ברוך טעם קמט

העדים וכנ"ל. ומה שכתבתי לעיל דגבי מוסת אי ליכא רק ע"א המצטרף אל המוסת לא משכחת לגבי אותו העד הזמה שיהיה מוסר בו מכל העדות אין לדחות הא משכחת היכא שהוא מוזם בפ"ע ע"י כת אחת שאמרים שהוא היה עמהם והמיסת לא היה עמהם ועוד כת אחרת הם מזימי' את המיסת ולא את העד שנצטרף עמו ומכללן של הב' כתות אלו יש הזמה להמוסת ולהעד ובכה"ג הוי גם העד מוסר מכל העדות דעל אפיסת הסתה להמיסת ג"כ לא היה עליו שם עד דהא לא היה באותו היום במקום אחד עם המיסת ז"א דבעדות ד"נ לא מהני הזמה בכ"ג לא מבעי' לשיטת האלפסי בסוגי' דדבר ולא חצי דבר ב"ק (דף ע' וב"ב ד' נ"ו ע"ב) דמיקרי חצי דבר אף היכא שלא הי' העדי' יכולי' לראות יותר א"כ בכה"ג דכת אחת מזימי' לא' משני עדים הראשונים והכת ב' מזימים לעד הב' הוי לגבי כל כת וכת חצי דבר דהא אין דין הזמה אלא כשהוזמו שני העדים אלא אפי' לדעת התוס' דאם לא היה העידים יכולים לראות יותר ממה שמעידים לא מקרי חצי דבר מ"מ בלא"ה לא הוי הזמה בד"נ בכה"ג דגרע מעדים מיוחדת שאין מצטרפין לחיוב נפשות ומה"ת יצטרפו להזמה ב' כתו' עדי' נפרדים שאין כל כת מזים אלא אחד מהעדים ודברי אלה מבוארים מתוך דברי הכ"מ בפ"ד מהל' עדות הל' ז' ועוד גרע הכא טפי ממה דאי' בב"ק (דף ע"ג ע"א) שמועיל הזמה תרי לחד ותרי לחד ז"א אלא בעדות ממון יעו"ש בתוס' ד"ה דאסהידו ומלבד זה לא ברי לי בעדות ממון כה"ג דהיינו שכת ראשונה העידו שהיו ביחד וראו זה את זה שנעשה הלואה בפניהם ואח"כ יש הזמה לכל עד בפ"ע א' ע"י כת אחת וא' ע"י כת אחרת אם מיקרי הזמה די"ל כיון דכל כת אינו מזימים אלא א' ונגד השני שעמו ליכא מהם הזמה רק הכחשה והוי כהזמה לאחד שמתוכו יש הכחשה לשני' הראשונים שלפי עדותן הראשונים היו יחד במקום פ' ולפי עדות הניזמים יש הכחשה ע"ז ואפשר בכה"ג הוי כעדות שבטלה מקצתו דהא לענין הכחשה הוי כתרי ותרי:

ודע שאם נאמר רק מטעם עדות מיוחדת אינו מועיל גבי ד"נ היכא שהזמה ע"י ב' כתות תרי לחד ותרי לחד מצינו למימר למ"ד בתלמודינו שליח וע"א מהני בקידושין סובר ג"כ דעדות נשים הוא כד"נ מטעם שכ' הר"ן מס' גיטין דהא יכול לבוא לידי ד"נ ע"י עדות זו אם תזנה אשה עם א' עכ"ז ז"א אלא לענין עצמות קיום הקידושין אבל בהזמת עידי קידושין אפשר מועיל כשהזמה היא ע"י עדות מיוחדת דהיינו ע"י ב' כתו' תרי לחד ותרי לחד דהא בהזמת עדים ליכא גבייהו גוונא ד"נ כל כמה שלא זינתה האשה וא"כ משכחת שיהיה הזמה על העד המצטרף לשליח קידושין שיהיה מוסר מכל העדות כי כשיוזם העד ע"י עדות שאמרו אתה לבד עמנו היית אבל השליח לא היה עמנו הרי לא היה לאותו עד שם עד לא על הקידושין ולא על אפיסת הקידושין דהא לא הי' עם השליח ואם אשה ואיך היה יכול להעיד אם היה הקדושין אם לא ע"כ אתי שפיר מה דמהני קידשין בשליח ועד אחד כן יש לומר ביישיב תלמודנו דמהני שליח ועד אחד אבל בשיטת ירושלמי לפי מ"ש שסובר דלא מהני שליח וע"א י"ל שסובר דגם בהזמת עידי קידושין אף שאינו כד"נ מ"מ לא מהני הזמה תרי לחד ותרי לחד מטעם הראשון שכתבתי דבכה"ג הוי חצי דבר וכסברת האלפסי דאף היכא שלא היה העדים יכולים לראות הכל מקרי ח"ד אבל לרבנן דר"ע ועכ"פ לר"ע דסבירא ליה דבכל ענין הוי ח"ד ואליבי' צריכין לומר דב"ה דאמרו שליח נעשה עד לא מיירי לענין שליח וע"א אלא בשלח שני שלוחים וא"ש קושי' הירושלמי היך עבידא לפי הכלל הידוע שיכולים להקשות על התנאים מדברי דב"ה דב"ש במקום ב"ה לא משנה הוא:

