ברוך טעם קנג

שסובר דק"פ כקה"ג דמי א"כ מיד בשעת חלוקה זכה כ"א מהאחים באותו קרקע בקה"ג וכשבא דין היובל יש ספק אם יפסוק מאז ואילך הקה"ג או לא שורת הדין לומר מעמידין הקרקע בחזקת המוחזק, בו ולכך מפרש רש"י אליבא דר"י דהחזרה אינו אלא למצות יובל אבל אחר היובל מחזיק כ"א בחלקו כמקדם כיון דאין ברירה הוא מטעם ספק וכל ספק מוקמינן בחזקת המוחזק אבל הרמב"ם לשיטתו שפוסק, ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ כשיש ספק אם ישנו בהחזרה ביובל או לא הוי כספק מעיקרא בתחילת החלוקה אם היה כ"א מהאחים לזכות בחלק בקה"ג או שמא לא הגיע לחלקו רק לפירות עד היובל ולא היה להאחים שום קה"ג בחלקו וכיון דהספק על התחלת החלוקה מוקמיני' בספיקא כקודם חלוקה ע"כ דעת הרמב"ם שצריכים להחליף החלקים אחר היובל דלשיטתי' שסובר ק"פ לאו כקה"ג דמי ליכא שום מוחזק כמה שאוכל כ"א פירות השדה מעת חלוקה ואילך עד היובל

אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בישוב קושי' התוס' דלדידן דס"ל דהפקר אינו כמתנה ואינו חוזר ביובל ע"כ אף דאין ברירה מ"מ כיון דמספיקא נשאר תמיד אחר כל יובל ויובל כ"א מהאחים בחזקת חלקו ושפיר יש חיוב הבאת ביכורים וקריא' לא א"ש דהא לפי מה דפסקינן דק"פ לא כקה"ג דמי אי אמרי' אין ברירה שורת הדין גם לדעת רש"י שמספיקא מחזירים זל"ז ביובל וגם אחר היובל מוטל על כ"א שלא להחזיק בחלקו ומספיקא יטלו כ"א חלקו של חבירו כפי פסק הרמב"ם ע"כ נ"ל דלרש"י לשיטתו י"ל דמטעם אחר אין לבטל החלוקה אף אי אין ברירה וק"פ לאו כקה"ג דמי:

אקדים לזה מה דאי' ביבמות דף ל"ק ע"א ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא אמר האי גברא בר מיתנא הוא ופלגא דידי' הוא יבם אמר את בראי דידי את ולית לך ולא מידי הוי יבם וודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ומפרש רש"י בד"ה הוי יבם ודאי יורש ויודע מכח מי הוא בא ומוחזק בנכסים ול"ד לההוא דרב משרשריא דלעיל דהתם אע"ג דאית לי' זכיו' בנכסים ממ"נ אפ"ה לא חשיב וודאי דלא ידע מי הוא בא לירש מכח מה הוא בא עליהן ע"כ ויעו"ש בתוס' ד"ה הוי שהביא גם דברי רשב"ם בפ' יש נוחלין דף קנ"ח ואח"כ כתב בזה"ל ואינו נראה כלל דאטו מפני שהוא וודאי במקצת נכסי' יהא וודאי בכולן כו' וכן בפ"ק דב"ק (דף ט') שם גבי אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע או רביע במעות משום דמספקא ליה אי' כיורשין דמי או כלקוחות דלא אמרי' שלא יטול כלום שהרי זה מוחזק הוא וודאי במקצת נכסי' וכן זה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי כו' ולפענ"ד פשוט דכוונת רש"י דלא אמרי' אין ס' מוציא מידי וודאי אלא היכי דבאותו זכות שיש לו בוודאי חציו יכול לזכות גם בכולו משא"כ גבי אחי' שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהן דמה שנשאר בוודאי להשני חצי' מחלקו והוא רק מחמת שלא עלה חוב הבע"ח כ"כ לגבות הכל ולא מטעם זכות ירושה דאדרבה על נכסי היורש שיעבודי' דב"ח ומה שיבא לזכות גם חצי חלקו השני הוא משום דלמא לוקח הוא משא"כ בס' ויבם שהזכות ליבם בחציו הוא וודאי זכות ירושה דעכ"פ הוא יורש לחציו ובאותו זכות עצמו הוא בא לזכות בכולו מדין ירושה ודברי אלה יבארו יותר מתוך דברי הריטב"א בחידושיו שם ביבמות:

ועתה אקדים דברי רש"י בסוגי' דידן (דף מ"ז ע"ב) ד"ה טבל וחולין מעורבין שכ' בזה"ל אין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וחצי חולין כו' וישראל צריך לעשר את שלו מיני' ובי' ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל כי מעשר מיני' ובי' מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ע"כ ולכאורה תמו' הוא כיון שיש לנכרי וודאי חצי בכל חטה וחטה אין שם טבל על חצי של הישראל ולמה לא יועיל הפרשה ממק"א על שיעור החצי דהוה וודאי מחיוב על החיוב וכן הוא באמת דעת רש"י בעצמו בפירושו למס' חולין דף קל"ה ע"ב. ובטרם אשים אל עיון עיני ליישב סתירת פי' רש"י עלינו להבין ולהסביר דברי רש"י כאן וי"ל דא"ש דברש"י ד"ה של כ' בזה"ל ולת"ק אין ברירה ואפי' חלקו בספיקא הן עומדין ולכאורה גם דברי' אלו אינם מובנים דמה ספיקא יש הא וודאי הוא בכל חטה וחטה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל וצ"ל שסובר רש"י דקודם החלוקה שייך חצי לזה וחצי לזה אבל למאן דאי"ל ברירה י"ל אף דמצד השותפות יש לכ"א זכות בחצי' עכ"ז יכול להיות מבורר ע"י חלוקה שיהיה לכ"א כל החצי' שנפל לחלקו ועל דעת כן נשתתפו שמעת חלוקה ואילך יהיה קנין לכ"א חלקו למפרע וסמוכין לסברא זו מדברי הר"ן בנדרים ר"פ השותפין אמנם א"א לומר כן אלא אי אמרינן ברירה אבל אם ברירה ספיקא הוא יש לאחר הברירה ספק כאשר אבאר ספק דלמא ליכא דין ברירה מצד החלוקה וכיון שכן הרי הכל כקודם החלוקה דהחצי בכל חטה וחטה שהיה מעכו"ם הוא חולין. ונשאר כן גם לאחר חלוקה ואינו בחיוב מעשר רק מהחצי של כל חטה שהוא מישראל וישנו בהפרשה גם ממק"א על חצי' וספק דלמא יש ברירה והוברר ע"י חלוקה דמה שהגיע לחלקו של הישראל הוא כולו טבל כי ע"י חלוקה נשתנו מכפי שהיה קודם החלוקה וסר חלקו של העכו"ם מכל וכל:

שוב מצאתי ראי' ברורה לדברי מדברי הירושלמי בפ"ו דמסכת דמאי דעל משנה שנים שבצרו כרמיהם שמובא בפי' הר"ש והרא"ש שסובר ר"י להדיא בפי' המשנה דשם דחצי' בכל טפה הוא תמיד של כ"א ואחר החלוקה יש ספק דלמא נפל לכ"א כל חלקו או נשאר כמקדם להיות במה שבידו חצי' שלו וחצי' של חבירו בכל טפה מהיין שהגיע לחלקו של ישראל והוי כולו טבל וכשרוצה להפריש ממק"א יהיה מהצורך להפריש על כל החלק ואם יעשו כן יהיו המעשרות מקץ מקולקלים דהא בספיקא קאי דלמא אין ברירה ונשאר כקודם חלוקה ולא היה טבל רק חצי' מהחלק שהגיע לחלק הישראל בהחלוקה וע"כ דעת רש"י כאן שא"א להפריש מק"א רק מיני' ובי' ומה שכתב רש"י בפירושו לחולין שיפרש גם ממק"א ז"א אלא אי אמרינן דבוודאי ליכא כלל דין ברירה ולא משתנה מצד החלוקה מאשר הי' קודם חלוקה וכן מפורש להדי' בדברי רש"י ז"ל שכ' בזה"ל ואפי' לאחר שחלקו לא אמרינן יש ברירה וחלקו של נכרי הלך לו וזה חלק המגיע לישראל וטבל גמור הוא אלא אין ברירה וגם זה שנשאר חצי' טבל וחצי' חולין כו' ע"כ היוצא מזה דלפי פי' רש"י בסוגי' דהכא דאין ברירה אין הכוונה בו שבוודאי אין ברירה אלא ספוקי מספקא א"כ כשחלקו האחים אנו באים לדין אצל כל אח ואח אם יש ברירה והוי כולו שלו מדין ירושה ואי אין ברירה ע"י החלוקה והוי לאחר חלוקה כמקודם חלוקה עכ"ז עכ"פ יש לכל אחד בוודאי חצי' באותו חלק שנפל לגורלו מצד ירושה כי כן הי' גם קודם חלוקה ודמי ממש לספק ויבם בנכסי סבא דהא באותו כח שיש לכ"א בוודאי בחצי' חלק שנפל לגורלו מדין ירושה יש מקום שזכה בכולם מדין ירושה דדלמא הוברר לגורלו כל חלקו שהיה לו מדין ירושה ובכה"ג שורת הדין לזכותו בכולו דאין ס' מוציא מידי וודאי דהא לגבי השני הספק דלמא עתה אין לו כלל בחלקו של זה ולאותו שמחזיק בחלק גורלו יש מ"מ עכ"פ החצי' בזכות ירושה דהא אף אם אין ברירה ג"כ החצי מחצי' שלו דרך ירושה כנ"ל ע"כ אף שמחזירים ל"ז ביובל משום ספק מצות יובל מ"מ לענין שלא יצטרכו להחליף של זה בזה ושל זה בזה אחר היובל מועיל מה שכ"א הוא וודאי בחצי' מחלקו מצד דין דאין ספק מוציא מידי וודאי כנ"ל אף למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי דלא שייך חזקת מרא קמא כנ"ל מ"מ שייך אין ספק מוציא מידי וודאי וכיון דליתא בחילוף החלקי' אחר היובל שייך סברא הראשונה דכ"א יאושי מייאש מספק זכות שיש לו ביד חבירו והוי הפקר וע"כ ממילא לדידן גם החזרה ביובל אינו צריך ונשאר תירוצו הראשון על קושי' התוס' ומה שאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' א"ש דהא ר"י מצריך החזרה עכ"פ ביובל וא"כ אם היה סובר דק"פ לאו כקה"ג דאי לא משכחת דמייתי ביכורים כו' והשתא דאתינא להכי יש ליישב מה שמקשים התוס' על רש"י בד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה דלפי פי' רש"י דאי אין ברירה אין לך כל חטה וחטה כו' מאי מקשה הגמרא על ר"י אי ק"פ לאו כקה"ג דמי והאחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד הא אפי' למ"ד אין ברירה יש לו בוודאי חצי חלק בו דמחייב בביכורים כו' יעו"ש:

ולפי מש"כ בסוגי' דהא הפי' באין ברירה הוא דספוקי מספקא ליה וגם במס' ביצה מפרש רש"י בשיטת ר"י דהא דסובר אין ברירה היינו משום דספוקי מספקא ליה וא"כ מוכרח לומר דר"י ל"ל סברא דרבי ואף דמדברי הירושלמי שהבאתי לעיל מבואר להדיא דר"י בעצמו סובר סברת רבי גבי שניהם שבצרו כרמיהם וקושיא זו בלא"ה קשה על דברי התוס' שדחו פירש"י והוכיחו מדברי ר' יוסף אליבא דר'