ברוך טעם קמז

פלגינן דיבורא אלא בתרי גופי כו' ותדע דאם היה כהן נשוי אחותו והוא ואחר מעידין שפ' בא עליה סברא הוא לרבא דמצטרפין להורגו אבל לא להורגה אפי' לאוסרה על בעלה אעפ"י שנאסרת באונס ע"כ. לתרץ קושי' זו אקדים עוד מה שיש להקשות לכאורה דבתוס' מס' גיטין דף ל"ג ע"א ד"ה ואפקיענהו כו' כתבו בזה"ל ועוד הקשה רבינו שמואל דהיכי מחייבינן לעולם מיתה א"א שזינתה הא התראת ס' הוא דשמא ישלח לה גט ויבטלנה ועוד כו' ולומר ר"ת דבכה"ג לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא ורוב ב"א אין מגרשין את נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין ע"כ ויעוין בפ"י מס' גיטין דף ע"ב ע"א ד"ה בא"ד ונראה לר"ת כו' שמפרש לפי שיטתו שפ והיה שייך בגט שנתן אורי' דין אפקעינהו דמה שציוה דוד על אוריה שישוב לביתו היה כדי שיגרום עי"ז הפקעת קידושין למפרע וינוקה מעון דבת שבע:

ולפ"ז יש להקשות לכאורה לדברי הר"ן סוף מס' נדרים דלמשנה אחרונה שתקנו חז"ל דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת ומותרת היא לבעלה הטעם משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה א"כ האיך מחייבין מיתה הבא על א"א דלמא אמרה האשה שזינתה לבעלה ט"א לך ונפקע הקידושין וביותר קשה דכל אשה שתזנה תחת בעלה ותירא לנפשה מחיוב עונש מיתה שיחול עליה תאמר לאישה טא"ל ותשאר תחתיו מצד תקנת חכמים בהפקעת קידושין למפרע ועד"ז יכולים אנו לטהר כל ממזרים בעולם:

אמנם הא פשוט לדינא דאם זינתה אשה תחת בעלה ואומרת לו ט"א לך והותרה כתקנת חכמים עכ"ז אם באו עדים אח"כ שזינתה שאוסרים אותה כמש"כ כעין זה באס"ז למס' כתובות דף ג' בשם הרשב"א דאף דהא דמתירין אשה עפ"י ע"א או עד מפי עד כו' הוא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין וכמש"כ רש"י במסכת שבת דף קמ"ה ע"ב עכ"ל כי אתי הבעל תצא מזה ומזה והולד ממזר והטעם דלא אפקעו חכמים לקידושין רק על אופן אם לא יתברר הדבר אח"כ בעדים יעו"ש ועד"ז צריכים לומר גם באומרת ט"א לך דחכמים אינם מפקיעים קידושין רק אם לא יתברר זנותן בעדים וכ"ז שאין עדים לפנינו אנו תולין שמסתמא לא יבואו עדים ובפרט דזנות בעדים לא שכיח אבל כשבאים עדים יתגלה למפרע שלא הופקע קידושין ומיושבים בזה קושיא הנ"ל:

אמנם א"כ אין לחייב הבא על א"א במיתה כ"א היכא שהעדים מעידים גם על האשה דבכה"ג לא שייך אפקעינהו ואף כי אמרה לבעלה קודם שבאו העדים ט"א לך ליכא הפקעת קידושין אחר שנתברר אח"כ בעדים שבאמת היתה טמאה לו בזונתה לפניהם אבל היכא שהעדים אינם יודעים להעיד רק בסתם פלוני בא על א"א ואינם יודעים מי היתה האשה רק שהיה ידוע להם שהיתה א"א בכה"ג כשאותה אשה שזינתה אומרת לבעלה ט"א לך נפקעי' קידושין ונשאר כך בהפקעה לעולם א"א לחייב מיתה את הבועל דהא איכא ס' התראה לעדים דלמא אותה אשה שזינתה עמו אמרה לבעלה ט"א לך ונפקעין הקידושין ולא ישובו לעולם למפרע דהא ליכא עדים עליה והרי לא בא על א"א כ"א על פנויה וא"כ למה אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגים ולא משלמים ממון הא מיירי שמעידין סתם בלי הזכרת איזה נערה המאורסה הא בכה"ג א"א לחייב את הבועל מיתה דדלמא אמרה לארוס שה טא"ל וצ"ל דאף למשנה אחרונה דאומרת ט"א לך אינה נאמנת ז"א אלא באשה היושבת תחת בעלה שחשו חכמים לתקנת האנשים שלא יפקיעו א"ע מתחת בעליהן אבל בארוסה שבלא"ה עדיין אינה משועבדת לארוס שלה להבעל לו ובידה שתמנע א"ע להכניס לחופה עמו לא תקנו חז"ל וקם דינא שהיא נאמנת למשווי נפשה חתיכה דאסורא וסתמא דמתני' לא מיירי אלא באשה נשואה דשייך בה גם טענת שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים ששנוי שם במתני' דשלש נשים:

אמנם אכתי קשה בהא דאמר רבא פ' בא על אשתי דמיירי בסתם אשה נשואה הוי בת תחת בעלה דהוא ואחר מצטרפין להרוג את הבועל מטעם דפלגינן דיבורא שהכוונה בו לפי פי' התוס' דאמרינן דלא עם אשתו פלוני זינה כ"א עם אשה אחרת הא בכה"ג ליכא למחייב מיתה את הבועל כיון דאם זינה עם אשה אחרת ואינו ידוע עם מי הרי ליכא עדים על האשה שהיא טמאה לבעלה ואם אמרה האשה לבעלה ט"א לך נפקעי' קידושין ושבה להיות למפרע פנויה ואמאי יהרוג הבועל הא איכא ס' הרגיל להיות דלמא האשה ההוא שזינתה עמו אמרה לבעלה אחר שזינתה עם זה ט"א לך ונתעקרו קידושין:

לתרץ קושיא זו נ"ל דאליבא דתוס' ל"ק דהא מדברי התוס' במס' יבמות דף כ"ב נראה מבואר שלא נחתו כלל לסברת הר"ן הנ"ל דבאומרת ט"א לך שאינה נאמנת הטעם משום הפקעת קידושין אלא משום דראו חז"ל משום דרוב האומרות כן משקרות כי נתנו עיניהם באחר ואין מקום לקושייתו הנ"ל רק לשיטת הר"ן ולשיטתו שמפרש הסוגי' כפי' הראב"ד דהא דקאמר הגמ' מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן הכוונה דבקרוב אצל עצמו לא שייך עדות שבטלה מקצתה דהוי בע"ד רק אי הוי אמינא דאצל אשתו לא אמרי' לא הי' דינו כבע"ד רק עד הפסול והיה שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקמ"ל דאדם קרוב אצל אשתו אמרי' דאשתו כגופו והוי כבע"ד ולא שייך ביה עדות שבטלה מקצתה דאין עליו שם עד כלל רק בע"ד ודמי להורג ורובע שאין מבטלין העדים בדין נמצא קרוב או פסול דבע"ד לא שמיה עד מדכתיב יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר:

