ברוך טעם קמו

מותרת לו אלא בהפקעת קידושין והפקר ב"ד וישיבו בעילותיו בעילות זנות וז"כ הירושלמי אם היה חבר יחוש כלומ' שיחוש שלא יהיה למפרע בעילותיו בעילות זנות ע"כ יוצאה ולא יהיה כלל הפקר ב"ד אבל באומרת נטמאתי מנכסי שבכה"ג אין תועלת בהפקר ב"ד דהא אף פנויה שנבעלה לפסול מקרי זונה ואסורה לכהן אין התירה לבעלה למ"א רק מצד הכח שיש בידו חז"ל לעקור לצורך דבר מה"ת ולשוי' היתר גמור מה"ת אין כלל מקום חיוב בזה לחוש אף לחבר דבעילותיו לא ישובו להיות זנות וידי שמים יצא בשמעו דברי חז"ל שאמרו שהיתר גמור הוא ואף אם נטמאה לית לגביה סרך איסור כלל וא"ש מה שהשיב ר"נ בתרי עובדי שהי' לפניו לית בה מששא ולא תשגיחון בה דבהנך עובדוי לפי דבריה נבעלת מנכרי ואין תועלת בהפקר ב"ד כ"א בעקירת איסור מכל וכל:

ועפי"ז י"ל כוונה נכונה בדברי התוס' רי"ד במס' קידושין דף י"ב בד"ה אמר ליה לאו כל כמינך כו' שכתב בזה"ל הא דיהודית דמיא להנך תרי עובדי בשלהי נדרים דאמר ר"נ עיני' נתנה באחר ולא מהימנה ע"כ וקשה על דבריו למה הוצרך להביא ראי' מהנך תרי עובדי והא משנה ערוכה היא דלמ"א אינה נאמנת ואף אם נאמר שכוונתו להביא ראי' מדברי ר"נ דאמר לית בה מששא לא תשגיחון בה דאף לצאת י"ש ליכא חיוב ע"כ לא חשש ר"ח כלל לדברי אשתו מ"מ אינו מדוקדק לשון הרי"ד מש"כ והא דיהודית דמיא להנך תרי עובדי למה נקיט דומיא דהא מדר"נ נשמע בכל אשה הבאה לאסור א"ע על בעלה שאין מאמינין לה ואף חבר א"צ לחוש כלל אבל לפי דברי הנ"ל י"ל דהתוס' רי"ד סובר שהטעם במ"א שאינה נאמנת הוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושיו ובמעשה דיהודית א"א לומר טעם זה דאם כדברי כן הוא שנתקדשה בקטנותה ע"י אביה מה"ת לאפקועי קדושיו של זה א"כ אין ללמוד בכה"ג ממ"א אבל מהנך תרי עובדי דר"נ שלפ"ד נבעלת לנכרי דלא שייך להתיר מחמת הפקר ב"ד מוכח שהיה ביד חכמים לעקור האיסור וכמו כן ביד חכמים ם לעקור ספק איסור א"א למגדר מילתא לצורך שלא יהיה נשים נותנת עיניהם באחרים ויאמרו לבעליהן שכבר נתקדשה לאחרים וכשם שבהנך תרי עובדי דר"ל כיון שההיתר היה מצד עקירה אמר ר"נ לית בה מששא לא תשגיחון בדבריה שהדברים אלו שלל שאין מהצורך לחוש כלל לדברי האשה דאף אם כדבריה כן הוא סר האיסור ונעשה היתר מה"ת בכח שיש לחז"ל לעקור דבר מה"ת למגדר מילתא לצורך כ"כ במעשה דיהודית וע"כ אף שר"ח היה תנא לא חשש כלל לדברי אשתו ולזה מדויקים דברי התוס' רי"ד במה שכתב ודמי' להנך תרי עובדי דשלהי נדרים כו':