לפי מה שכתבתי בראשית דברי בקונטרס זה שיש סברא לומר דאף אי אמרינן אדם משים עצמו רשע אינו כב' עדים לענין זה רק לעצמו מטעם הודבע"ד כו' אבל להיות פסול לאחרים לא מחשיב הודאתו של זה על רשעתו אלא כע"א ומקום יש ליישב בסוגי' בכתובות (דף י"ח ע"ב) דמסיק התם הגמרא אלא כי איתמר דרב"ח ארישא כו' מ"ט אין אדם מע"ר ותמי' לרבים הא גם לפי ס"ד דרמב"ח קאי אסיפא היה צריכין לטעם זה דאין אמע"ר דאל"כ אף דכתב ידם יוצא ממקום אחר להימני' דהא לפי הס"ד היה סובר רמב"ח דגבי שטר לא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ויגיד:

ליישב זה אמינא דלס"ד דקאי אסיפא הוי מצינן למימר לעולם דאדם משים עצמו רשע ומטעם הודאות בע"ד כו' ע"כ כיון שבהודתו זה בא לפסול השטר שביד המלוה לא הוי בהודאתו נגד המלוה רק כע"א ולא עדיף מאלו הי' בא ע"א דעלמא והיה אומר שהעד החתום בשטר זה הוא פסול וכמו כן עד אחר שמעיד על השני שהוא פסול דלא פסלינן בזה את השטר ואף לפי המבואר מדברי חידושי הרשב"א שם דאנוסי' היינו פירושו שכל א' מעיד על עצמו ועל חבירו שהיו אנוסי' וא"כ הוי כב' עדים על כל א' בפסול רשעת ז"א דהא מיד שנחזיק א' מאותן שני עדים לרשע מחמת הודאת עצמו ועדותו של השני עליו שהיה אנוס מחמת ממון הוי פסול גמור ותו ליתא מששא בדבריו אשר יאמר על חבירו שהיה גם הוא אנוס מחמת ממון ממילא ליכא על חבירו כ"א הודאת עצמו שאינו דינו אלא כעדות ע"א ונשאר השני כשר א"כ עכ"פ הוי שטר זה כשטר בע"א דא"ל אף כע"א לא הוי משום דאמרי' נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ז"א לא מבעי' לשיטת הסוברי' דדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול לא שייך אלא בעדות ע"פ ולא בשטר אלא אפילו להסוברי' דגם בשטר אמרי' נמצא א' מהן קרוב או פסול בטל השטר מצינן למימר דז"א אלא לפי האמת דמסיק רבא כדר"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן ודמי לכל מילי עדות בשטר לעדות בע"פ אבל לפי ס"ד דרמב"ח שפיר הוי מצינן לחלק לענין דין נמצא א' מהן קרוב או פסול בין עדות בע"פ לעדות בשטר ובלא"ה לחד תי' בתוס' במס' סנהדרין (דף ל"א ע"א) ד"ה שבשטר לא אמרי' נמצא א' קרוב או פסול רק היכא שידוע מי הוא הפסול אבל כשאינו ידוע לא מתבטל עדות הכשר גם הכא בעדות אנוסי' היינו מחמת ממון י"ל דלא שייך לומר דוקא בשטר בע"א לא הוי משום שא' מהעדים הוא פסול ודינו כנמצא קרוב או פסול שעדות שניהם בטלה דהא