ברוך טעם קסב

הנה בדבר זה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש. דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהל' חמץ גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח. והרא"ש ז"ל מביאו וכתב עליו וז"ל הרמב"ם פ"ד מהל' חמץ כ' והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח אבל אם הזמן לאחה"פ אסור דהא הנכרי לא קנה לי' קנין גמור עד אחה"פ וכו' עד ולא נהירא דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אא"ב למפרע הוא גובה מ"ה מותר בהנאה דברשות הנכרי קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע ה"ג חזינן כאלו כבר קודם פסח היה ברשות נכרי כ"ש לרבא דאמר לו בהדי' קנה לך מעכשיו ואשתכח דלמפרע קני' קנין גמור להנכרי אלמא להרא"ש אליבא דהרמב"ם ס"ל דמעכשיו לא הוי קנין גמור למפרע והוא ז"ל פליג עליו דהוי קנין גמור אלא המ"מ פ"ד הנ"ל הבין בדברי הרמב"ם שגם הוא ס"ל שקני' במעכשיו קנין גמור רק מש"ה עובר משום הואיל ואי בעי פודהו ליה. ולפי דברי המ"מ יתורץ קושית הרא"ש הנ"ל מהא דלמפרע ה"ג, והנה התוס' דף מ"ו בפסחים ד"ה הואיל מקשים דלמא סובר ר"מ דאין יוצאין במעשר שני ובעינן שיהיה שלו ומעשר שני ממון גבוה הא אי בעי מיתשל עלי' והוי כשלו וצריכין לומר דס"ל להרמב"ם דלא כתירוץ התוס' שם רק דר"מ ל"ל הואיל וא"כ מקשה הגמ' שפיר שסובר גבי ישראל שהלוה לנכרי דעובר משום דלמפרע ה"ג א"כ איפכא מבעי' לי' בנכרי שהלוה לישראל אינו עובר מבעי' לי' דלר"מ לא אמרינן הואיל אין לחלק בין קביעות זמן קודם הפסח או לא. אבל לדידן דאית לן הואיל שפיר מצריך הרמב"ם הגעת הזמן קודם הפסח. אך עדיין קשה עוד על הרמב"ם דאם איירי בקובע זמן קודם הפסח למה לי' מעכשיו. ואי משום אסמכתא דהא הרמב"ם סובר דבמשכון לא שייך דין אסמכתא ובמ"מ מביא ראיה לדברי רמב"ם וראי' מדברי תוספתא שמפרש שהיה על תנאי כשלא יופרע קודם פסח אמנם א"כ אין צורך למעכשיו כנ"ל:

לכאורה עלה על דעתי לומר דלפי מ"ש המ"מ שסובר הרמב"ם דאם קביעות הזמן לאחה"פ עבר הישראל על ב"י כל ימי הפסח מטעם הואיל דאי בעי לפדות דלא כסברת הר"ן כ"כ לפי דברי התוספתא שאמר אם לא אפדנו קודם הפסח שמשמעותו שבידו לפדות אף בערב פסח סמוך לחשיכה דאכתי קודם פסח מקרי וא"כ כשלא אמר מעכשיו ולא נגמר הקנין להנכרי אלא בסוף יום י"ד הרי כבר עבר הישראל מ"ע דתשביתו. משא"כ כשאמר מעכשיו שחל הקנין למפרע בשעת הלואתו קודם זמן איסור אף דמשש שעות ולמעלה הי' שייך הואיל מ"מ לא עבר הישראל על מ"ע דתשביתו דכיון שאינו פודה את החמץ סמוך לחשיכה איגלאי מילתא שהי' חמץ קנוי למפרע להנכרי וכבר הושבת מרשות ישראל. ואף דבזמן איסור חמץ משש שעות ולמעלה היה מיתלי וקאי והיה שייך הואיל מ"מ לא גרע מאלו לא הושבת החמץ עד סוף יום י"ד דמשש שעות ולמעלה הוא זמן השבתה עד סמוך לחשיכה וכל חצי אותו יום הוא הגבלת זמן בהשבתה לשיטת הסוברים דמ"ע דתשביתו מה"ת הוא משש ואילך עד כלות יום י"ד. אמנם יש סתירה בזה בהרמב"ם שמדבריו במנין המצוה מצוה קנ"ו משמע כנ"ל והיינו כשיטת ר"ת. אבל ברמב"ם בהל' חו"מ פ"ג ד"א נראה שמפרש עשה דתשביתו קודם זמן איסור אכילת החמץ ואין מקום לתירוץ זה לשיטת הרמב"ם רק אליבא רבינו אפרים שדעתו ג"כ כדעת הרמב"ם דבמעכשיו צ"ל קביעות הזמן קודם פסח ואפשר סובר רא"פ כר"ת וסייעתו דמ"ע דתשביתו הוא משש ואילך עד הלילה זה הוא זמן השבתה והמאחר לא הפסיד בקיום המצוה ובמה שאינו פודהו החמץ גורם שיהיה קנוי' להנכרי למפרע משא"כ כשלא אמר מעכשיו כיון שחל עליו מצות השבתה מחצות היום אם החמץ קנוי' להנכרי סמוך לחשיכ' הרי מתבטל ממצות השבתה ודמי למוכר חמצו לנכרי ערב פסח סמוך לחשיכה שאינו מקיים בה מצות השבתה:

אמנם לפי שיטת האחרונים דר"ש לא קניס בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכא שעובר אלאו דבל יראה משא"כ כשלא עבר אלא על מ"ע דתשביתו א"א לומר כדברי הנ"ל דאף כשלא אמר מעכשיו והיה נקנה החמץ להנכרי ע"פ סמוך לחשיכה ועבר הישראל על מ"ע דתשביתו מ"מ אין לאסור החמץ בהנאה לאחה"פ. אבל פשוט לדעתי דהיכא שהזמ"פ ע"פ סמוך לחשיכה אם לא אמר מעכשיו אין הנכרי קונה את החמץ כלל דבכל הקנין צריכין שיהיה ביד המקנה להקנות וכיון דמשש שעות ולמעלה בע"פ אין החמץ ברשותו דישראל וכדברי ר"א שני דברים אינו ברשותו ורק לענין חיוב השבתה ואיסור בל יראה עשאן הכתוב ברשותו. אבל להקנות לאחר ודאי אינו ברשותו דהא אינו שלו לפי שיטת רוב הפוסקים דגם לר"ש אסור מדאורייתא שהוא חמץ משש ולמעלה וא"כ אף כשקבע הישראל הזמן הלואה לנכרי שאם לא יפדה החמץ עד סמוך לחשיכה ע"פ יהיה החמץ קנוי' מאז להנכרי אין בדבריו כלום כי אין אדם מקנה דבר שאינו שלו ונשאר החמץ לענין איסור בל יראה בחזקת הישראל ולא עדיף מהשליך חמצו דרך הפקר בזמן איסור על פני חוצות שאינו נפקע בזה מאיסור ב"י מאז ואילך כמבואר מדברי הירושלמי פ"ד ה"ב מוקי ברייתא לא יראה לך אפי' בפלטייא כשהפקירו לאחר שש ועובר עליו כל ימי הפסח ע"כ הוצרך הרמב"ם לומר שהרי קנאה ובכה"ג אם אין הישראל משלם החוב להנכרי בזמן הפרעון דהיינו ע"פ סמוך לחשיכה קניה הנכרי למפרע משעת הלואה שאז עדיין לא היה איסור חמץ והוי ביד הישראל להקנות החמץ שלו להנכרי. וסעד לדברי הנ"ל ממש"כ הרשב"א בתשו' סי' קע"ה בזה"ל דכל שרוצה לזכות בחמץ של נכרי בפסח אע"פ שאסור בהנאה זכה בו לאסור בהנאה לעולם ולעבור בו כחמצו והענין שאמרו בע"ז שאע"פ שאסור בהנאה וא"א לזכות בי' ומ"מ כל שדעתו לזכות בה ע"ז דישראל קרי' בי' עכ"ל וכן צ"ל בדעת הרמב"ם שפוסק הקונה חמץ בפסח לוקה האף דליכא קני' כמבואר בכמה מקומות בספרי קדמונים ומקצת דבריהם מובאים בספר אבני מלואים לאה"ע סי' כ"ח:

