ברוך טעם קנט

דין דבר הגורם לממון דין אם הא דאמרינן לר' שמעון דהגורם לממון כמ"ד גם לחכמים בחמץ אמרינן כן. אי שייך זה בכל גוונא בכל מקום שהוא לו גרמא או יש גוונא לחלק ביה. ולא בכל דוכתי' אמרינן כן:

הנה בפסחים (דף ה' ע"ב) א"ד הניחא למ"ד דהגול"מ לאו כמ"ד היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד דהגול"מ כמ"ד לא ימצא ל"ל איצטרך סד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל. ומקשה בקצה"ח סי' שפ"ו סעיף ז' בשם בנו מהא דאיתא בסנהדרין (דף קי"ב) דתניא התם היו בה קדשי קדשים ימותו ופריך כו'. ר"ל אמר ממון בעלים הוא. ומפרש רש"י בזה"ל בפרק הזהב דף נ"א קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הם ויש בהם אונאה הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון בעלים הוא ע"כ. הרי להדי' דאף היכא דאיתי' בעינא סובר ר"ש גול"מ. ואין לדחות דיליף ר"ש לכל התורה מחמץ. ז"א דאי הוי מצינן למילף מחמץ לשאר אסורי תורה מ"ט דרבנן החולקים על ר"ש וסוברים דגול"מ לאו כמ"ד והרי גבי חמץ גלי קרא דגול"מ כמ"ד. א"ו דלא ילפינין מחמץ שהחמירה התורה ביותר שישנו בב"י ובחיוב השבתה ויעוין בפ"י שם בפסחים בד"ה בהמות ארנונא הארכתי בזה בגליון קצה"ח:

ואני הוספתי עוד להקשות דמהא שסובר ר"ש במס' ב"מ דף נ"ח דקדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה נמי מוכח דאף היכא שהוא בעינא ואין כלל הפסד להמקדיש אמרינן כדידי' דמי משום גול"מ דהא פחת אונאה אין כלל שום הפסד להנודר להקדש. דהא פוטר א"ע אפילו בבהמה כחושה או בכבש לרבנן ובעולת עוף לר"א כדאי' בפרק מרובה (דף ע"ח ע"ב) ומה שהקשיתי עוד בזה מהא דאיתא בשבועות (דף מ"ב) קדשים שחייב באחריותן נשבעים עליהן. איחד לו מקום סוף הקונטרס אי"ה:

עוד יש לדקדק בדברי רש"י דשם. בסנהדרין מביא רש"י לראי' דר"ש סובר דגול"מ הוי ממון בעלים ומה דס"ל במס' ב"מ כן לענין אונאה ובפסחים דף הנ"ל הביא רש"י מה דס"ל לר"ש במס' ב"ק (דף ע"א) גבי גונב קדשים ליישב כ"ז אקדים עוד דברי הגמרא במס' ב"ק דף (קי"ב ע"ב) אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה נשתמשו כל ימי שאלתה מתה אינם חייבין באונסים. כסבורין של אביהן וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול. הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבים לשלם. איכא דמתני לה ארישא. ואיכא דמתני אסיפא. מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ופליגא דר"פ. ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא והיינו דר"פ. דאמר ר"פ היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת. היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ע"כ. הרמב"ן והרשב"א ושאר הקדמונים כתבו דהלכה כא"ד שני שאין החיוב משעת משיכה אלא משעת אונסים. והוסיף עוד הרמב"ן והביא ראי' מסוגיא דשאלה ושכירות דמקשה למ"ד א"י אם התחייבתי לך פטור אמאי חייב השואל כשאומר א"י אם שאולה מתה וכיון דחשיב כא"י אם נתחייבתי מוכח להדי' שאין החיוב אלא משעת אונסים. דאי משעת שאלה להוי כא"י אם פרעתי. והריטב"א מדחה ראי' זו. עכ"ז השוו כולם להלכה כר"פ דאין החיוב אלא משעת אונסים. ותמהו על הרמב"ם למה פוסק בפ"א מהל' שאלה הל' ה' דאם הניח להן אבוהון אחריות נכסים אף במתה הבהמה לאחר מיתת אבוהון חייבין לשלם. וע"כ סובר דמשעת שאלה יש חיוב אונסים, ובאס"ז למס' כתובות הוסיף להקשות שעכ"פ כיון דאיכא מחלוקת בב' א"ד ספק ממונא לקולא:

ונ"ל דיש ראי' לדברי רמב"ם מסוגיא דפסחים גבי נכרי שהלוה כו' ומקודם נבאר לתרץ קושית הקצה"ח הנ"ל עפ"י סוגיא דב"ק הנ"ל. דהנה ידוע מבואר מתוך דברי הקדמונים דע"י מה שאדם חייב באחריות איזה חפץ או בהמה הוי כאילו יש לו קנין באותו חפץ. וכעין זה מורה לשון רש"י כאן בד"ה קונה משכון. כל דמי המשכון קנוי' לו ואם נאנס חייב באונסים כו'. וע"כ מצריך רש"י לענין קבלת אחריות בחמץ שיהיה חייב אף באונסים. ואף להחולקים על רש"י וסוברים דאף דלא קבל רק אחריות דגניבה ואבדה מיקרי שלך ג"כ סברתם שיש לו צד קניי' דבאפס קנין לא שייך שיהיה חייב באחריותו ובמחלוקת לגבי שומרים אם החיוב בשעת משיכה או בשעת אונסים מוזכר באס"ז לכתובות בשם הרמב"ן שלמ"ד משעת משיכה אמרינן שיש להשומר צד קנין תיכף בשעת משיכה וע"כ התחלות החיוב מיד משעת משיכה וחל תיכף מאז שעבוד הנכסים ומאן דסובר דמשעת אונסים דעתו דכל זמן שהפקדון הוא בעין הוא ברשות בעליו כל היכא דאיתי' ואין להשומר בו שום צד קנין. וע"כ אין התחלות חיוב בשעבוד נכסיו כ"א משעת אונסים לא למפרע ולפי"ז מיושב קושית הקצה"ח הנ"ל למאי דס"ד דגמ' כיון דאיתי בעינא לאו ברשותי' הוא. ז"א אלא לענין חיוב אחריות הבא מצד שומרים דאי אמרינן שאין החיוב רק משעת אונסים וכל כמה דאי' בעינא אין להשומר בו שום זכות ולא חיוב השעבוד בודאי הוי מצינן למימר דבכה"ג לא מקרי גול"מ דהא בעוד שהוא בעינא לא הוחל שום צד חיוב על השומר. אבל בקדשים שחייב באחריותן מה בכך שהבהמה הוא בעין דהא אף בעודו שהוא בעינא להקרבה עומד וע"כ דעת רש"י גבי קדשי קדשים בעה"נ דממון בעלים מצד שהמה לו לצורך השלמת חיובו וע"נ מיקרי ממונו כמו כן לענין אונאה דאף שאין לו נ"מ במכירת הבהמה בפחות משוויה מכל מקום כיון שגוף הבהמה הוא שלו מצד שצריך לו והוי ממונו וקרינן בי' לא תונו איש את אחיו:

ועפי"ז יש ראיה לדברי הרמב"ם בסוגיא דנכרי שהלוה דאיתא שם לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אינו עובר עליו כו'. עד ותסברא אימא סיפא וכו' איפכא מבעי' לי' למ"ד עובר הכא אינו עובר. וקשה מאי קמקשה הגמ' הא לפי דברי הר"ן שהקש' דנימא שיהיה הישראל חייב בביעורו משום הואיל ובידו לפדות. ומתרץ דלא אמרינן הואיל רק היכא דלא צריך אלא אמירה בעלמא. כגון הואיל אי בעי מיתשל אבל לא הואיל כי האי דמחוסר ממונא. וקשה דאף דלענין הואיל יש לחלק בין אינו מחוסר מעשה או מחוסר מעשה הא לענין דין גול"מ בוודאי אין חילוק דאין לך מחוסר מעשה כמו גול"מ מצד קבלת אחריות דאמרינן כיון דאלו מגנב או מיתבד בעי לשלומי כדידיה דמי רק במעכשיו והרהין אצל נכרי לא שייך לאסור משום גול"מ כמו בשקבל אחריות על חמצו של נכרי דביתו של נכרי אמנם א"כ כשהלוה הנכרי להישראל על חמצו. והחמץ נשאר ביד ישראל אף כשאינו פודהו ואמרינן למפרע הוא גובה. מ"מ כ"ז שלא בא לידי גביי' היה החמץ גול"מ להישראל דאלו מיגנב או מיתבד ברשותו לא הי' בא לידי גביי' והיה מחויב לשלם להנכרי הלוואתו והי' למפרע החמץ של ישראל ומפני זה הי' חל בודאי חובת ביעור על הישראל. דפסח כדין כל חמץ של נכרי שבא לידי ישראל והוא לגבי' גול"מ. וא"ש ד"ה עובר דאף למ"ד למפרע הוא גובה אסור משום דהוי עכ"פ גול"מ. ועי"ז נחשב כל ימות הפסח כשלו למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה הי' חמצו של ישראל ממש. ומאי מקשה הגמ' איפכא מבעי' ליה. והא לכאורה ראיה לזה מדברי הח"י בסי' ת"מ ס"ק ד' דמייתי התם הירושלמי פ' כ"ש עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל ר' יונה אמר מותר ור' יוסי אמר אסור. אמר ר' יונה חמצו של עכו"ם. ישראל הוא שעבר עליו הרי דמסיק הירושלמי כר' יונה דמותר עכ"ל. א"כ שפיר מקשה הגמ' איפכא מבעי' לי' דלמ"ד למפרע הוא גובה ליכא איסורא רק משום דבר הגול"מ אין לאסור בהנאה לאחה"פ דחמצו של עכו"ם וישראל הוא שעבר עליו. אמנם בפרי מגדים אשל אברהם ס"ק א' מביא ראי' דלא כר"י ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ הל' ג' עכו"ם שהפקיד אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות חייב לבערו. ואם לא קבל מותר לקיימו בפסח ומותר אחה"פ שברשות עכו"ם הוא עכ"ל היינו לומר הא ברישא אסור לאחה"פ וע"כ הרי ראי' מוכרחת שדעת הרמב"ם דאף בחמצו של עכו"ם אם עבר עליו הישראל בב"י מחמת שהיה חייב באחריות אסור לאחה"פ:

בל"ז נ"ל פשוט דאף לדעת ר' יונה שמותר אחה"פ י"ל דז"א רק אם החמץ של עכו"ם הוא ביד ישראל דרך פקדון. דאף אם אנו אוסרין החמץ ביד הישראל רשאי להחזירו החמץ לעכו"ם לומר לו הש"ל. כמ"ש המג"א רסי' תמ"א וא"כ ליכא קנסא כלל לגבי ישראל אבל בהלוה עכו"ם לישראל ע"ח וישאר החמץ ביד ישראל רק מצד שלמפרע ה"ג הוי כחמצו של עכו"ם אם בא החמץ ליד עכו"ם דרך גביי'. וממילא מהראוי לאסור אותו החמץ לאחה"פ מחמת דסוף סוף