ברוך טעם קמג

ברי מ"מ כיון שיתחייב ליתן לה כתובה כשתנשא לאחר והרי הוא מגרשה ותנשא לאחר עליו ליתן לה כתובה וגם מדברי הירושלמי בסוגיא דכאן שמפרש השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא מן ארעא כך האי איתתא רחיקא מבעלה ואפ"ה למ"ר היה חייב ליתן לה כתובה וע"כ מטעם מדרש כתובה הרי אף כשהבעל מכחיש בטענת ברי מ"מ כיון שמחויב לגרשה ממילא מחויב ליתן לה כתובה מחמת מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר כו' ועוד ראי' הרא"ש מדין האומרת גרשתני אינו מובן דהרי הרא"ש בעצמו כתב בזה"ל כיון שעומד וצוח שלא גרשה כו' ע"כ סברא זו לא שייך אלא באומרת גרשתני והוא טוען שלא גרשה ועדיין היא אשתו דבכה"ג לפי טענתו לא שייך לחייבו במדרש כתובה דהא לפי דבריו א"א גמורה היא ואם תנשא באיסור תנשא ולא ע"ז היה חיוב בתנאי כתובה לכשתנשאי משא"כ היכא שבאמת מגרש עתה לפני ב"ד והב"ד מתירים לה שתנשא ע"ק על הירושלמי שלפי פירושו השמים ביני כו' כמה דשמיא רחיקא כו' שהבעל מכחיש בברי גם למ"א תהא נאמנ' מטעם חזקה אין אשה מע"פ כמו באומר' גרשתני וכפסק הרא"ש בתשובה הנ"ל וכן מבואר בתוס' פ' המדיר:

גם צריך להבין מה שמחלק הרא"ש דאם נותן גט ע"י כפייה א"ל לית לה כתובה ואם מגרשה מדעתו צריך ליתן לה כתובה אמאי הא כיון שהבעל יודע שביד הב"ד לכופו בשוטים על הגירושין וכמ"ש הרא"ש שם שכפייה זו היא בשוטים אף שמגרשה בלא כפייה עדיין יכול הבעל לעמוד בטענתו נגד הכתובה ששקר טענה עליו ומה שמגרשה מדעתו אין ראיה דהיא אומרת דמאחר שאינה רוצית לדור עמו ובאה עליו בעלילות שקר מגרשה ברצונו ואעפ"כ יכול הבעל לעמוד בטענתו ואם נימא דעכ"ז מחויב בכתובה מדרש כתובה לכשתנשאי תטלי מה שכתוב לכי כו' גם כשנותן הגט ע"פ כפיית ב"ד יש לחייבו בכתובה משום זה דהא הב"ד מתירים אותה להנשא בגט זה לאחר. גם לשון הרא"ש שכתב ומה שכתבתי שיגרשה ולא יתן לה כתובה היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא אז כופין אותו להוציא עפ"י דבריה דמהימנא כו' אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה יתן כתובתה כיון שמדעתו מגרשה ע"כ נ' כמגומגם קצת ובייתור לשון דכיון שכ' מקודם דנאמנת לא שייך לשון אם הדין כך דנראה כאלו יש קצת מקום ספק בדין זה:

לתרץ כ"ז אקדים דברי המהרי"ק בשורש ק"ז שכתב בזה"ל ואשר הבאתי ראי' ממה שכתב מהר"מ דאין ראוי להאמינה בדורות הללו אפי' היכא דאיכא חזקה דרה"מ פשיטא דלא דמי כלל דהתם היינו טעמא דמהר"מ משום חומרא דא"א דכיון דפרוצות בדורות הללו אם באנו להאמינה נמצא גט מעושה שלא כדין וגט בטל ובניה ממזרים דס"ל למהר"מ דהאידנא איתרעי חזקה דרה"מ כו' ע"כ וקשה לפי"ז לדעת הפוסקים דבטוענת מאוס עלי כופין את הבעל לגרשה אף שלא ידעינן שאומרת אמת ואיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר מ"מ בספיקא דשמא אומרת אמת שורת הדין לכוף את הבעל לגרשה וכמו שכ' הרמב"ם פי"ד מהל' אישות הל' ח' בזה"ל אם אמרה מאסתי ואינו יכול להבעל לו מדעת כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ע"כ. ופירשו גדולי קדמונינו שמספיקא שמא אומרת אמת הדין נותן שיגרשה וקשה כיון שיש ספק ואם משקרת הגט בטל ובניה ממזרים כפי הנראה בכדומה לזה מדברי מהרי"ק הנ"ל האיך מתירין אותה לעלמא בגט זה אף שטוענת ברי הא אין דבר שבערוה פחות משנים וחזקה דרה"מ לא שייך הכא דאין הבעל יכול לידע אם באמת הוא מאוס בלבה או לא ויכול להיות שאינו מאוס בעיניה רק שעיניה נתנה באחר ע"כ נ"ל דידוע דגט מעושה בישראל כשר אף שהעישוי הוא בשוטים וזה לשון הרמב"ם סוף פ"ב מהל' גירושין ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מה"ת כגון כו' אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שנעשה דבר שחייב לעשותו כו' ואין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות כו' ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל ותורף דברי הרמב"ם יסודם מדברי הגמרא במס' ב"ב דף מ"ח ע"א דגט מעושה בישראל מהני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא שהרמב"ם הפליג במתק דבריו להסביר יותר,:

מעתה לפי"ז י"ל בבמאוס עלי כיון שממשפטי התורה שיהיה על הב"ד לחוש אף מספיקא שלא יהיה בנות ישראל כשבויות תחת בעליהן וע"כ שורת דינים שתגורש מבעלה ותהא מותרת לכל אדם כמו כן מוטל על הבעל לעשות מרצונו כדת של תורה לגרש את האשה דהא גם לפניו הספק דלמא מאוס הוא בעיניה וחלילה לו להחזיקה כשבויה ואם אינו רוצה לגרש דעת רעה היא והתגברת יצרו ואם כופין אותו בשוטים ומגרשה מחזקינן שבוודאי תשש יצרו וגירש בלב שלם ולכך מועיל הגט להתירה לעלמא ואף אם היא הטעיתו ושקרה בדבריה אשר אמרה מאוס עלי עכ"ז אין הגט בטל כיון שהגירושין היה מרצון הבעל שמתרצה לשמוע דברי חכמים ורצון חכמים היה מחמת הספק שהיה אז לשעתו שיגרש בלב שלם כדי שתהיה מותרת ובוודאי כן עשה אבל היכא שהכחשה בין איש ואשה בטענת ברי דהיינו שהיא טוענת שאינו מזדקק לה והוא מכחיש בברי את טענתה אע"פ ששורת הדין מטעם חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה נאמנת היא בטענתה וע"כ כופין את הבעל מ"מ אם הבעל בעצמו יודע שהיא משקרת מה"ת נחזיק שהוא מגרשה בלב שלם ואי משום דמצוה לשמוע ד"ח הא מה שהחכמים כופין אותו על הגירושין הוא משום שהדין כן שהיא נאמנת ואם היה להב"ד צד ספק לא היה מצויה וכופין על הגירושין והבעל שיודע בעצמו' ששקר ענתה בו למה ישנה את דעתו ורצונו לגרשה בלב שלם הלא לא יצרו תקפו שלא לגרשה אלא ידיעתו אמיתת הדבר הוא היסב את לבבו שלא לגרשה ואף אם מגרשה בע"כ לבו בל עמו רק שלפי דעת הב"ד שמחזיקים בטעם חזקה דאין אשה מעיזה שהיא אומרת אמת יש ג"כ סברת הרמב"ם הנ"ל שאינו כלל כאנוס אלא הוא שאנס א"ע ביצרו הרע וכשתשש יצרו ע"י כפייה ונותן הגט בוודאי מגרש בלב שלם ולכך מותרת היא ע"פ הב"ד בגט זה לכל אדם משא"כ לפי ידיעתו של הבעל שהאמת אתו ובעזות יתירה ענתה אשתו שקר בפניו בוודאי אינו גומר ומגרש בלבו לזה א"ש דברי מהרי"ק הנ"ל בכוונת מהר"מ שהחמיר בדורות הללו שלא לגרש בע"כ מדרה"מ כיון שיש איזה פרוצות בדורות הללו ויכול להיות שיזדמן שתעיז אשה בפני בעלה בשקר ובכה"ג אם יהיה הגט ע"פ כפייה יהיה הגט בטל ובניה ממזרים ואף שאין ביד חכם לשנות דין מדינים הקבועים בגמרא מ"מ מחומר איסור א"א וממזרים חשש המהר"מ אף למעוטא ודן שבזמנינו לא נכוף את הבעל אף שבסתם נשים איכא חזקה דרה"מ:

היוצא מזה דהיכא שהבעל בעצמו יודע שאשתו משקרת ובשחרותי' גרמה שיאמינו הב"ד לדבריה לכופו בשוטים על הגירושין בוודאי לא גמר ומגרש והרי היא לפי ידיעתו עדיין אשתו ובאיסור א"א על כל העולם א"כ מיושב קושית מהריב"ל על הרא"ש בתשובה וכל שארי הקושית שהקשיתי לעיל דכשם שיש באשה שאמרה לבעלה גרשתני ב' חזקות א' שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ב' שאין אשה חשודה שתהיה באיסור א"א כל ימיה כ"כ ישנם אלו ב' חזקות כשטוענת על הבעל שאינו מזדקק לה והוא מכחישה בברי והב"ד כופין את הבעל בשוטים לגרש' דבכה"ג אם משקר' בוודאי לא גמר בלבו לגרש' ונשאר' היא א"א וא"ש ג"כ מה שפטר הרא"ש את הבעל מנתינת הכתובה דכיון דמצד חזקה לא האמינוה חז"ל אלא לענין איסור ולא לענין ממון. והבעל עומד בטענתו ששקר ענתה בו ולפי טענתו זה אף שמגרשה בע"כ ע"י כפיי' עדיין אינה גרושה ודמי ממש לטוען לא גרשתיך ותו לא מצינן לחייב אותו מדין מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר דהא לפי טענתו באמת אסורה היא לינשא לאחר ועדיין היא אשתו ולא גירשה כלל ולזה מדוקדק היטיב לשון הרא"ש שכ' אבל לענין ממון כיון שעמד וצוח שגבורות אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה ואין כח ביד הב"ד להוציא ממנו ממון ע"כ כלומר הא לפי דבריו שלא כדין הוא מגרשה וכשם שגט מעושה שלא כדין אינו מועיל כמו כן הכא אף שהב"ד עושים כדין שסומכים על החזקה להאמינה מ"מ לפי ידיעתו של הבעל אינו מחויב לגרשה והוי לפי טענתו עדיין אשתו ע"כ ליכא לחייבו משום מדרש כתובה משא"כ כשנאמנת לו לגרשה מדעתו שלא מחמת אונס כפייה בכה"ג שמגרשה בלב שלם יש לה כתובה ממדרש כתובה ומ"ש מקודם אם הדין כך שכופין אז מהימנא מדרה"מ דהא אם אינה אמרה אמת היא באיסור א"א כל ימיה אבל אם לא היה דין כפייה דבכה"ג אף אם אומרת שקר יהיה גיטה גט וליכא חזקה דאינה חשודה להיות באיסור א"א כ"י ובאפס צירוף חזקה זו אינה נאמנת ע"כ מה"ת נאמנת לאיים את הבעל בדברים שיוציאנה ולזה לא משכחת דין דיוציא אלא כשהדין שיכוף אותו דהיינו בשוטים כדמסיים הרא"ש בעצמו שם בתשו' דכפיי' היינו בשוטי' דבדברים לא מקרי כפיי' כלל אותו להוציא כוונתו דדוקא אם הדין דכופין וכלומר בשוטים כסתם כפייה