ולפי פי' זה א"צ לומר דפלגינן דיבורא פירושו כפי' התוס' דהא בהורג ורובע אין מציאות לומר שלא היו הם בעת המעשה ודי במה דמדחינן להו משם עדים כיון שהם בע"ד כמו כן באומר פלוני זינה עם פלוני ולא עם אחרת וכדברי הבעל והעד שעמו מ"מ מועיל עדותו בצירוף עדות אחר על הבועל לחייבו מיתה על הזנות עם אשתו של פלוני דאף שהבעל יודע ומעיד גם על זנות אשתו אין מצד אותו עדות בטול למה שמעיד על הבועל כיון דאותו עדות על האשה לאו שמיה עדות דבע"ד לאו עד מקרי לענין זה לבטל עדות על האחר מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכיון שכן תו לא שייך ביטול הקידושין ע"י אמירת ט"א לך דמחזיקין שעם אותה אשה זונה והיא באמת אסורה לבעלה כיון שהבעל בעצמו אמר שיודע שזינתה ומיושב קושיא הנ"ל וכיון דאתינן להכי מיושב גם מה שהקשה לשיטת הסמ"ג די"ל דרבא לשיטתו שסובר דלא מפסל עד לעדות מחמת עבירה כ"א היכא שהוא רשע דחמס או שהוא רע לשמים ולבריות ובכה"ג שהבעל והעד מעידים אף שלגבי אשה הוי העד האחר כעד יחידי ובמה שאומר על אשה שזינתה לרצונה ובהתראה סובר על לאו דלא יקום קודם ע"א באיש וה"ה באשה כיון דלא היה צריך להעיד רק על הבועל שבא על אשה זו אבל להעיד שהיא זינתה ברצון ובהתראה אך למותר מ"מ כיון שלפי דבריו האמת אתו שהאשה ההוא זינתה ברצון ובהתראה ולא הוי בעדותו עליה שם רע לבריות רק לשמים עבר דאף על דבר אמת אסרה תורה לעד יחידי שיעיד וכדברי חז"ל טוביה חטא זיגוד מנגיד מ"מ מחמת זה אין עליו פסול דרע לבריות כ"א מה שרע לשמים ובכה"ג היכא דליכא עבירה דחמס כשר הוא לכל עדות אליבא דרבא וא"ש וממילא מובן דלדידן דפסקינן כאביי דכל רשע פסול לעדות אף שאינו רשע דחמס ולא רע לבריות רק לשמים באמת לא משכחת הך דינא דרבא ע"כ לא הובא דין זה בסמ"ג ועל הרמב"ם שהביא הך דינא נא בלא"ה אין התחלת קושיא דהרמב"ם חולק על הסמ"ג וסובר דלא יקום באיש אינו אלא לאזהרת לאו על העד אלא ע"א קאי על הב"ד שלא יפסקו ע"פ ע"א ולפי"ז אם עד יחידי מעיד על עבירה בדבר עבירה אף שעשה איסור כיון דלא קאי באזהרת לאו אינו פסול לעדות ואף מדרבנן לא מצינו שיהיה הולך רכיל פסול לעדות:

דין אין אדם משים עצמו רשע:

באותו סוגיא דפלגינן דיבורא מדברי רבא שאמר פלוני בא על אשתי כו' אבל לא להורגה נשמע דמיירי שהעד השני מעיד ג"כ להדיא שאשתו של זה זינתה עם פלוני וכיון דלגבי עדות הבעל צריכים לפלגינן דיבורא שלפי פי' התוס' הכוונה דהוי כמעיד שבא על אשה אחרת עכ"ז מצטרף עדותו עם עדות האחר שעמו להרוג את הבועל ש"מ דבכה"ג לא הוי הכחשה בבדיקות ועל דרך זה י"ל גם בפלוני רבעעני לרצוני דאמרי' פלגינן דיבורא מצטרפים לעדות האחר אף היכא שעד הב' מעיד ג"כ כדבריו שהרובע רבע את זה וברצון כשניהם היתה הרביעה ויעויין בראב"ן דף קי"ז ע"ד שנחית מסברא דנפשה לומר שמיירי שאין השני מעיד ע"ז שנרבע לרצונו דבכה"ג היה מהראוי לפסול עדותו כל הנרבע וכ"ז כתב לשיטתו בפירושא במימרא דנסכא ר"א דאף שאין אדם ישים עצמו רשע מ"מ אם יש עוד ע"א נעשה רשע כן תורה כוונת הראב"ן אבל גדולי קדמונינו לא הסכימו עמו בזה עכ"פ גם מדברי הראב"ן מוכח כשמעיד גם עד השני עליו לא מיפסל משום הכחשה בבדיקות אלא משום דנעשה