ברוך טעם קנה

מקרי כדמוכח בס"פ השולח גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג עכ"ל כונת דבריו דאם נאמר דקה"ג לזמן מיקרי קה"ג משכחת חיוב הבאת בכורים וקריא' גם במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג והיינו כשמוכר בפירוש שיהיה להלוקח זכות קה"ג קרקע עד היובל וכן באחי' כשחלקו על דעתא דהכי ולמה אמר ר"ל בסתם דהמוכר שדהו ביובל מביא ואינו קורא וגם לא היה מקום לדברי רב יוסף אי לא דאמר ר' יוחנן כו' לא משכחת דמייתי ביכורי' א"ש משכחת כנ"ל או דקה"ג לזמן לא מקרי אלא ק"פ:

אמנם לכאורה יש לפקפק על הוכחה זו די"ל דקה"ג לא מיקרי אלא היכי שביד הלוקח לשנות צורת קרקע לכל חפצו והרי זה לשון הרמב"ם פכ"ג מהל' מכירה ה"ה המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זו מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כ"ז המכירה רה ובסוף תחזור לבעלים ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותי' שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמן הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם ע"כ הרי כמו שכתבתי דאין שם במכירה קה"ג לזמן כ"א שביד הלוקח לבנות ולהרוס ולעשות ככל חפצו:

ובירושלמי ס"פ השולח אי' בזה"ל קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר ל"ק קרקע מתיב ר"א ב"מ לר' אילא ע"ד דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעיני' ע"כ ולפי"ז י"ל דאף אם נאמר דקה"ג לזמן לא מקרי ק"פ אלא קה"ג ממש משום דמכר מכירה חלוטה עד אותו זמן דנמכר מ"מ ז"א אלא בזמן שאין היובל נוהג שיש רשות להלוקח לשנות צורת הקרקע לכל חפצו כנ"ל אבל בזמן שהיובל נוהג א"א שימכור להלוקח שיהיה רשות בידו לחפור בה בורות שיחין ומערות כדאתי' ליה מקרא ושב לאחוזתו בעיני' ע"כ אף אם המוכר מקנה להלוקח בפירוש שיהיה לו זכות לחפר בה בורות שיחין ומערות לאו כלום הוא והוי ככל מלתא דא"ר לא תעבוד דאי עביד ל"מ דהא ושב לאחוזתו כתיב וא"ש דברי ר' יוסף לאי דאמר ר"י כו' לא משכחת דאף דקנין לזמן מקרי קה"ג הרי בזמן שהיובל נוהג אף קנין לזמן לא משכחת ולא התיר רק לקנין פירות:

והנה פשוט דמצד הלאו דלא תמכר לצמיתות ליכא איסור רק על מכירה לעולם אבל מכירה לזמן שיהיה רשות ללוקח לבנות ולהרוס לחפור בורות שיחין ומערות אינו אסור ולא מנוע מפאת האזהרה דלא תמכר דהא בהזהרה זו מפורשת על מכירה עולמית מדכתיב לצמיתות שפירושו לעולם רק שמחמת חיוב קיום מ"ע ושב לאחוזתו מנוע מלמכור אף לזמן בקה"ג שיהיה ביד הלוקח לחפור בורות כו' וכדומה כנ"ל וא"כ לפי הנראה משמעות דברי הר"ן במסכת חולין דף ס"ב ע"א בד"ה אלא דאף דס"ד לחומרא מדאור' ז"א אלא בספיקא דאיסורא אבל בחיובי קיימ' מ"ע ספיקו להקל מדאורייתא ממילא י"ל דבאתי' שחלקו שיש ספק ברירה יש ביד אחי' להתנות בפירוש בשעת החלוקה שיהיה ביד כ"א לעשות בחלקו לכל רצונו אף לשנות צורת הקרקע וממילא יש לכל אחד מהאחים בחלקו קה"ג לזמן עד היובל ושפיר מצי כ"א להביא ביכורים ולקרות למאן דסובר דקנין הגוף לזמן מקרי ג"כ קנין הגוף מצד איסור דרבנן שאסרו אף בספק קיום מצוה גם כן ליכא לבטל בדיעבד דהא יכול להיות שמה שנפל לכ"א בגורלו הוא חלק ירושתו ומותר לעשות בחלקו ככל חפצו ודברי רב יוסף שאמר דאי לאו דאמר ר"י כו' א"ש לפי שיטתו דר"י שסובר דגם בדרבנן לא אמרי' ברירה ואסר מדרבנן וממילא אף שנתנו האחים רשות לשנות צורת הקרקע לאו כלום הוא מספיק' כי החמירו חכמים בס' ברירה יותר משאר ספיקא באסורא דרבנן כנ"ל לשיטת הר"י דסובר דאף בדרבנן אין ברירה א"ו כמש"כ הפ"י דר"י סובר דברירה לא מקרי ספק אלא וודאי אין ברירה ולא ספיקו הוא כלל ולכך אסור אפילו בדרבנן:

