ברוך טעם קמה

אשה מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כ"י ועל האי חזקה לחודא לא סמכינן ז"א אלא לפי מ"א בקלקול הדורות שאיזה נשים נתנו עיניהם באחרים ולתוקף יצרה אפשר אינה חוששת לאיסור א"א ולא אלימי כ"כ הך חזקה להאמינה מחמתה וכעין זה נשמע מדברי הר"ן במשנה מ"ש בד"ה חזרו לומר כו' דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא וכן מפרש רש"י ביבמות דף קי"ב ע"א הרי אף דעון נדרים היה חמירא להם יותר משבועה בפרט באיסור כ"י כמבואר בגיטין דף ל"ד ע"ב נמנעו מלהשביע התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כו' מ"מ חששו חז"ל במ"א שלתוקף יצרה בנתינת עין באחר לא תחוש לאיסור כ"י ובחד דרגא י"ל דיותר אינה חוששת לאיסור א"א אם עיניה נתנה באחר ע"ד האמור כאן בסוף הסוגיא מה"ד איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתי' עלי' מים גנובים יומתקו ומפרשי' בתוס' שהוא ע"ד שאי' בסנהדרין דף ע"ה ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה ואף דמסיק הגמ' קמ"ל ומפרש רש"י דלא אמרינן הכי י"ל דאף שיומתק להנואף מים גנובים מ"מ נוח לו יותר אם האשה בלא בעל שאז מצוי' לו תמיד לכל חפצו וזה לא שייך גבי אשה היוצאת מתחת בעלה ברשות ב"ד ויושבת תחת יד אחר אשר נתנה עיניה בו בחזקת שהיא אשתו ע"כ למ"א איתרעי הך חזקה דגם תהיה באיסור א"א ואין להאמינה כ"א בצירוף חזקה דאין אשה מעיזה פניה אבל למ"ר שלא עלה על דעת חז"ל לחוש באשה שמא נתנה עיניה באחר והיה כל הנשים בחזקת כשרות בצניעות אף שאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ היה גדולה חזקה זו שלא יאות להאשה להיות באיסור א"א כל ימיה דחששו חז"ל חזקה זו כאנן סהדי שכדבריה כן הוא וסובר רה"מ שמטעם זה אותה האשה נאמנת במ"ר באומרת טא"ל דאם אמרה שקר אין בגיטה כלום דהוי גט בטעות וכמו שכ"ל לפי שיטת רש"י ונשארה באיסור א"א ומה"ט היה שורת הדין למ"ד דבאומרת גרשתני ג"כ תהיה נאמנת מטעם חזקה זו ולא היה צריך רה"מ לחזקה זו דאין אשה מעיזה בפני בעלה אלא לפי מ"פ וא"ש דברי רה"מ שאומר ת"ש האומרת טא"ל דלמ"ר חד טעמא איכא להאמינה באומרת טמאה ובאומרת גרשתני מצד חזקה שאין אשה מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כל ימיה ולזה אמר רה"מ עוד ואפי' למ"א כלומר כיון שחוששין שמא עיניה נתנה באחר תו לא אלימי הך חזקה לבדה מ"מ באומרת גרשתני נאמנת משום דאיכא עוד חזקה דאין אשה מעיזה:

ועפי"ז יש ליישב מה שמקשה הר"ן במתני' בזה"ל ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא דאמרה טא"ל מיתסרא אבעלה כמ"ר משום שלא תהא נותנת עיניה באחר האיך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך ע"כ ולפי מ"ש א"ש דזה פשוט כיון דדשב"ע אין פחות משנים אין לחוש כלל לאמירתה שאומרת טא"ל אלא דלמ"ר בעוד לא חשו חז"ל לעיניה נתנה באחר אף דעכ"ז אינה נאמנת דלא עדיפא מעד כשר שאמר אשתך זינתה שא"צ הבעל להשגיח על דבריו. מ"מ גדולה חזקה שאין אשה רוצית להיות באיסור א"א כל ימיה והוי כאנן סהדי ומחמת שכופין את הבעל לגרשה אם היא אומרת שקר הוי גט בטעות שמצד שיקרה הוכרח הבעל לגרשה ויודעת הוא בעצמה שמשקרת בדבריה לא תהיה מגורשת בגט שיתן לה בעלה בטעות ותהי' באיסור א"א כל ימיה ולא דמי לטוענת מאוס עלי דהתם אין הגט מחמת שמאמינין לה אלא מצד הספק שלא תהי' כשבויה שורת הדין שיגרשנה בעלה וכיון דאין מחזיקינן בוודאי שאומרת אמת לא היה בידה שתנשא לאחר דלמא שקרה בטענתה והוי גט בטעות ע"כ הוצרכו חז"ל להעמיד הדין והתקנה שלא יופסל הגט אף אם הטעיתו וכנ"ל וכיון שכן רצון חכמנו ז"ל גם הבעל גמר ומגרש דמצוה לשמוע דברי חכמים אבל כאן באומרת טא"ל דמ"ר להפוך הוא דבזה שהדין שאם היא משקרת בטענתה כגט שנותן הבעל ע"י כפייה בטל וגרם שיהיה נאמנותה בחזקה אלימתא דאין אשה רוצית שתהיה באיסור א"א כל ימיה וכיון שנאמנת מצד החזקה הוי כשני עדים ומותרת היא לעלמא בלי פקפוק ובוודאי לא הטעיתה את הבעל ואת הב"ד להיות באיסור א"א כל ימיה דהא למ"ר עדיין לא עלה בלב לחוש לשימת עין באחר ובאפם חשש זה אלימי החזקה דאין אשה מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כל ימיה אבל למ"א כשראו חז"ל שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר ותו ליכא סמיכה על החזקה הנ"ל דאם עיניה נתנה באחר אינה חוששת אם היא באיסור א"א ממילא אין מקום להאמינה מדין חזקה ובטל הדין כפייה להבעל על הגירושין ובאפס חזקה אף שאומרת טא"ל לא עדיף מע"א כשר דעלמא וכיון דאין דשב"ע פחות משנים אין על הבעל לחוש לדבריה וסמוכין לדברי אלה מדברי היש"ש פ"ב דיבמות דין י"ח שכתב בזה"ל בשלמא שהאשה אינה נאמנת לאסור א"ע על בעלה שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ידע שנטמאה אם לא בקינוי וסתירה וא"כ אפי' את"ל האמת שזינתה התירה התורה לו והיא משועבדת לו וקרקע עולם לפניו אבל כו' עכ"ל:

וארווח לן בזה ליישב גם מה שהקשיתי על הרמב"ם שבפרק י"ח מהל' א"ב הלכה ט' בזה"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה נעשית כח יכה דאיסורא ע"כ ובהשגות כ' הראב"ד ז"ל אעפ"י שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה אחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית לעצמה הודאה לאיסור כו' ע"כ וכ' המ"מ ע"ז בזה"ל ומ"ש הר"א ז"ל אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא הי' מצווה לגרשה כו' כיון שלא היה בעל מחויב להאמינה ולגרשה כנזכר למעלה אין דבריה כלום כו' ע"כ כוונת המ"מ פשוט לכל מעיין דלית לה אמתלא דמשום שעיניה נתנה באחר אמרה לבעלה שנטמאה הא היא יודעת שהדין שאינה נאמנת ולא יצא מחשבתה אל הפועל שתהא יוצאת מבעלה (ובסוף הקונטריס אבאר טעם המחלוקת בזה שבין הרמב"ם והראב"ד) וקשה לפי"ז דכיון דלמ"א דאינה נאמנת שב להיות כמבורר שמה שאומרת שנטמאה ולא הי' מחמת שימת עין באחר והרי עי"ז שהדין שאין מאמינים לה מבטל החשש שאמירתה שנטמאה היא מחמת שימת עין באחר וכיון שכן שלא נתנה עיניה באחר ועומדת בדבריה שנטמאה שורת הדין שתהא נאמנת והוי כתרי הפוכים בנושא א' שאיסור כרוך בעקבי ההיתר וכה"ג צריך לחוש להחמיר כעין המבואר בדברי התוס' פסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה עלה עליה זכר פסולה וכן בתוס' ב"מ דף ל':

