבות חובו. ועד"ז הוי תרי הואיל. אבל במעכשיו שביד הישראל לפדות הוי רק חד הואיל ע"כ מקשה הר"ן בנכרי שהלוה את ישראל במעכשיו נימא הואיל אי בעי פדה ולזה מתרץ דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל:

אמנם לכאורה י"ל לפי שיטת הפוסקים דמקח שנעשה באיסור אינו מקח לשיטתו דרבא דהלכה כמותו דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ יש לצדד דאף אם היה אמרינן דלמפרע ה"ג מ"מ כיון שביד הישראל לומר שאינו רוצה לגבות מהחמץ ויושאר החמץ להיות של נכרי ואין מציאות שיהיה קנוי לישראל רק אם נתרצה בפירוש להחזיק לעצמו החמץ וגורמת הריצוי הזאת שישוב להיות למפרע חמצו של ישראל ועבר בב"י. משא"כ אם לא יתרצה לקנות החמץ למפרע דהיינו כשיושאר בתביעת חובו מהנכרי ויחזיק החמץ למשכון עד שיפרע לו הנכרי חובו או כשימכור ע"י ב"ד לאחרים והוא יקח המעות בחובו אבל לא יהיה החמץ קנוי לישראל א"כ דלא משכחת שיהיה קנוי החמץ לישראל למפרע כ"א כשרוצה להחזיק החמץ לעצמו דרך גביי' ועי"ז אגלאי למפרע שעבר הישראל על ב"י אמאי לא נימא דבכה"ג הוי כמקח שנעשה באיסור דאי עביד ל"מ והוי כלא היה מה שמרוצה הישראל להחזיק החמץ לעצמו ע"ד גביי' ע"ד כל מלתא דא"ר לא תעביד:

וע"ד פלפול י"ל דרק לאביי לשיטתו יש לפרש הברייתא דנכרי שהרהין פת פורני דאם אמר הגעתיך הכוונה שאין הנכרי רוצה לגבות והישראל נתרצה שיהיה שלו וזכה בו למפרע אף דבא עי"ז איסור הא לאביי לשיטתו כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני. אבל לדידן א"א לומר כן דאנן פסקינן כרבא דמקח שנעשה באיסור לא מהני ולא משכחת כלל שיהיה חמצו של ישראל מחמת דין דלמפרע ה"ג דהא אין הישראל מוכרח לזכות באותו החמץ דרך גבי'. ואף אם מתרצה לא קני כיון דהריצוי באיסור הוא ואי עביד ל"מ וא"ש מה שאמר בגמרא מנא תימרא דשני לן בין היכא דאמר מעכשיו או לא כו' דתני נכרי שהרהין פת פורני אבל לאביי לשיטתו ליכא ראי' מפת פורני כנ"ל. אבל דברי אלה אינם נכונים רק לשיטת הסוברים דבאיסור הנאה מדרבנן יש קנין כו' ושייך בחמץ שעבר עליו הפסח דין קניי' וכן דין גביי' על חוב וממילא למ"ד למפרע ה"ג עבר הישראל על ב"י וזה להיפוך ממה שכתבתי באופן ראשון דלא משכחת שיהיה איסור ב"י מחמת דין דלמפרע ה"ג דכיון שנאסר בהנאה אינו בא לידי גביי' דהיינו לשיטת הסוברים דגם באה"נ מדרבנן ליכא דין קנין וגביי' וא"ש מה שתרצתי באופן ראשון דגם אביי מוקי הברייתא דנכרי שהרהין במעכשיו דבלא מעכשיו לא משכחת שיהיה איסור ב"י ואי משום דלמפרע ה"ג הא מצד שנאסר בהנאה לאחה"פ אי אפשר לגבות ממנו ולשיטת הסוברים דבאיסורי הנאה דרבנן יש דין קנין ממילא שייך בהרהין גם דין גביי' מ"מ כיון שצריך לזה הריצוי ישראל וע"י ריצוי זה יגרום שעובר למפרע בב"י הוי ככל מלתא דא"ר ל"ת ואי עביד ל"מ:

אמנם גם ע"ז יש לפקפק והנני מעתיק אשר רשמתי כבר בגליון ספר המקנה על מס' קידושין (דף נ"ו ע"ב) ד"ה והא דלא חשיב חמץ שכתב בזה"ל לולי דבריהם היה נראה דבחמץ בפסח בל"ז לא הוי קידושין כיון דקי"ל דהקונה חמץ בפסח לוקה משום ב"י כמ"ש הרמב"ם דלא משכחת מלקות בחמץ בפסח אלא בכה"ג שקנה חמץ דעביד מעשה א"כ לפי"מ שכ' רמ"א ביו"ד סי' ר"ל וכ"כ הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור אינו כלום והא דלקי משום דעבר אממרא דרחמנא כדאמר רבא בריש תמורה א"כ בל"ז אינה מקודשת מטעם דלא קנתה החמץ כלל וכתבתי על הגליון בזה"ל צ"ע כיון שאין החמץ קנוי לו לא שייך להטיל עליו עונש עבירת לאו דלא יראה לך שמשמעותו ששלך אי אתה רואה ושל אחרים רואה וכיון שלא קנה החמץ הרי עדיין של אחרים למה שאסור לקנות חמץ בפסח אינו מצד אזהרת מיוחדת ע"ז כי לא נזכר בתורה איסור על קניית חמץ רק ממילא נשמע שאין לקנות חמץ כדי שלא יעבור בב"י א"כ עיקר הולך אחר משמעות אזהרות דלא יראה שאינו רק על חמץ שלו:

ולפענ"ד י"ל דבלא"ה ל"ד כלאווין שיכנסו בגדר כל מלתא דא"ר ל"ת דבכולן היינו כר"י בסוגיא דתמורה מיד שאנו אומרים דל"מ אין מקום למצוא גוונא שיהיה מתקיים בו העשה נגד המיזהר ע"ז והרי אזהרה שוללת תמיד קיום המעשה משא"כ בב"י השייך בחמץ שלו דלא שייך בביטול א"כ ממילא א"ל שיהיה שלילה מחמת אזהרה זו. אמנם יש סתירה לסוף דברי אלה מדברי התוס' תמורה דף ו' ע"א ד"ה והשתא כו' משמע דלא נחתו לסברתי הנ"ל:

ולפי דברי יש ישוב נכון גם על קושי' מהרשד"ם שמקשה מהשוחט בשבת נימא שלא תועיל השחיטה משום כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ וישוב להיות כמקלקל כן תורף קושייתו. אמנם לפי מ"ש דלא אמר רבא כ"מ דא"ר ל"ת רק היכא שי"ל שאזהרה הוא לשלול קיום הענין אשר יעשה וזה א"א לומר לענין מלאכת חבלה בשבת דהא משכחת שיעבור אדם על אזהרה זו ולא יהיה שייך בו שלילת המעשה כגון בחובל וצריך לדם או לנקום נקם שמה שעשה עשי' וא"א לשלול אחר שכבר עשה בשאט נפש מלאכת חבלה בשבת ע"כ לא שייך בלאו כזה לומר שכוונת התורה באותו אזהרה היתה על שלילת המעשה וכ"כ בהזהרת ב"י ובאזהרה שלא לעבור על שבועה ויש להאריך בזה בדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ק"ג מש"כ שם בשם הרמב"ן ובפרט מש"כ בס' טורי אבן מסכת ר"ה דף כ"ח ד"ה שלמים דלאו בני מעילה. ועוד יש מילין בפי ואציע דברי התוס' במסכת ב"ב דף ע"ו ע"ב תוס' ד"ה קני לך כו' אחר שהקדימו שם דלכך המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן כתבו בזה"ל וא"ת אמאי לא קני מדאורייתא גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע ניקנת בכסף כו'. וי"ל דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפ' כ"ש כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול לקנותן מה"ת כו' עד כאן לשונו משמעות הדברים] מורים דרק לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה מיקרי השעבוד אינו ברשותו וכן מפורש להדיא כתירוץ התוס' וביותר ביאור בזה"ל דקי"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא ה"ג לפי"ז יש לדקדק דא"כ אכתי קשה לשיטתי' דאביי דסובר למפרע ה"ג ואי אקדיש מלוה חל ההקדש הרי דכל שעבוד נקרא ברשותו דמלוה וממה דאי' בב"מ דף כ' ע"א דאביי אמר אפילו תימא ליתא לדשמואל משמע שאין חולק על דינו דשמואל רק שדחה לרבא על שרצה להוכיח דינו דשמואל מהאי דמצא שובר ואמר שאין מזה ראי' אבל עכ"ז הדין דין אמת והרי לאביי מהראוי שיועיל מכירת שעבוד מדאורייתא צ"ל דאביי בלא"ה לא קשה לפמש"כ התוס' בגיטין דף לא דאביי סובר שעבודא "ד ובסוף מס' ב"ב אי' בתוס' דלמ"ד שעבודא ל"ד אף שיעבוד בפירוש אינו מועיל וכן דעת הריטב"א בחידושיו במס' קידושין דף י"ג וכתב הטעם דשיעבוד לשעתא לא הוי אלא חצי קנין ולא מצינו בתורה שיועיל חצי קנין וכיון דליכא דכוותי' בדאורייתא אף שמדרבנן מועיל שעבוד בפירוש או בשטר אין עליו שם דאורייתא כלל ועל מכירת שטר דרבנן יכולים למחול. אבל לרבא שסובר שעבודא דאורייתא שפיר הקשה התוס' דמכירת שטרות להוי דאורייתא ולזה הוצרך לתרץ דמקרי אינו ברשותו:

אמנם א"כ נשמע דמה שסובר אביי דלמפרע ה"ג אינו אלא מדרבנן ולפי מה שמקשה הגמרא ותסברא אימא סיפא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דזה עובר איפוך מבעי' ליה למ"ד התם עובר הכא אינו עובר יש לתרץ אליבא דאביי דכיון דלמפרע ה"ג אינו אלא מדרבנן א"ש מה דאזלינן לחומרא רישא דסיפא דבישראל שהלוה לנכרי אסור לאחר הפסח דכיון דמדרבנן היה החמץ למפרע שלו והוי חמצו של ישראל ובסיפא בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אסור משום דמדאורייתא שייך למפרע ה"ג רק מדרבנן וע"י תקנת חכמים לא נפקע הישראל מחיוב ביעור חמץ זה שהי' מדאוריי' שלו הרי עבר מדאורייתא על בל יראה:

הן אמת שיש סברא לומר דכיון דלאביי למפרע ה"ג תו לא הוי שעבוד כחצי קנין אלא קנין שלם ויש להסביר בזה מחלוקת אביי ורבא באשר יפלא לכאורה כאשר העיר ע"ז הפנ"י דלאביי שסובר שעבודא ל"ד יותר נכון לומר דאינו גובה אלא מכאן ולהבא. ולהיפוך לרבא שסובר שעבודא דאורייתא ועלה בדעתי לכאורה לומר היא הנותנת ומפני שסובר אביי שעבודא ל"ד י"ל שהי' צורך בתקנתא דרבנן שיהיה גובה למפרע דהא כל עיקר תקנת השעבוד היה משום נעילת דלת והא דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד לא תתכן רק אי אמרי' שעבודא דאורייתא ולא היה ביד הלוה להקדיש אבל אי שעבודא ל"ד שורת הדין שאם הקדיש הלוה שה קדש דאורייתא ידחה השעבוד שאינו אלא מדרבנן דהא אין ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה אם לא היכא ששייך הפקר ב"ד הפקר דבכה"ג .