ברוך טעם קס

עבר עליו הישראל בב"י מחמת שהיה גול"מ כנ"ל אסור על הישראל ליתן החמץ לעכ"ם לגבות ממנו חובו דהוי כפורע חובו באיסורי הנאה וכיון דאין בא לידי גביי' אגלאי דהחמץ הוא של ישראל ועליו לשלם מכיסו חובו לעכו"ם והוי קנס גמור לגבי ישראל והוא בכלל דין המשנה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה א"כ הדרה קושייתי לדוכתי' אמאי פריך הגמ' איפכא מבעי' ליה למ"ד התם עובר הכא אינו עובר. הא י"ל דעובר הוא מטעם דהוי כגול"מ שאם יאבד החמץ לא יבוא לידי גביי' ויתברר שהחמץ הוא של ישראל:

ועפ"י דברינו הנ"ל י"ל דזה תלי' במחלוקת היינו גול"מ כזה שאינו באחריותו רק דאם לא יבוא לידי גביי' לא יהיה שייך למפרע ה"ג גול"מ כזה אי הוי כממון מישך שייך במחלוקת הנ"ל אם חיוב שומרים הוא משעת משיכה או משעת אונסים. דלהסוברים דחיוב שומרים הוא משעת משיכה יש סברא לומר במה דגלי קרא דלא ימצא. דבקבל פקדון באחריות מיקרי שלך לעבור עליו בב"י הוא דכיון דאחריותו עליו תיכף משעת משיכה הוי מאז ניקני' להנפקד. וע"כ הוא שיקרא כשלו. אבל כשהלוה הנכרי להישראל על חמצו אי אמרינן למפרע ה"ג ליכא גול"מ מצד שום חיוב אחריות. רק דמשום דאם יאבד לא יבוא לידי גביי' ולא יהיה שייך למפרע הוא גובה ומשום גול"מ כזה לא מקרי ממון בעלים. וכיון שנשאר בעינא ואיגלאי מילתא למפרע שהי' של הנכרי כמו כן אגלאי שלא היה לישראל באותו חמץ שום צד קניי'. אין לדמותו לקבלת אחריות על חמצו של נכרי דמיד בשעת משיכה היא כקנוי' להנפקד. ומחמת זה הוא דרמי חיוב אחריותו ושעבודו ע"ז. אבל למ"ד דבכל שומרים אין חיובו רק משעת אונסים ואילך. וכ"ז שהיא בעינא ברשות דמריה קאי ולא הוי ברשות הנפקד שום צד קנין ולא לחיוב אחריות דעכ"ז גלי קרא דלא ימצא דחייב הישראל בביערו הרי שאינו מטעם דהוי עכשיו כשלו אלא מפני שיש מציאות שישוב להיות כשלו כשיאבד או יגנב מקרי ג"כ כגול"מ לחייב הביעור כמו כן יש לחייב בביעור בנכרי שהלוה לישראל על חמצו. ואף למ"ד למפרע הוא גובה דהא יש אפשרית שלא יהיה של עכו"ם למפרע דהיינו אם יאבד שלא יבוא לידי גביי'. וכנ"ל:

ולפי"ז מדמקשה הגמ' כאן איפכא מבעי' לי'. למ"ד התם עובר הכא אינו עובר ולא מתרץ כמ"ש לעיל. דמש"ה עובר דהוי גול"מ דלמא לא יבוא לידי גביי' יש הוכחה לדעת הרמב"ם דהחיוב שומרים הוא משעת משיכה. ואין ללמוד חיוב ביעור וגול"מ כזה דשאני קבלת חמץ באחריות דהוי כממונו של ישראל בעוד החמץ בעינא ניקנים אשר ע"כ עליו חיוב אחריות תיכף משעת המשיכה. ומקשה הגמרא שפיר איפכא מבעי' לי':