הכא שב' עדים מעידים תכ"ד יחד שהי' אנוסים אינו ידוע מי מהם הפסול רק ידוע שבוודאי א' משניהם פסול מחמת הודאת עצמו ועדות חבירו עליו אבל לברר מי מהם להחשיב לפסול אי אפשר ובכה"ג לא שייך נמצא א' מהן קרוב או פסול ויש להחשיב השטר כשטר בע"א ולפי מסקנת הגמרא דפלוגתא ר"מ ורבנן הוא במודה בשטר שכתבו מיירי מתני' שהלוה אינו בא לפטור א"ע אלא בטענת פרעתי ולדעת הרמב"ם גם נגד שטר בע"א לבד ג"כ אין הלוה נאמן לומר פרעתי במגו דלהד"מ דהוי כמגו להכחיש את העד וא"כ לס"ד דרמב"ח שהיה קאי אסיפא הוי מצינן למימר דאדם משע"ר רק דלא הוי אלא כע"א ולכך לא נפסל השטר בעדות אנוסים היינו מחמת ממון כיון דאף אם נחזיק א' מעדים לפסול ע"י שני עדים אי אפשר לפסול את השני ונשאר שטר כע"א שאין הלוה נאמן לומר פרעתי אבל לפי מסקנא דרמב"ח קאי ארישא דאיכא מגו דהפה שאסר והיה להאמין אף אי לא נחשב כעדו' שנים הוצרך הגמרא להטעם דלכך אינם נאמנים משום דא"א משא"ר אופן זה אינו אלא לשיטת הרמב"ם גבי שטר בע"א כנ"ל ע"כ אמינא עוד אופן שני שיש בו יישוב גם לדעת החולקי' על הרמב"ם בדין הנ"ל ואקדים שמדברי הר"ן לאלפסי בשמעתתא דבקרא תפס בע"ח מיני' תורא דיתמי מס' כתובות (דף פ"ד ע"ב) ומדברי הריטב"א בחידושיו בסוגי' דאבימי שם ד' פ"ה מבואר להדי' דבגוונא היכא שהעיד העד עדותו אם לא יאומן עדותו יבוא לידי הפסד הוי כבע"ד ואין עליו שם עד אף שאם לא היה מעיד כלל והי' מודה לדברי שכנגדו לא היה מקום תביעה עליו מ"מ כיון שלפי עדותו טוב יהיה לפניו שתקובל עדותו כי אם לא יקובל יצטרכו לשלם מדין פושע נעשה כבע"ד ממש ואין ממש בעדותו והסברא נותנת דבכה"ג ממועט מעדות מדכתיב יקום דבר ולא במקיימי דבר שלפי הראב"ד הכוונה בבע"ד אין עליו שם עד וכעין זה דעת הע"ש מובא בסמ"ג וש"ך חוה"מ סי' ל"ו דפסול נוגע אינו משום דחשבינן ליה למשקר להנאת עצמו אלא משום דנוגע הוא כבע"ד לענין קיום עדותו ואין בע"ד עד:

ויש אריכות בזה מתוך דברי חידושי רמב"ן לכתובות דף מ"ד ע"ב ומ"ה ע"א לפי מה דמבואר בחוה"מ סי' מ"ו דעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון כיון דלא מהימני למפטר את הלוה מחויבי' הם לשלם להלוה מה שגרמו לו היזק בעדות' מחמת אונס ממון אבל באנוסים מחמת נפשות אין מחייבי' אותן מדיני דגרמי ויש אריכות בזה ביש"ש ב"ק פ"ה א"כ אף הוי אמרי' אדם משע"ר שפיר יש לחלק בין כשאומרי' אנוסים היינו מחמת ממון ובין כשאומרי' אנוסים מחמת