משנה בראשונה כו' האומרת טא"ל כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר כו' בר"ן ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא דאמרה טא"ל כו' לכאורה י"ל דאף למשנה הראשונה לא היתה נאמנת נגד הבעל שיהא עליו איסור בביאתו עליה רק שגבי עצמה היתה נאמנת מדין שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא וכיון שהוא אסורה שתזדקק להבעל ולא תהא יכולה שתדור עמו כופין אותו לגרשה ומספר כתובתה נלמד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכ' לכי ע"כ למשנה הראשונה יוצאה ונוטלת כתובתה ולמשנה האחרונה ונה רא' חכמים לחוש שמא עיניה נתנה באחר, ע"כ עקרו האיסור שעליה מצד דין שויה אנפשה חד"א ועקירה זו אינה אלא שוא"ת דאשה קרקע עולם היא ועל הבעל גם למשנה הראשונה לא היה איסור דמה"ת יצטרך להאמין לה הא אין דבר שבערוה פחות משנים אבל לכאורה יש לדחות דמלשון הרא"ש שכתב המנוה חכמים לאסור עצמה על בעלה כו' מספר כתובתה נלמוד כו' ע"כ נראה דדוקא אי מאמינים לדבריה מחויב ליתן לה כתובה משא"כ אם נאמר דאינה נאמנת למשוי איסור על בעלה רק משום דשויה אנפשה חד"א צריך הבעל לגרשה ובכה"ג אין לחייב את הבעל ליתן לה כתובה מספיקא דדלמא משקרת ונתנה היא אצבע בין שיניה ע"כ נ"ל לומר באופן אחר דלמה"ר כיון שעכ"פ הי' איסור עליה מטעם דשוויה אנפשה חד"א כנ"ל ושורת הדין לכוף אותו לגרשה ואם היא משקרת הגט בעל דהוי גט מעושה שלא כדין וכן מצאתי בתשובות מהרי"ק סי' ק"ז יש להאמינה שנטמאה מטעם חזקה דבודאי לא משקרת לגרום כפייה ותהא באיסור א"א כל ימיה וסברא זו נשמע מדברי הרא"ש בשמעתין וכיון שנאמנת היא לגמרי מדין מחויב הבעל ליתן לה כתובתה ולמ"א שחששו שמא עיניה נתנה באחר עקרו בשב ואל תעשה שלא לכוף הבעל על הגע וברצוני תלויה אם ירצה לחוש לדבריה יגרשה ואם לאו לא יגרשה וכיון דבטלה הכפייה ממילא ליכא חזקה הנ"ל דהא אם יגרשה מרצונו אף שיודעת בעצמה שאמרה שקר תהא מגורשת גמורה ולא תהיה באיסור א"א וכיון שבטלה החזקה ליכא שום אסור על הבעל אלא עלה דידה בלבד דשוי' חתיכה דאיסורא ואיסורא דידה הוא רק שב ואל תעשה ובכהאי גוונא ביד חכמים למיעקר ומיושב קושית הר"ן:

סוגיא דפלגינן דיבורא סנהדרין דף ט' ע"ב אמר רבא פ' בא על אשתי כו' היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו כו' הך דינא השמיט הסמ"ג ואמרתי דרך פלפול דלהסמ"ג לשיטתו ליכא לפסוק בזה כרבא ואקדים מ"ש בסמ"ג במצות ל"ת רי"ג כתיב בפ' שופטים לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כו' ותניא בספרי בכל לרבות את האשה כו' ולמדנו מכאן שע"א שיודע בחבירו עון דבר שאינו ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם והעיד עליו לוקה דשם ביש הוא דקא מפיק עליה כדאמרי' בפסחים דף קי"ג טוביה חטא אתא זיגוד קמסהיד עליה נגדי' רבא לזיגוד פי' משום לאו דלא יקום אמנם אותו מלקות מדרבנן היה שהרי במס' סנהדרין למדו' מכות מדיני נפשות בגז"ש דרשע רשע וד"נ אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגות ומה שמצינו בקידושין דף ס"ו באותו סומא שהעיד שליח שזינתה אשתו א"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ולא גער בי' מר שמואל על מה שהעיד ביחידות כו' י"ל הפרשת אסורא שאני עכ"ל. ויעויין בס' משנת חכמים דאתי' ליה מלשון הסמ"ג דהעובר על הלאו דלא יקום חייב מלקות מדאורייתא אף דאין בו מעשה וילפינן לה ממש"ר ומעדים זוממים וע"כ הוצרך הסמ"ג לבאר דמאי דנגדיה רבא לזיגוד לא היה מלקות דאורייתא כיון שלא היה בזמן הבית אבל בזמן הבית יש חיוב מלקות דאורייתא:

היוצא מדברי הסמ"ג הנ"ל דאם ע"א יחידי מעיד על אדם שעבר עבירה ולא היה תועלת בעדותו לא לחייב שבועה ולא לאפרושא מאיסורא עובר על לאו שיש בו מלקות, ועתה נחזי אנן מדאמרינן כאן מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרי' והכוונה דס"ד שיהיה הבעל מהימן גם על אשתו מיגו שנאמן על חבירו או כפי' הראב"ד דס"ד דלא הוי כמעיד לחצאין והוי עד פסול לגבי אשתו דאמרי' עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו ואין לחייב מיתה את הבועל לשני פירושים הללו ע"כ צ"ל דליכא פועלת להבע בעדותו שעי"ז יופטר מכתובת אשה דאם יש לו תועלת שבקיום עדותו על אשתו יופטר מכתובתה כיון שזינתה תחתיו קשה לפי פי' רש"י מהיכי תיתי יהיה ס"ד לומר כיון דנאמן על הבועל נאמן גם על אשתו הא אם נאמר כן אין לך נוגע גדול בעדותו יותר מזה ומה"ת יקום עדותו על הבועל ומחמת זה יהי' נאמן גם על אשתו א"כ מרויח בעדותו על הבועל מה שיהי' נאמן עי"ז גם נגד אשתו ויופטר כתיבתו ואף לפי' הראב"ד הנ"ל ע"כ צ"ל גם כן דליכא נפקותא בעדות זה לענין כתובתה דאי איכא נ"מ אף אם לא הי' אמרינן דבעל כאשתו לא הי' מקום לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא בעדותו על אשתו הוא נוגע לטובת עצמו נוגע הוי כבע"ד ממש ואין עליו שם עד כלל ומה"ת היה ס"ד לומר בכה"ג עדות שבמ"ק בטלה כולה א"ו צ"ל דמיירי בנו בגונא דליכא נ"מ לענין כתיבת אשתו כגון שבלא"ה אבדה כתובהתה לפי"ז קשה אמאי אמרינן הוא ואחר מצטרפים להרוג את הבועל אמאי לא אמרינן שהעד השני שהעיד על האשה עבר בלאו דלא יקום ע"א באיש והה"ד באשה דהא לגבי דידה לא היה שום תועלת בעדותו דלאפרושי מאיסורא לא שייך דהא בלא"ה כבר נאסרה מבעלה בדברי הבעל בעצמו דשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא באמירתו שזינתה עם פלוני ולחייב את האשה שבועה ולהכחיש את העד ג"כ לא נ"מ דהא כשע"א מעיד על אשה שזינתה והיא מכחישתו ליכא חיוב שבועה על האשה כ"א כשתובעת כתובתה והרי לדברי הנ"ל דהכא מיירי שאף בלי עדות הבעל כבר הפסידה כתובתה וכיון שעבר אותו העד בלאו דלא יקום פסול הוא לעדות והאיך מצטרפין עדותו לחייב את הבעל מיתה. וא"ל דרבא לשיטתו שסובר כדאי' לקמן דף כ"ז דאף האוכל נבילות להכעיס כשר לעדות משום דבעינן רשע דחמס הא מסקינן שם בגמ' דגם רבא מודה בעד זומם שפסול לעדות כיון שהוא רע לשמים ורע לבריות והכא עדותו על האשה שזינתה נעשה העד יחידי שהעיד עליה רע לשמים ולבריות. דהא פלגינן דיבורא ואמרינן שזנה עם אשה אחרת ולא עמה כדמוכח מדברי התוס' בד"ה א"א משים עצמו רשע במש"כ דלא אמרינן