ברוך טעם קמד

שבש"ס לפי"ז גם הקושיא הראשונה שהבאתי בשם רבים מהחברים דמאי מקשה גמרא על רה"מ ממ"א דשמים ביני לבינך דלמא רק באומרת לו גרשתני נאמנת דאיכא ב' חזקות משא"כ בהשמים ביני לבינך שתתגרש בגט ולא תהיה כלל באיסור א"א ל"ק דהא לס"ד דמקשה דגם הבעל יודע ביורה כחץ וכשטוענת השמים ביני לבינך הוי הכחשה בברי וברי ובכה"ג אם היה נשאר כדין מה"ר לכוף אותה לגרשה רק שלא יתן לה כתובה היה להאשה נאמנות לענין איסור ב' חזקות כמו באומרת לו גרשתני דהא אם היא משקרת יודעת היא שהגט שתשיג מבעלה ע"י כפייה לא יהי' בלב שלם כיון שהבעל יודע בעצמו דמשקרת ולא יועיל לה כלום ותהיה באיסור א"א כל ימיה ומשני הגמ' דאיהו לא ידע ביורה כחץ וא"כ אף חזקה אחת ליתא דהעזה ליכא כיון דלא ידע וחזקה דלא תהיה באיסור א"א כל ימי' ג"כ לא שייך כיון דאיהו לא ידע ומוטל עליו מספק לגרשה מגרשה בלב שלם לשמוע דברי חכמים כי כן שורת הדין ומצוה לשמוע דברי חכמים:

