ברוך טעם קנו

הנ"ל ומסיים שיקדיש המותר כמו לר"ל במוכר שדהו לפירות ובחידושי הרמב"ן למס' ב"ב כ' דהא דסובר ר"ל מביא ואינו קורא הוא מספיקא ותורף. כוונתו שם להמעיין בדבריו הוא דאף למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ אפשר לענין מיקרי ביכורים הוי פרי אדמתך כיון שיניקת הפירות הוא מן האדמה המשועבדת לצמיתות הפירות וסד"א הוא לכן מביא ואינו קורא כדין בכל הספיקות לגבי ביכורים לפי"ז י"ל דלמ"ד שסובר דאין ברירה הוא רק מטעם ס' שייך שפיר לחייב אחי' שחלקו גם קריאה מטעם ס"ס ספק אחד דלמא אף דק"פ לחוד ישנו בקריאה ואף אם ת"ל שאינו בקריאה בק"פ לחוד הרי עוד ספק דלמא אמרי' ברירה והוברר דכל מה שנפל לגורלו של כ"א הוא שלו לגמרי וכיון דאיכא ס"ס גמורה ולאו משם אחד מה"ת שלא יהיה ביכורים גם בקריאה וע"כ מה שאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י כו' אינו אלא לפי שיטתו דר"י שסובר גם בדרבנן אין ברירה וע"כ דעתו דליכא כלל ספק רק וודאי שבוודאי אין ברירה ולא נשאר לשיטתו גבי אחי' שחלקו רק ס' אחד דלמא ק"פ לחודא יכולים לקרות או לא. ומספיקא אינו אלא בחיוב הבאה ולא בקריאה ושפיר אמר רב יוסף אי לאו דאר"י כו' לא משכחת דמייתי ביכורים וכפי' רש"י למיתי ולקרות אבל לדידן שפיר מצי למיתי ולמקרי כנ"ל וא"י להקדיש מס' דלענין איסור חולין בעזרה איכא ג"כ ס"ס הנ"ל אבל לענין חיוב החזרה ביובל ליכא אלא ס' אחד דברירה אין להקל ולכך מצריך הרמב"ם באחי' שחלקו שיחזירו זה לזה ביובל ויחליפו חלקיהם:

ועפ"י דברי הנ"ל יש להבין דברי הגמ' והשתא דאר"ח כו' מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דאכתי לא סמך דעתייהו וברמב"ם אי' בזה"ל המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ה"ז מביא וקורא ביובל ראשון בלבד שעדיין לא סמכה דעתי' של מוכר שתחזיר לו הקרקע אבל אם חזרה ומכרה ביובל שני ה"ז מביא ואינו קורא שהרי סמכה דעתי' שאין לו אלא פירות וק"פ אינו כקה"ג עכ"ל וכתב היש"ש למס' ב"ק בדיני ברירה בדף מ"ז ע"ג בזה"ל אבל קשה לי סוף סוף מאחר דילפי' מקרא ממספר שני תבואות וגו' דמה שעתיד לצאת ביובל לא חשיב ללוקח אלא שיש לו בו ק"פ והגוף הוא למוכר כדלעיל א"כ מה מהני לא סמכה דעתו ס"ס אינו שלו ולמה מניחים אותו לקרות מן האדמה אשר נתת לי קריאה לבטלה ולשוא לפני המקום ואם דבריו קבלה נקבל ע"כ:

וכבר התפלא הפ"י על היש"ש דאשתמוטי מני' לשעה שדברי הרמב"ם יסודו מסוגי' דידן דר"ח רק שבסוגי' נ' דתלי חכמים בסמיכות דעת המוכר והלוקח והרמב"ם לא תלה רק בדעת המוכר וגם בגוף כוונת ר"ח מה הוא יובל ראשון ומה הוא יובל שני יש שינוי בין פי' רש"י לפי' הרמב"ם אבל מה שהי' קשה להיש"ש מה סברא יש לחלק בין יובל ראשון ליובל שני ומה לנו לסמיכות דעת המוכר והלוקח או המוכר לבד או לא באמת צריך ישוב ואקדים דברי הט"א למס' ר"ה (דף ח') ד"ה ושדות החוזרות לבעליהן שכ' בטעם מה שאין השדות חוזרות ביובל עד יוה"כ אף שדין שמיטת יובל הוא מר"ה בזה"ל דמצות יובל מר"ה ועד יוה"כ נמי תלוי בספק אי תקעו ביוה"כ חל למפרע מר"ה נמצא שביעית ויובל משמטין כ"א ולפי"ד אי חייל או ל"ח כדפי' בסמוך ה"נ קרקעות מר"ה ועד יוה"כ תלוי ועומדין בספק ואין הלוקח משתמש בהן ולא חוזרת למוכר עד דתגלי מלתא ביוה"כ כו' עכ"ל ולכאורה לא נראה כדבריו מדברי ר"ח כאן שסובר דביובל שני סמך דעתייהו רק שיש לדחות דוודאי מצד הסברא יש כדי סמיכה שמסתמא לא יומנע מסנהדרי גדולה לעשות כדת של תורה לתקוע שופר ביובל וכיון שכבר התחילו ישראל להשמיט הקרקעות ביובל ראשון כן יעשו גם ביובל שני ולהלאה וע"כ שפיר סמך דעתו של המוכר שתחזיר לו הקרקע בקידוש היובל ות"ש העשוי' להיות ע"י ב"ד אבל כיון דזה תלי במעשה לא אזלינן בתרא לדינא דאף רוב גמור אם תלי במעשה לא מקרי רוב וע"כ לענין חיוב החזרת השדות לבעליהן הוי רק כספק עד יוה"כ אם יתקע בשופר או לא והנה ידוע ממה שמבואר בתוס' פ' מי שאחזו (דף ע"ג) ובשארי מקומות ובפרט בתשו' הרא"ש כלל ל"ד דין א' דבמוכר או גומר איזה מעשה אחר בסתם ונתחדש דבר שעי"ז טוען המוכר שאדעתא דהכי לא היה מוכר או לא היה מתחייב וכדומה אם יש אומדנא דמוכר שאם היה מסופק על התחדשות הזה היה מתנה בפירוש על ביטול המעשה דינו כאלו הותנה בפירוש וכ"ז בדבר המתחדש שלא היה להעושה לחוש עליו ביום המעשה או הקנאה אבל אם היה ס' נראה לעיני' והוא גמר המעשה בסתם בלא שום תנאי אין בטענתו כלום וכיון שלא הותנה דברים שבלב אינם דברים ולכאורה יש לדון חדש בזה דבר דביובל שני דסמכה דעתו של המוכר שבוודאי תחזיר לו השדה ביובל הוי כידוע שמכירתו שדה להלוקח לא היה אלא לפירות דלא שייך בכה"ג לומר דהו"ל לאתני דהא לפי סמיכת דעתו שלא היה לו שום ספק על מניעת קיום היובל בתקיעות שופר לא היה צריך להתנות בפירוש וכיון שהרי שורת הדין שאף אם אירע שנמנע ת"ש ואין היובל נוהג הגם שמצד משפט היובל אין הלוקח מחויב להחזיר מ"מ ישנו בחיוב החזרה מטעם דהוי כאלו אמר לא המוכר בהדי' שאינו מוכר לו אלא לפירות עד ר"ה של היובל דהא המוכר סמך דעתו שיהיה היובל ממילא לא היה דעתו במכירתו כ"א על הפירות וגם הלוקח לא קנה רק לפירות דהא גם דעתו היה סומכת שיהיה היובל משמט הקרקע מידו ויחויב להחזירו להמוכר כן ראוי להיות שורת הדין ביובל שני אבל ביובל ראשון דלא סמכה דעת המוכר והלוקח שיהיה היובל נוהג ועכ"ז המוכר בסתם ולא התנה דברים שבלבו לאו דברים ואין על הלוקח חיוב החזרה אלא משפט היובל אם תקעו הב"ד ביוה"כ מחזיר ואם לאו עומד במקחו לחלוטין כיון דלא אתני המוכר (וסעד לדברי הראשונים מבואר מדברי רש"י גיטין ד"ה המוכר כו' דאי בזמן שהיובל נוהג סתם מכירה לפירות הוא שהרי סופו לחזור ביובל וכן נשמע מדברי הרמב"ן במנין המצות מצוה ל"ת רכ"ז יע"ש דמותר למכור בסתם בזמן שהיובל נוהג ואינו צריך להזכיר עד היובל אני מוכר לך דבסתמא נמי אינו כמוכר לצמיתות כיון דהיובל מפקיע) לפי"ז מיושב תמיהת היש"ש דשפיר יש לחלק בין יובל ראשון ליובל שני לענין מקרא ביכורים לפי מה שהבאתי לעיל בשם הט"א הוי כל שמיטת יובל עד יוה"כ של שנת היובל בספק דלמא יהיה יובל עפ"י תקיעות ב"ד או לא וא"כ לענין מיקרא ביכורים יש לחייב הלוקח גם בקריאה מטעם ס"ס ספק דלמא בקנות פירות לחוד ג"כ ישנו בקריאה ויכול לומר מן האדמה אשר נתת לי מצד שהקרקע משועבדת ליניקת הצמחת פירותיו ואם ת"ל דליתא בקריאה הרי עוד ס' דלמא יהיה יובל כלל ותשאר הקרקע בידו לצמיתות דהא תקיעות ב"ד ביוה"כ מעכבת השמטת היובל ובאפס תקיעה אין יובל נוהג:

אמנם ס' שני אינו אלא ביובל ראשון דאם יהיה מנוע תק"ש ביובל לא יצטרך הלוקח להחזיר הקרקע במשפט היובל ולא יהיה ביד המוכר לבא בטענה שלא מכר אלא לפירות דהא כיון דלא סמכה דעתו שינהוג היובל לא היה לו לימכור בסתם אלא להתנות בהדי' שאף אם לא יהיה היובל נוהג תשוב אליו הקרקע או יהיה לו לפרש שאינו מוכר לפירות אלא עד שנת החמשי' ומדהו"ל לאתנויי' ולא התנה נשארת המכירה בסתם קיימת אבל ביובל שני שכבר סמכה דעתי' של המוכר וכן היה סמיכות דעת הלוקח שאין גמר הקנין ביניהם רק לפירות לאשר היה מוחלט אצלם שיבא היובל ושמטות תו ליכא למימר לעני, קריאה ביכורים הספק השני הנ"ל אף דמשורת הדין הוי ס' כדברי הט"א הנ"ל מ"מ אף המוכר והלוקח לא אסקי' דעתייהו להסתפק כנ"ל ע"כ אף אם לא יהיה היובל נוהג יהיה ביד המוכר להוציא הקרקע מיד הלוקח בדין אומדין דעת דאומדנא דמוכח הוא שלא מכר אלא לפירות למה שהיה סמך ונשען שבוודאי תשוב אליו הקרקע במשפט היובל וע"כ לא הי' צריך להתנות וכיון שכן שעכ"פ יהיה הלוקח מחויב להחזיר הקרקע או מדין יובל או מדין אומדנא דהוי כאלו התנה לא נשאר אלא ספק הראשון ע"כ מביא ואינו קורא ויש להסביר עוד מה שתפס הגמ' בלשון רבים סמך דעתייהו דהיינו דעת המוכר והלוקח בדיוק נאמר דלפי שיטת התוס' במס' ב"ק (דף כ"ט) ובמס' כתובות (דף ס"ג) דלא מהני אומדן דעת המוכר היכא שתלוי גם בדעת השני דלמא לא יתרצה לתנאי זה וא"כ לא היה ביד המוכר להפר זכות הלוקח בגוף הקרקע מטעם אומד דעתו לבדו ע"כ אמרו שגם הלוקח סמך דעתו ע"ז שתחזור הקרקע ביובל והיה לקיחתו מיד רק לפירות וכאילו נאמר כן בפרוש בריצוי שניהם:

שוב התבוננתי שעפ"י דבר הרמב"ן על ב"ב שהבאתי לעיל דלענין ביכורים אף למ"ד דק"פ לאו כקה"ג דמי יש ספק אם הק"פ לחוד יכול לומר ראשית פרי האדמה אשר נתת לי מצד השייך לו יניקת האדמה יש מקום ליישב שיטת הרמב"ם וקושי' התוס' ד"ה אי לאו כו'