ברוך טעם קסג

לאחר הפסח אסור דאף שהיה הורהן ביד עכו"ם וגם אמר מעכשיו מ"מ כיון שאם היה נאנס ביד עכו"ם היה מחויב הישראל לשלם הרי היא באחריות ישראל ולכן לא מהני במעכשיו אלא כשקביעות זמן פרעון קודם פסח כמו שפרשתי דהיינו ע"פ סמוך לחשיכה דכיון דקנוי לעכו"ם למפרע מעת הגעת הזמן פרעון עד ע"פ סמוך לחשיכה אין עוד על הישראל בכל ימות הפסח שום חיוב אחריות שכבר הסתלק מהישראל בע"פ וליכא ב"י וכיון שלא עבר הישראל על ב"י כ"א בעשה דתשביתו בע"פ בעוד היה עליו אז אחריות אונסים לא קניס ר"ש לאסור לאח"הפ כ"א על שעבר בב"י וכנ"ל:

והנה פשוט לס"ד דגמ' שטעמא דמתני' בנכרי שהלוה לישראל הוא משום דלמפרע ה"ג הוי צריכין לומר דמתני' מיירי שישראל בפירוש הותנה שלא יהיה עליו שום אחריות דאל"כ מה בכך דלמפרע הוא. ועוד אכתי לא אסיק דמיירי בהרהינו אצל הנכרי ובעוד החמץ ת"י הישראל אף שאם אינו מקבל אחריות כלל ממילא הוא באחריותו דישראל שאם יגנב או יאבד לא יבוא לידי גביי' לא שייך למפרע כו' ויצטרך לשלם החוב להנכרי אלא ע"כ צ"ל דלפי' אותו ס"ד הוי צריכין לאוקמא המתניתין שהיה הישראל מתנה בפירוש שאם יאבד או יגנב החמץ מביתו לא יצטרך לשלם בכ"ש שהיה פטור אם הי' נאנס החמץ מיד הישראל וכיון שאין שום אחריות על הישראל מהני דין דלמפרע ה"ג אף אם קביעות הזמ"פ הוא לאחה"פ ומיושב קושיא הרא"ש:

ובהנחה הנ"ל יש ליישב קושית התוס' בע"ב ד"ה הב"ע דאביי האיך יתרץ הברייתא דנכרי שהרהין פת פורני ועל תירץ התוס' בזה דהגעתיך פירושו שאינו רוצה לפדות מקשים כל המפרשים דא"כ האיך מביא הגמרא ראי' מברייתא זו דיש חילוק בין אמר מעכשיו או לא. ועוד מדקדקים דבברייתא ישראל שהלוה לנכרי קתני לאחה"פ עובר וקאי על הנהנה מחמץ זה לאח"פ ובברייתא דנכרי שהרהין לא קתני רק עובר דהיינו כפי' רש"י עובר בב"י גם בהך אוקומתא דר' יצחק דעת רש"י דאם קונה משכון עובר בב"י:

להבין כ"ז אקדים דהר"ן מקשה דאמאי מותר בהנאה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ואמר מעכשיו והרהינו דנימא הואיל ובידו לפדות הוי כחמצו של ישראל. ומתרץ דהואיל דמחוסר ממונא לא אמרינן ושאני חלה דהתם לא מחוסר אלא דבורא בעלמא. לכאורה צ"ע לפי דברי התוס' בד"ה ואם אמר לו דאביי מפרש הברייתא דנכרי שהרהין פת פורני דאם אמר הגעתיך היינו שאינו רוצה לפדותו והוי של ישראל למפרע ושייך למפרע ה"ג משא"כ כשפדאו הנכרי כשלא בא לידי גביי' ובכה"ג לא שייך למפרע ה"ג דאף כשפדאו הנכרי נימא שישראל עבר עליו כיון דהיה שייך הואיל במחוסר כלומר הואיל ואם לא יפדה הנכרי ויהיה של ישראל וכעין זה מובא במג"א סימן תמ"ח ס"ק ה' בשם הרדב"ז ומש"כ המג"א דלא אמרינן הואיל היכא דתלוי בדעת אחר צע"ג מכמה מקומות ולהיפך מבואר להדי' בט"ז סי' תמ"א סק"ז:

ונ"ל לתרץ דלכאורה אינו מובן דלפי דברי התוס' דלאביי לא אמרינן למפרע ה"ג אלא היכא דבסוף בא לידי גביי' וביותר לפי לשון רש"י בד"ה אביי אמר גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא ותוס' ב"ק ל"ג ד"ה א"ב נראה דע"י גביי' עכשיו הוא דאמרינן למפרע אבל היכא שאין המלוה גובה ממנו אף שאין הלוה פורע החוב מ"מ כל עוד שאין המלוה מחזיק לגבייתו לא שייך למפרע גובה (והוכחה לזה יבאר לקמן) אמאי בישראל שהלוה לנכרי על חמצו אסור בהנאה לאביי משום דלמפרע ה"ג הא כיון דנאסר חמץ בהנאה אין לו דמים כדאי' בירושלמי על קידושין משנה דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאין דמיהם והוי והוי הדמים כגזילה ודעת רש"י ורמב"ם דאף אם אינה אסור בהנאה רק מדרבנן אין להם דמים יעוין בסוגיא דר"ג א"ר המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא ובב"ש בסי' צ"ח ס"ק ק"ב דאפי' בתרי דרבנן אין חוששין לקידושין והטעם דהפקר ב"ד הפקר וליכא גבי' מאותו חמץ והוי כלא אתי' לידי גביי' כלל וממילא לא שייך למפרע הי' של הישראל ושב להיות כתרי הפכים בנושא אחד:

אמנם מדברי תוס' לעיל (דף כ"ו ע"ב) ד"ה עלה עלי' נשמע דהיכא דאיכא תרתי דסתרי אהדדי דאם תפסוק לחומרא יש מקום להקל. ואם נתפוס לקולא יש מקום להחמיר צריכים להחמיר וכיון שכן הדין מדאורייתא שכמו כן נוכל לומר הכא האף מחמת שנאסר חמץ בהנאה ואין עליו שם גבייה תו לא שייך לומר למפרע ה"ג ונותן הדין שהוא אסור בהנאה ובכה"ג צריכין לאחוז לחומרא ולכך אסור בהנאה אף דלא עבר הישראל על ב"י דהא מחמת שאסור בהנאה ליכא למגבי' מיני' וכיון שאין בא לידי גביי' לא שייך למפרע ה"ג וכנ"ל:

ובזה מיושב מה שמפרש רש"י דמלת לאחר הפסח קאי אאסור בהנאה ולא מזכיר כלל מעבירת ב"י. ולקמן באוקמתא דר"מ דפליגי בדר' יצחק מפרש רש"י גם לענין ב"י וכבר העירו בזה המפרשים. ולפי דברינו הנ"ל א"ש דלמ"ד למפרע ה"ג כיון דצריכים לאסור בהנאה ואינו בא לידי גביי' לא עבר הישראל על ב"י כלל משא"כ לפי האוקמתא דפליגי בדר"מ ואיסור ב"י הוא מחמת שהיה לו לישראל קנין במשכון ואף שאינו בא לכלל גביי' מצד איסור הנאה שבו מ"מ היה לישראל אזהרת ב"י בפסח מצד הקנין שהיה לו במשכון:

ולפי הנחה הנ"ל דלאביי אין על הישראל אזהרת ב"י בכה"ג שצריכים לאסור החמץ בהנאה לאחר הפסח ולא יבוא לידי גביי' וממילא אין מקום לקושייתי שדמיתי להקשות לפי דברי הר"ן גבי פת פורני אף שפודה הנכרי נימא דכיון שהיה שייך הואיל כל ימי הפסח עבר הישראל על ב"י לק"מ דהא באמת אף אם אין הנכרי פודהו לא הוי למפרע של הישראל דכיון שצריכים לאוסרו בהנאה אינו בא לכלל גביי' ולמפרע ה"ג לא אמרינן אלא היכא שבא לבסוף לידי גבי' וכיון דאתינן להכי לא צריכין לתרץ אליבא דאביי הברייתא דהרהין כתירוצו של התוס' דהגעתיך פירושו שאינו רוצה לפדות דזה באמת אינו במשמעות הלשון. אבל י"ל אליבא דאביי דברייתא מיירי בלא פודהו כלל שאסור בהנאה רק הברייתא אתי' לאשמעינן דעובר ג"כ על ב"י מדקתני סתם עובר דהיינו בב"י ואז מצד למפרע ה"ג כיון שנאסר בהנאה הרי אינו בא לידי גביי' ואגלאי מילתא שלא היה החמץ של ישראל ולא עבר על ב"י ע"כ תני בברייתא ואם אמר הגעתיך עובר פי' כשאמר מעכשיו דבמעכשיו לא צריך שתהי' בא לידי גביי' דממילא קנוי לישראל למפרע וע"כ עובר ישראל בב"י אבל בלא אמר מעכשיו אינו עובר בב"י רק שאסור בהנאה והברייתא לא נחית כלל לאשמעינן רק לענין דין ב"י שבזה הוא דיש חילוק בין אמר מעכשיו או לא והגעתיך דתניא בברייתא מתפרש אליבא דאביי כמו לדידן שי"ל במעכשיו והרי שפיר סייעתא מהך ברייתא דגם אביי צריך להודות להך סברא שיש חילוק בין אמר מעכשיו או לא. והא אין לדקדק דא"כ למה תפיס בברייתא דישראל שהלוה לנכרי לאחר הפסח עובר דהיינו לאיסור הנאה הרי למאן דסובר דקונה משכון גם בב"י עובר יש לדחות משום דחכמים דפליגי אר"מ וסוברים דגם בהנאה מותר וכח דהתירא עדיף ע"כ נקיט לרבותא דחכמים מחלוקת לענין דין הנאה ולר"מ באמת גם על ב"י עובר ולשיטת הסוברים דאסור הנאה דרבנן כגון חמץ לאח"הפ אינו כהפקר אין מקום לדברי הנ"ל:

אמנם לכאורה צ"ע לפ"ד הש"ך ח"מ סי' ע"ד ס"ק ט' בשם הקדמונים שדעתם במלוה על המשכון והגיע הזמ"פ אין ביד הלוה לכוף את המלוה שיחזיק ביד חובו המשכון אף ששוה כנגד חובו ואדרבא ביד המלוה לתבוע ממנו חובו ואינו רוצה לגבות מהמשכון ועכ"ז ביד המלוה להחזיק המשכון שיהיה ברשות עד שיפרע לו הלוה חיבו וכדברים אלו מבוארים באריכות יותר בראב"ו סי' קי"א. וקשה לפי"ז בישראל שהלוה לנכרי על חמצו וכן בברייתא דנכרי שהרהין פת פורני לישראל דלפי' התוס' דלאביי דאם אמר הגעתיך הכונה שאין הנכרי רוצה לפדות המשכון וע"כ עובר הישראל דלמפרע ה"ג ואמאי הא ביד הישראל לומר שאינו רוצה לעשות לעצמו גביי' חובו מאותו חמץ ויו אר בתביעתו על הנכרי שישלם לו חובו מכיסו ולא יהיה שייך כלל דין דלמפרע ה"ג ויש להוסיף עוד שביד הב"ד למכור המשכון בשווי' לאחרים לפרוע הדמים להבע"ח על חובו שתובע מהלוה וכיון שאין גוף המשכון נשאר להיות של המלוה דרך גביי' רק מדמי מכירתו לאחרים הוא שגובו חובו הוי לא אתי' לידי גבי' ולא שייך למפרע ה"ג לענין גוף המשכון שהרי אינו נוטלו לעצמו לגבי' אם נדחוק לומר דבאמת אם הישראל אינו רוצה גוף החמץ לגבייתו אינו נאסר רק הברייתא מיירי שנתרצה הישראל להחזיק החמץ לגבות חובו וכן יצטרך לומר בסיפא דמתני' ישראל שהלוה לנכרי לפי' אביי שהטעם שאסור בהנאה משום דכיון דלא פדאו הנכרי אמרינן דלמפרע ה"ג וז"א רק אם הישראל נתרצה לזה. לפ"ז מה שהקשיתי לעיל בשיטת הר"ן דגבי פת פורני אף אם פדאו הנכרי יהיה אסור משום דעבר הישראל בב"י כל ימי הפסח שהיה שייך הואיל אם לא יפדה הנכרי יהיה החמץ למפרע שלו יש לכאורה לדחות דבכה"ג הוי