ועפי"ז מיושב על נכון מה דקאמר הגמרא מנא תימרא כו' דתני נכרי שהרהין פת פורני כו' ונבוכו בזה כמה גאונים בספריהם למה אלימי להגמ' ראי' מברייתא דהרהין יותר ממה דקשה מתני' נכרי שהלוה על הברייתא דישראל שהלוה שמפני הסתירה שבהם הוצרך לאוקמתא דמעכשיו ואם נחתינן לתרץ אליבא דאביי כמש"כ התוס' בד"ה אלא הב"ע כמו כן מתורץ לדידי' ברייתא דנכרי שהרהין כמ"ש התוס' בד"ה ואם אסור. אבל לפמש"כ י"ל דמסתירת המשנה והברייתא ליכא הוכחה לסתור דברי אביי דהוי מצינן למימר שאביי סובר גבי שומרים ליכא חיוב משעת משיכה כ"א משעת אונסים וכיון דגלי קרא דאף בכה"ג דבעודו החמץ בעינא לאו ברשותי' דישראל הוא כלל דהא לא הוחל שם אחריות קודם הגעת האונס עכ"ז עשאו הכתוב כאלו הוא שלו מצד שיכול להיות שיהיה חייב בתשלומין אלו מיגנב או מיתבד כמו כן יש להחשיב לגול"מ גבי נכרי שהלוה לישראל אף למ"ד למפרע ה"ג וא"ש בזה גם סיפא דברייתא דתני' ד"ה עובר ול"צ לאוקמתא ע"כ הוצרך הגמ' להביא ראי' מברייתא דהרהין. והוי הקושיא לאביי דרך ממ"נ אם סובר אביי דחיוב שומרים הוא משעת משיכה וליכא למילף מיני' דלהוי דין גול"מ היכא דשייך למפרע הוא גובה קשה קושיא ראשונה של הגמרא ד"ה עובר הא איפכא מבעי' ליה. ואם נאמר דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים מיקרי גול"מ. ושפיר י"ל דגם בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאף דלמפרע ה"ג מיקרי גול"מ, וע"כ הא דאי' בברייתא אבל בנכרי כו' ד"ה עובר נשאר קשה מברייתא דהרהין למה אינו עובר אף דמיירי כשפדאו עכו"ם ולא בא לידי גביי' עכ"ז הי' לישראל גרם ממון באותו חמץ בעודו תחת ידו דאם לא היה פודה העכו"ם היה שלו והיה מחוייב בביעורו מצד גול"מ. דכל שאפשר שיתגלגל שיהיה שלו מיקרי גול"מ להך ס"ד שסובר דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים ולפמש"כ מה שמבואר בכה"ג המובא במג"א ופר"ח סי' תמ"ח בשם הרדב"ז דאין היתר בחמץ ליתן לעכו"ם במתנה ע"מ להחזיר משום דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון. ואם נתקיים התנאי אע"פ שנמצא שלמפרע הי' של עכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ ג"כ מיתלי תלוי בדין הנ"ל אי משעת משיכה חיוב שומרים או דלפי דעת רוב פוסקים דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים עכ"ז מקבל פקדון באחריות עובר בב"י אף שכ"ז ההוא בעינא לא קאי כלל ברשות הנפקד. מכ"מ מיקרי גול"מ לענין ב"י במתנה ע"מ להחזיר כיון דבכל הפסח יש גול"מ לישראל שיכול להיות שלא ירצה עכו"ם לקיים התנאי ותבטל המתנה ויהיה החמץ של ישראל:

עפ"י הנ"ל יש ליישב קושי' הפ"י בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דמוכח התם דר' יהושע דאמר לא זהו החמץ שמוזהרין עליו סובר דטוה"נ אינו ממון לפי הסוגיא דמסכת קידושין (דף כ"ז) ובמס' ב"מ (דף י"א) דבמעשה דר"ג וזקנים הי' הקנאה לר' יהושע ור"י לר' אליעזר בן עזרי' במטלטלים אג"ק ע"כ סובר ר"י דטוה"נ ממון כדאי' שם בב"מ להדיא. דאי א"מ אינו נקנית אג"ק האף שלדברי ר"פ דמתרץ התם בב"מ דדעת אחרת מקנה אותן. שאני התם הקנאת ר"ג לר"י היה ע"י חצר שאף שלא היה משתמר לדעת זקינים הואיל משום דדעת אחרת מקנה אותן. מפרש שם במרדכי להדיא דלתרוצו דר"פ י"ל דטוה"נ אינו ממון. דעכ"ז כיון שעכ"פ ביד הנותן ליתן מעשרות ותרומות למי שירצה מיקרי דעת אחרת מקנה אותו לענין קנין חצר אף כשאינו משתמר. א"כ לפי שנוי' דר"פ ב"ק מסוגיא דכיצד מפרישין. דלא כשא"ר שהעמיד קושייתו הנ"ל גם אליבא דר"פ עכ"ז אכתי קמה וגם נצבה אלימת הקושיא הנ"ל לפי האוקומתא בב"מ וכן המסקנא בקידושין דף הנ"ל דמעשה דר"ג היה הקנאה אג"ק הרי מוכח להדיא דר"י סובר טוהנ"מ. ולמה אמר גבי הפרשת חלה מעיסה טמאה ביו"ט לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. עוד הקשה בתשו' פ"י גם בשא"ר על ר"א דמצריך שלא נקרא שם עד שתאפה כדי שלא לעבור על ב"י האף דטוה"נ ממון הי' בידו להפקיר הנוה"נ שבחלה קודם שתחמיץ ומש"כ השא"ר דלגבי טוה"נ אינו מועיל הפקר מופרך מדברי הרשב"א בחידושיו בנדרים (דף פ"ה) שכתב בפשיטות דלמ"ד טוהנ"מ יכולין למסור זכות טוה"נ לאחרים וכן מוכח בירושלמי שם ובדמאי פ"ו ובקידושין פ"ד ה"י מן הירושלמי מס' נדרים פ' י"א הלכה דמבואר שם להדיא דמ"ד טוהנ"מ יכולין למכור הטוה"נ לאחרים ואין מקום לתירוצו של השא"ר רק אם נאמר דר"א בעלמא ל"ל טוהנ"מ רק לענין איסור ב"י בחמץ אבל לא לענין מכירה והפקר וזה דוחק גדול. ליישב כ"ז נ"ל דלפי פירש"י דטוה"נ הוא שיכול ליקח דבר מועט מישראל כדי שיתן לבן בתו כהן אינו מובן מה שם טוה"נ שייך לחלת עיסה טמאה בפסח שעומד להתחמץ וצ"ל שכיון שאם לא יצטרך לבער אותה החלה בפסח יבוא לכלל היתר לאחה"פ ואז שפיר יהיה לו טוה"נ. וע"כ הוי גם בפסח כשלו לענין ב"י משום דדבר הגול"מ כמ"ד לענין ב"י וכן מבואר מסוגיא דאוכל חמץ של הקדש בפסח מעל. בדף כ"ט וי"א לא מעל. דלחד אקומתא טעמא של מ"ד מעל משום דסובר דהגל"מ כמ"ד כיון דחזי לאחה"פ מיקרי גול"מ. ומ"ד לא מעל סובר דדהגול"מ לאו כמ"ד ממילא מובן כיון דלענין איסור ב"י כ"ע מודים דדהגל"מ כמ"ד ע"כ אם הי' מותר ךהשו' חלה טמאה בפסח היה כשלו אף בפסח מצד גול"מ. ולפ"ז סרה הקושיא שני' של השא"ר ופ"י שמקשים שהרי בידו להפקיר החלה קודם שתחמיץ דמה שטוה"נ הוי ממון ליתא גבי חלה מעיסה טמאה בפסח רק שיהיה אסור להשהותה עד לאחה"פ דאם יהיה מותר לשהותה יעבור על ב"י מצד גול"מ. אמנם רק לגבי ב"י הוא דאמרינן גל"מ. אבל בכל התורה כולה פסקינן דגול"מ לאו כמ"ד ע"כ אין בידו להפקיר הטוה"נ מחלה שנטמאת שכל עקרו אינו אלא מצד גול"מ. ויש להוסיף עוד דכיון שאסור להשהותה וצריכים לבערה בפסח תו לא שייך בו שם הפקר וגול"מ אף אליבא דר"ש דס"ל בכה"ת גול"מ כמ"ד. דהא לא משכחת בו שום צד טוה"נ בפסח ועד לאחה"פ א"א להשהותה. והמשהה עד לאחה"פ קאי למפרע בב"י מדין גול"מ וא"ש. ולפי הנחה הנ"ל מיושב גם הקושיא ראשונה של הפ"י והשא"ר