והשתא דאתינן להכי מיושב קושי' הרא"ש מה שמקשה דהא לאביי דלמפרע ה"ג מהני אף שלא היה הזמ"פ אלא לאחר הפסח ולפי דברי הנ"ל י"ל דלכאורה קשה על הרא"ש דלמא מיירי גם מתניתין שהי' זמן פרעון קודם פסח וצ"ל שכיון שבא לכלל גביי' קודם פסח גם לרבא אין לאסור דאף שמכאן ולהבא ה"ג הרי החמץ קנוי' להנכרי קודם פסח. אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דאף דא"א לומר שהזמ"פ הוא קודם זמן איסור חמץ ובא לידי גביי' דא"כ מאי קמ"ל דבכה"ג א"צ לאשמעונין במתני' וגם לרבא מהני אלא איכא למימר דמתניתין מיירי שהיה זמן פרעון קודם פסח דהיינו עד סמוך לחשיכה ע"פ ושפיר אשמועינן מתניתן דאף בכה"ג החמץ מותר לאחר הפסח וזה א"ש לאביי דס"ל למפרע ה"ג ע"כ אף בכה"ג קנויי' החמץ למפרע להנכרי מזמן הלואה משא"כ לרבא דס"ל מכאן ולהבא ה"ג ואין הקניי' לומר שיחול הקנין אלא בע"פ סמוך לחשיכה מכיון דכבר נאסר בהנאה הרי יצא כבר מרשות ישראל שאינו שלו וא"א להיות בחמץ זה דין גביית חוב שחייב הישראל ואינו קנוי להנכרי כלל ונשאר על הישראל חיוב השבתה וב"י דלענין זה עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו לכך הוצרך הגמ' לתרץ אליבא דרבא דמיירי כשהרהינו ומטעם בע"ח קונה משכון:

ובלא"ה א"ש דהא לרבא חמץ מפקיע מידי שעבוד אם נאמר דגם עשה דתשביתו מפקיע מידי שעבוד תו א"א שיהיה בו דין גביי' ע"פ לאחר זמן איסורו אבל לאביי דסובר למפרע ה"ג אין חמץ מפקיע מידי שעבוד כמ"ש התוס' בגיטין דף ט' ע"ב (ועוד תי' אחר יבואר בסוף הקונטרס) מלבד מה שתרצתי לעיל על קושי' הרא"ש על הרמב"ם דאם מעכשיו אינו מועיל אם קביעות הזמן לאחר הפסח מכ"ש שלא יועיל דין דלמפרע ה"ג ולמה אמרו בגמ' תנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו כו'. אא"ב למפרע ה"ג אמטי להכי מותר בהנאה הא מתני' איירי בשקבע זמ"פ לאחר הפסח י"ל עוד באופן אחר לפי המבואר בב"י בשם רבינו ירוחם וביותר בפר"ח סי' תמ"א אם קבל הישראל פקדון מנכרי אינו בחיוב ביעור אלא היכא דליכא על הישראל שום צד אחריות כלל וכלל ואשר ע"כ דעת רש"י דאף אחריות פשיעה לבד מיקרי קבלת אחריות ואף שלא משמע כן מדברי הרמב"ם י"ל דהרמב"ם לשיטתי' שסובר דחיוב פשיעה אינו מדין שומרים אלא דהוי כמזיק בידים וע"כ מחייב בפשיעה אף עבדים ושטרות שאין בהם דין שומרים כמו כן אין סברא לדעתו לומר דאחריות פשיעה לבד גבי פקדון חמץ יהיה בשם קבלת אחריות עכ"ז אכתי אפשר לומר שגם הרמב"ם סובר דאף אם אין על הישראל אחריות גניבה ואבידה כ"א אחריות אונסים הוי כקבל עליו אחריות לפי"ז לפי מה שכתב המג"א בסימן תמ"א סעיף קטן ב' דאף אם אמר מעכשיו אם נאבד באונס מחייב הלוה לשלם מצורף לזה מה שהעלה הפר"ח בסי' הנ"ל מדיוק דברי הרמב"ם דאף אם אמר מעכשיו אם קביעות הזמן היה