אמנם קושיא זו אינו אלא לרה"מ לשיטתי' אבל לר' משרשיא לשיטתי' אין מקום לקושיא זו למשנה אחרונה דהמעיין במסכת ב"ב דף מ"ח ע"א יראה מבואר דר' משרשיא סובר דאף גט מעושה שלא כדין עפ"י נכרים הוי גט מה"ת ורק מדרבנן אינו גט מתקנה כדי שלא יהיה בנות ישראל תולות עצמם בדנכרי ומפקיעים א"ע מידי בעליהן ומבואר שם ברשב"ם שטעמו דכיון שהיא אינה רוצת לדור עמו אינה כמפסיד בגירושין עכ"פ נשמע דרב משרשיא לא נחית כלל לסברא דמצוה לשמוע דברי חכמים ומגרש בלב שלם (ומדברי התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל מבואר דאף אם צריך ליתן לה גם הכתובה בעישוי ע"י נכרים מ"מ הגט כשר מדאורייתא לר' משרשיא מכ"ש היכא דהכפייה היא בלא נתינת כתובה) ורה"מ סובר שם להדיא דתלויה וזבין לא הוי זביני ואתיא ליה מהא דתנן לקח מסיקריקון ואח"כ לקח מבעה"ב מקחו בטל כו' יעו"ש ולדידיה הא דגט מעושה כדין בישראל כשר אינו אלא משום דכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים מסתמא גמר ומגרש ולפי סברא זו נכון מה שכתב לעיל אבל ר' משרשיא אף היכא שהבעל יודע בשיקרא אם מגרש ע"י כפיית ב"ד גיטו גט דלא תיקנו מדרבנן לבטל גט עשויה אלא כשהיה כפייה ע"י נכרים ומטעם הנ"ל כדי שלא יהיה בנות ישראל כו' ממילא גבי השמים ביני לבינך אם היה הדין למשנה אחרונה לכוף אותו לגרשה ובפרט אם היה התקנה שלא יתן לה כתובה היה הגט כשר אף אם היתה יודעת בעצמה, ששקרה בטענתה נגד הבעל וליכא חזקה דאין אשה מקלקלת א"ע כ"א חזקה דאין אשה מעיזה א"כ ל"ק כלל משמים ביני לבינך דמ"א למאי דסובר כרה"מ דבאומרת גרשתני נאמנת דשאני התם דאיכא ב' חזקות משא"כ בטענה דהשמים ביני לבינך. אבל רה"מ לשיטתי' שסובר דאף בתלויה וזבין זביני לאו זביני אף דלא מפסיד ובגט מעושה הטעם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ולדידיה גבי השמים ביני לבינך אם היתה משקרת היה בטל הגט שנותן הבעל ע"י כפייה דאדרבה דרצון חכמים הוא שלא תהא מגורשת בכה"ג כדי שיהיה בטענה זו חזקה דאין אשה מקלקלת א"ע להיותה באיסור א"א כי אם אותו חזקה מאמינים לה לכוף את בעלה לגרשה ממילא יש להאמינה מצד ב' חזקות דהא גם בהשמים ביני לבינך איכא נמי חזקה שלא תקלקל א"ע להיות באיסור א"א כל ימיה ע"כ א"ש מה שדייקו בגמ' השמים ביני לבינך דמ"א תיובתא דרה"מ דדוקא לרה"מ לשיטתי' הוי תיובתא ולא לר' משרשיא אף שמודה דברי רה"מ באומרת לו גרשתני והשתא דאתינן להכי א"ש גם דברי הירושלמי שמפרש השמים ביני לבינך כמה דרחיקא שמיא מן ארעא כו' דהוי הכחשה בברי והקשיתי לעיל דא"כ למה לא המנוה במ"א מטעם חזקה דאין אשה מעיזה כמו באומרת גרשתני אבל לפי"ז נ"ל דהירושלמי לשיטתו אזיל דכל עיקר יסוד דברי הנ"ל בישוב דברי הרא"ש בתשו' דגם בטוענת שאינו מזדקק לה אם היא משקרת וגורמת הגט ע"י כפיי' היא באיסור א"א אינו אלא לשיטתו של הרא"ש שכתב בתשובה להדיא שכפייה היא בשוטים ואזיל בזה בשיטת הר"י בעל התוס' שמובא בכמה מקומות ובתו' כתובות דע"א ד"ה יוציא דכל היכא דתני במתני' יוציא היינו בכפיי' בשוטים ודלא כר"ח שאחז שיטת הירושלמי דהיכא דלא מתני בהדי' כופין אלא יוציא אין הכפייה בשוטים אלא בדברים שאומרים לו שאם לא יגרש נקרא עבריין וידוע דכפיי' בדברים לא מקרי כלל עשויה לבטל הגט וא"כ לשיטת הירושלמי היכא שטוענת השמים ביני לבינך אף אם היה הדין שיוציא אין הכפייה בשוטים אלא בדברים ובכה"ג לא מיקרי אונס כלל וגטו גט אף אם היה מתברר שבשקר טענה שהבעל היה מרוחק ממנה וכיון שכן אם היה הדין שיגרשה הבעל בכפייה בדברים אף אם יודעת בעצמה ומשקרת לא היה לה לחוש שתהיה באיסור א"א ולא נשאר רק חזקה דא"א מעיזה פניה לכך אינה נאמנת למ"א לדעת הירושלמי ולא דמי לאומרת גרשתני דאיכא ב' חזקות וא"ש לפי' הירושלמי לשיטתי' דלמשנה ראשונה מה שהיה מחויב הבעל ליתן לה כתובה אף שמכחיש טענתה בברי מ"מ כיון שאינו מגרש ע"י כפייה בשוטים וגיטו גט אף אם טענה בשקר בדין הוא מותרת בטענתה וממילא שייך חיוב כתובה ממדרש כתובה כשתנשאי לאחר תטלי מש"כ לכי משא"כ לשיטת הרא"ש שסובר דהכפייה בשוטים וכשהכפייה בשוטים אם היא יודעת בעצמה שמשקרת היא באיסור א"א ודמי ממש לאומרת גרשתני:

אמנם אף לפי הנחה הנ"ל יש לכאורה להקשות לפי המבואר מדברי רש"י במס' גיטין דף מ"ו גבי המוציא את אשתו משום ש"ר דמפרש הגמ' לחד טעמא משום קלקולא וכתב רש"י שם ד"ה טעמא דהחשש דקלקולא היא דאם יטעון הבעל שאם היה יודע שהשם רע שקר לא היה מגרשה יהיה לפי דבריו בטל הגט ובניה ממזרים ודעת התוס' שם שאף אם הוטעה הבעל בזה כיון דלא היה תנאי מפורש שאם דבר זה שקר לא יהא גט ורק גלוי מלתא הי' שמגרשה משום זה ליכא אלא לעז בעלמא דגלוי מלתא כזה לאו מלתא היא כ"ז שלא היה תנאי כדיני התנאים וזה תמצית הדברים שם:

הרי דאף במוציא אשתו משום ש"ר אף דבשעת נתינת הגט היה לפני הבעל ספק גמור לחוש על אשתו שהיא פרוצה ולצאת י"ש הוא צריך לגרשה ולפי"ד אז גמר ומגרש עכ"ז אם נודע לו אח"כ שהיה השם רע שקר בטל הגט. וע"כ הטעם דהוי כגט בטעות וכ"כ מהראויו שיהיה הדין באשה שטוענת מאוס עלי שאם האמת שאין הבעל מאוס בעיניה רק מחמת שהיא נתנה עיניה באחר טענה כן בשקר אין בגיטו של הבעל כלום דהא הטעית את הבעל ואת הב"ד וגרמה בטענת שקר לכוף אותו על גט א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהיכא מצינו למימר דבטענת מאוס עלי יהיה הדין שיכוף את הבעל לגרשה מה התועלת בגט זה דהא א"א להתירה לעלמא בגט זה דאין לך גלוי הדעת יותר גדול מזה ממה שיש בכה"ג שאין הבעל נותן הגט מרצונו רק בכפייה ומטעם שחוששין הב"ד שמא אומרת אמת ותהיה כשבויה ואם לפי אמיתת הדבר היא משקרת הרי הטעית את הב"ד ואת הבעל והוי כלא נתגרשה וכיון דאי דבר שבערוה פחות משנים אין לסמוך על דבריה להתירה לעלמא אחר הגט וגם לשיטת התוס' שאין לבטל גט כ"א בתנאי מפורש ז"א אלא היכא דליכא אלא גלוי מילתא בעלמא כגון התם שהיה בידו להתנות ומדלא התנה בפירוש לא אזלינן בתר ג"מ משא"כ בכה"ג שכופין אותו לגרשה ואין מניחים אותו להתנות כלל דהא ע"י הטלת התנאי תשאר היא עגונה כל ימיה שלא יהיה אפשר להתירה לעלמא וא"כ בין לרש"י ולתוס' מהראוי שיהיה הדין בטוענת מאוס עלי שאם משקרת בטענתה שיהיה הגט בטל וכיון שלא ידעינן אם משקרת או לא למה מתירים אותה לעלמא אמנם י"ל כיון דבאומרת מאוס עלי לנו לחוש מספיקא שלא תהיה בנות ישראל כשבויות ואם נאמר דאם היא משקרת אין הגט כלום כנ"ל ממילא לא יהיה תועלת בגט דהא לא תהא נאמנת שתנשא לאחר וכנ"ל ע"כ גם זה מכלל השקידה שלא תהא בנות ישראל כשבויות שיהא הבעל גומר ומגרש בלב שלם אף אם היא משקרת וכיון ששורת הדין כך ביד הב"ד לכופו על הגט שיתן אותו בלב שלם ושלא יבוטל אף אם הטעיתו וכיון שמצוה לשמוע דברי חכמים גומר ומגרש וליכא שום קלקול בגט. ובזה עלתה לי להבין סוגיא דגמ' כאן איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רה"מ ת"ש האומרת טא"ל ויפלא מאוד כאשר הקשיתי לעיל מה ס"ד דרה"מ בטעם הנאמנות באומרת טא"ל אשר הוציא מזה ללמוד שגם בגרשתני תהיה האשה נאמנת אם נחית רה"מ לסברת רבא שהטעם במתני' למ"ד דנאמנת משום דלא עבידה לבזוי' נפשה אין מקום להשוות לזה באומרת גרשתני וכאשר באמת דחה רבא לרה"מ בזה וחזקה דאין אשה מעיזה ג"כ לא שייך גבי האומרת טא"ל דהא הבעל אינו יודע בשיקרה:

ולתרץ זה אפשר לומר דאף לפי האמת מודה רה"מ דמצד החזקה שבוודאי אין אשה רוצית לקלקל א"ע שתהיה באיסור א"א כל ימיה אם לא חזי לאיצטרופי גם חזקה דאין אשה מעיזה פניה אין האשה נאמנת ומטעם זה כשאומרת אשה שלא בפני בעלה גרשתני דלא שייך חזקה דאינה מעיזה סובר רה"מ דאינה נאמנת אף דאיכא חזקה דאין