לפי מש"כ לעיל א"ש דמה שהיתה נאמנת למ"ר לא הי' מטעם דלא מבזי נפשה לבד דזה לחודא לא אלימי להיות כשני עדים ובדבר שבערוה בעינן עדים ולא הוי כעדים אלא חזקה דאין אשה חשודה שתקלקל א"ע להיות באיסור א"א וכנ"ל וחזקה זו נתבטלה למ"א מחשש שמא עיניה נתנה באחר ולא הי' עוד אפשריות להעמיד הדין שתהא נאמנת שיצטרך הבעל לגרשה וכיון שכן אין האשה מכנסת א"ע באמירתה טא"ל בחשש איסור א"א דהא א"צ לגרשה ואם מגרשה לרצונו הטוב אף אם הטעיתו לא יהיה ביטול הגט כי לפי"ד הרמב"ם כאשר אבאר למטה אף לצאת י"ש א"צ לגרשה בכה"ג וכאשר מורה לשון ר"נ לקמן בסוגיא לא תשגיחו בה לית בה מששא וכיון שכן אף דאיכא סברא דאי לאו דאמרה אמת לא היתה מזלזלה עצמה בכדי דהא למ"א יודעת היא שאינה נאמנת וכסברת המ"מ ז"א דהאי סברא לחודא לא חשיבא כעדים לענין איסור אשה על בעלה מדברי הר"ן סוף נדרים ד"ה בכלאי בבא ומדברי הרשב"א בד"ה הני עובדי שכתבו דאי לאו טעמא דאם איתא דעבדי איסורא ארכוסי מרמס וכן במעשה דתחלי אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולמות הי' מקום להחמיר ע"ע מי שדעתו לצאת י"ש ואין הכרע מדבריהם אם דעתם כן בכל אומרת טא"ל או בהנהו תרי עובדי שהי' קצת רגלים לדבר מצד יחוד הנואף אבל כשליכא כלל שום רגלים לדבר אף לצאת אין על הבעל לחוש וכן נשמע מלשון ר"נ והנהו תרי עובדי באהלויי ונפטויי שהשיב ר"נ לית בה מששא ולא תשגיחון בה משמע שא"צ הבעל לחוש כלל אבל בירושלמי מבואר להדיא דלמשנה אחרונה אף שאין איסורו על הבעל מ"מ חבר יחוש לעצמו ולכאורה יש להשוות בזה תלמיד בבלי וירושלמי דוודאי פשוט דהיכא דחכמים התירו איסור בכח שבידם עפ"י התורה להתיר דבר מה"ת למיגדר מלתא אין מקום לחוש כלל להחמיר לצאת י"ש דהא היתר גמור הוא והוא ממצות התורה לשמוע בזה לדברי חז"ל וכן נשמע להדי' מדברי הרשב"א בחידושיו בד"ה חזרו ומסיים בזה"ל וכל שהיו רואין להתיר לצורך מותר מה"ת ע"כ:

עוד הוכחתי במק"א דהיכא שהיה ביד חכמים להתיר בהפקר ב"ד לא עקרו איסור תורה רק התירו מדין הפקר ב"ד ולפי"ז באומרת טא"ל היינו שנאנסה מכשר דבכה"ג יש להתירו מטעם הפקר ב"ד דהפקיעו הקידושין מעיקרא אין ההיתר מחמת עקירת דבר מה"ת אלא מטעם הפקר ב"ד וכיון שבכה"ג שנפקע הקידושין למפרע וישובו כל בעילותיו של הבעל לביאת זנות ע"כ אם הוא חבר מהראוי לו לחוש שמא נטמאה ואינה