ויש להיסיף עוד לפי מה שהעלתי במק"א מתוך דברי הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד ותשו' מהרי"ט בח"ג סי' המובא בקה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' סי' ט' דהיכא שהספק הוא בדררא דממונא וליכא חזקה לשום צד מצדדי הס' יש חילוק בין אם הספק באיסור ובין שהספק אינו אלא בחיוב קיום מצוה אם הספק הוא מחשש איסור דאו' אף שהוא בדררא דממונא ספיקו להחמיר ולדעת הרמב"ם הוא מדרבנן ככל ספק איסורים ולדעת החולקים עליו גם בזה דאיכא דררא דממונא מ"מ אסור מספיקו דבר תורה כדין כל ספק איסור אבל היכא שאין הספק אלא בחיוב קיום מצוה כמו ספק בכור שהולד שהוא ספק בכור הוא באיסור קדושת בכור מספיקא אבל לענין מצות נתינתו לכהן אף שבוודאי בכור יש בחיוב נתינה לכהן מ"ע מ"מ בספיקא אזלינן להקל ומה"ט א"י אם נתחייבתי פטור אפי' מדרבנן אף דאיכא ס' מצוה בפרעון ויעוי' בתומים בקו' תקפו כהן אפי' מדרבנן ולא החמירו חכמים בספק קיום מ"ע היכא שיש בו דררא דממונא וא"כ לפי מה שהעליתי דמניעת מכירה לזמן שיהיה רשות ללוקח לשנות צורת הקרקע בזמן שהיובל נוהג אין בו לתא דאיסור אזהרת לאו דלא תמכר לצמיתות אלא מחמת צורך קיום מצוה הנלמד מושב לאחוזתו וכיון שכן בספיקא הדין כמו בכל ספק קיום מצוה בדררא דממונא דאזלינן בו לקולא אף מדרבנן ע"כ באחי' שחלקו למ"ד דאין ברירה הוא מטעם ספק מותר לכ"א מהאחים לעשות בחלקו עד היובל לכל רצונו וממילא מקרי קנין לכ"א בחלקו קה"ג גמור לזמן היינו עד היובל ושפיר יכול להביא ביכורים וליקרי מן האדמה אשר נתת לי לפי שיטת רבינו אביגדור כיון דאף לזמן מקרי קה"ג וז"א אלא לדידן דאמרינן בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומטעם דכל ברירה ספיקא הוא אבל ר' יוחנן שסובר דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה להקל והיינו משום שסובר בוודאי אין ברירה וכידוע בוודאי שבכל חלק של האחי' יש שם לוקח כלומר קודם החלוקה פושט זכות כ"א בכל וע"י החלוקה נעשו לקוחות שכ"א לקח מחבירו חלק זכותו שהיה לו גם על אותו שמחזיק לגורלו ולא ספיקא הוא כלל אלא וודאי גמור ע"כ אף רק משום מצוה דושב לאחוזתו מנוע כ"א מהם בוודאי שלא לשנות צורת הקרקע בעודו בידו עד היובל וליכא כלל קה"ג אף לזמן אי לאו דאמרינן דגם ק"פ לבד הוי קה"ג ולז"א רב יוסף אי לאו דאר"י כו' ומיושב שיטת הרמב"ם וקושית התוס' בד"ה אי לאו כו'. ובסגנון זה י"ל בפשיטות יותר עפ"י המבואר בדברי הרמב"ן דאף דגבי שמיטה מועיל כשיש תנאי בפירוש שלא תשמיטנה בשביעית מ"מ גבי יובל לא מהני אף למ"ד מתנה על מש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים והטעם דמצות שמיטת כספים הוא לטובת הלוה שיהא פטור מלשלם ע"כ מועיל תנאי דידי' משא"כ ביובל שמניעת המכירה בו לצמיתות מפורש בקרא הטעם כי לי הארץ הרי דהשלילה בו אינו מצד זכות המוכר ולכך לא כתיב לא תמכור רק לא תמכר וז"א אלא במכירה לצמיתות אבל במכירת זכות שיהא רשאי לוקח לחפור בקרקע בורות שיחין ומערות עד היובל ואינו לצמיתות לא שייך השלילה מלאו זה ואין מניעת הלוקח בזה אלא מדכתיב ושב לאחוזתו והיינו בעיני' והוא לזכותו של המוכר שישוב לאחוזתו והסברא נותנת דלמ"ד בדבר שבממון תנאו קיים מועיל כשמתנה הלוקח עם המוכר בהדי' שיהיה בידו לחפור בורות כו' וא"כ שפיר משכחת הקנאה לזמן עד היובל וישנו בהבאת ביכורים וקריא' ולא א"ש דברי רב יוסף רק לר' יוחנן דלפי מסקנת הגמ' במס' ב"מ (ד' צ"ד) סתימת המשנה שם כל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל ואתי' כר"מ דאפי' בדבר שבממון תנאי בטל וא"כ לר"י שסובר הלכה כסתם משנה אף לענין עבודת חפירה בקרקע ולא מועיל תנאי ואף לפי מה דאי' שם בב"מ (דף נ"א) די"ל דגם ר"י מודה שמועיל תנאי היכי דלא עקר בוודאי מ"מ לפי מה שכתבתי שר"י דסובר בוודאי אין ברירה גם בכאן הוי וודאי עקר ובפרט שמפלפל הגמרא בדף צ"ד מתנה שומר חנם להיות פטור מבואר דאף היכא דליכא עקירה וודאי מ"מ לא מהני לר"מ תנאי אי לאו הסברא דגבי שומרים מעיקרא לא שיעבד נפשי':

עוד אופן אחר ליישב קושי' התוס' ולהבין שיטת הרמב"ם דבתוס' ד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה מקשים לשיטת רש"י מאי קאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י כו' לא משכחת דמייתי בכיורים הא אפי' למ"ד אין ברירה שיש לא בוודאי חצי חלק בו דמחייב בביכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש לי' כו' ע"כ ומתמה ע"ז בס' שא"ר למה צריך להקדיש המותר הא גם המותר ישנם בחיוב הבאת ביכורים כדין המוכר שדהו לפירות דאף לר"ל מביא רק שאינו קורא באמת אשתמיטו להשא"ר דברי התוס' בב"ב (דף קל"ו ע"ב) ד"ה מביא ואינו קורא שכתבו דלר"ל אין חיוב הבאה אלא מדרבנן ולפי דבריהם גם לר"ל צריך להקדיש וכן מבואר להדי' ברשב"א בחידושיו כאן שמביא קושי' התוס'