ברוך טעם קמב

וממילא יכול לאסרו כולו כי כבר שלו הוא וקשה שפיר דליפטר מדין קלב"מ דכיון דהכנסת ידו לנסך הוא צורך הניסוך ועל גוף הניסוך אמרו קלב"מ מיפטר גם בכה"ג כשהקני' הוא בהכנסת ידו וא"כ א"ש קושית הגמ' ואידך וע"ז מתרץ הגמ' כדר' ירמי' כו' מדאגבה קניא דתיכף משעת ההגבהה חל עליו חיוב השבה ואף שאח"כ בעת הניסוך רובץ עליו חיוב מיתה לא מיפטר על חיוב שעליו מצד ההגבהה דהא ההגבהה אינו צורך ניסוך ונשאר עליו חיוב ההשבה. והרי בתחילת כניסת ידו לנסך היין קנה היין בייאושו של הנגזל ע"כ תו לא מצי למימר הש"ל דכבר נפקע שם בעליו מאותו היין אבל אם ניסך בשוגג שלא ידע שיהיה נאסר היין לא נקנה היין לזה בייאוש כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם שאין קנין לגזלן בייאוש הנגזל כ"א כשידע הייאוש לכך יכול לומר הש"ל וסוגיא דכאן בחולין ג"כ א"ש דקושית הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש ממתניתין דהמנסך הוא לרב שמפרש מנסך ממש ולשיטתיה א"ש תירץ הגמ' דאי"ל שותפות וכמש"ל דכיון שלא ימלט היין מהיות אסור עכ"פ מצד תערובות קודם ייאושו של הנגזל ונעשה כל היין של הגזלן ואסור כולו בניסוכו וא"ש הכל:

אמנם לפי שיטת הרמב"ם בפי' המשניות במשנה דהשוחט בשבת דבפ"א נעשה המחלל שבת מומר וכשחילל שבת בתחילת השחיטה נקראת סוף שחיטתו שחיטת מומר ממילא כמו כן הדין במנסך לע"ז שמיד בשכשוכו לע"ז הוא מומר ואוסר היין מיד אח"כ בנגיעתו וכבר הבאתי לעיל שמדבריו בפי"ג מהל' מ"א מבואר שאינו סובר כדברי הריא"ז ואף במתכוין להפסיד אוסר הנכרי יינו של הישראל בנגיעה ומסתמא כ' הדין גם במומר שהוא כנכרי לכל דבריו וא"כ ק' לדידיה מאי מקשה הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש ממשנ' דהמנסך וצ"ל דהרטב"ם סובר דלמ"ד אא"א כו' ליכא במגע עכו"ם ביין ישראל רק איסור שתייה משום בנותיהן ולא איסור הנאה וראב"א ור"י בן בתירא דפליגו את"ק בנכרי שניסך יינו של ישראל אף מדרבנן לא אסרו ולא כדברי הרא"ה במה"ב:

ודע דמש"כ לעיל שהמנסך קנה היין בייאוש י"ל דא"ש גם בגוונא שבעל היין לא היה באותו מעשה ולא ראה שבא זה לגזול יינו ולנסך אף דבכה"ג הוי ייאוש שלא מדעת וההלכה דייאוש שלא מדעת אינו ייאוש שאני בכה"ג דהוי כזוטו של ים דאף שלא מדעת מקרי ייאוש כיון דאבודה ממנו ומכל מעולם כ"כ ביין כשיתנסך לע"ז יהיה אבוד מכל ישראל ולא יהיה אפשר למכרו או ליתנו לעכו"ם ויהיה החיוב לבערו בשפיכה ואף דדין זה של זוטו של ים ודכוותיה לא שמענו רק גבי אבידה ול"מ למילף מאבידה לגזילה דשאני בגזל דבאיסורא בא לידיה ז"א דחילוק זה בין גזילה ואבידה אינו רק למ"ד דייאוש כדי לא קנה בגזילה ומטעם הנ"ל דלא ילפינן מגזילה דבאיסורא אתי לידיה מאבידה דבהיתירא אתי לידיה אבל רב שסובר בגזילה ג"כ יאוש כדי קנה ויליף ליה מאבידה ע"כ ל"ל לחלק כנ"ל בין גזילה לאבידה כ"כ מצינו לשיטתיה למילף שיועיל בגזילה יאוש שלא מדעת היכי שהיאוש הוא כמין יאוש זוטו של ים כמו שמועיל יאוש כזה באבידה אף שלא מדעת:

דין אשה שאמרה לבעלה טמאה אני א' נדרים דף צ' ע"ב קושית הר"ן כיון דלמשנה הראשונה היתה נאמנת למה התירו במשנה אחרונה וכי איסור שבה להיכן הלך:

ב' להסביר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ' י"ח מהל' איסורי ביאה דין ט':

ג' מה שהקשיתי על הרמב"ם דלמ"א האיסור כרוך בקו ההיתר דעי"ז שאינה נאמנת סר החשש באמירתה טא"ל שעשתה כן משום דעיניה נתנה באחר דהא יודעת שלא תועיל בדבריה ממילא איכא סברא דאומרת אמת וכה"ג מן ההיתר נמשך סברא לאיסור ומהאיסור יש סברא להיתר צריכים לילך לחומרא וכעין זה כתבו התוס' במס' פסחים דף כ"ו ד"ה עלה עליה זכר ובב"מ ד"ל:

ד' התוס' במסכת כתובות דף ס"ג בטוענת מאוס עלי אין כופין דאל"כ אף למ"א בידה לטעון מאוס עלי שוב דחו ראי' זו דכיון דבמאוס עלי הפסידה כתובתה לא תרצה לצאת מבעלה בטענה זו קשה לי לפי פי' הר"ן במשנה וברש"י ביבמות דף קי"ב דלמ"א חששו באומרת נטולה אני מן היהודים שמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא והרי תהיה באיסור כ"י ולמה נחוש לזה הא לצאת מבעלה בגט בלא כתובה בידה לבא בטענת מאוס עלי ואי משום הפסד כתובה הא מדברי המשנה דמס' גיטין דף ל"ד אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו הרי שאין אשה חשודה לעבור על איסור נדר כ"י משום הרווחת דמי הכתובה:

ה' מה שאמר רה"מ ת"ש האומרת טמאה א"ל כו' אינו מובן כלל דהא גבי טמאה א"ל לא שייך חזקה דאין אשה מעיזה שאין הבעל יודע כשמשקרת וע"כ מה שהיתה נאמנת למ"ר הוא מאיזה טעם אחר וליכא ללמוד מיניה באומרת גרשתני גם אמאי לא הקשה המקשן רישא דמתני' על סיפא דמתני' דמשמים ביני לבינך דרישא דמתני' מוכח כרה"מ ומסיפא תיובתא דרה"מ:

ו' הרא"ש מחזיק דברי רה"מ להלכה מטעם דאין אשה חשודה לקלקל א"ע שתהיה באיסור א"א כל ימיה ותמיה לרבים דא"כ מה קאמר בגמ' השמים ביני לבינך דמ"א תהוי תיובתא דרה"מ דהא גבי השמים ביני כו' שתצא בגט לא תהיה באיסור א"א וליכא אלא חזקה אחד דאין אשה מעיזה ויעוי' בשעה"מ פ"ט מה"א הל' ט"ו שמפרש כוונת הרא"ש דמצד צירף ב' חזקות נאמנת באומרת גירשתני גם למה אמרו בגמרא תיובתא דרה"מ ולא אמר דרה"מ ודר' משרשיא דהא ר' משרשיא דחה דברי רבא מרישא דמתני' וע"כ קם בשיטתיה דרה"מ:

ז עוד קשה על הירושלמי למה במ"ד היתה נאמנת ליטול גם כתובה הא הבעל מכחיש בברי ולפי"ד הרא"ש בתשובותיו הנ"ל ליכא חיוב כתובה בכה"ג שהבעל מכחיש בברי:

וליישב כל הנ"ל נקדים דברי הגמ' מתיב רב משרשיא השמים ביני לבינך דמ"ר תיובתא דרבא כו' השמים ביני לבינך דמ"א תיהוי תיובתא דרב המנונא כו' קסבר רב המנונא כו'. לכאורה יש לדקדק לפי המבואר בחידושי הריטב"א לחולין כלל גדול בסוגית הש"ס היכא דאיכא שקלא וטריא בגמ' ומוזכר שם איזה אמורא באיזה קושיא גם השקלא וטריא שאחרי הנאמר בסתם הוא ג"כ מדברי אמורא שנזכר ראשון ואם כן נראה דהמקשה לרב המנונא מסיפא היה רב משרשיא שהקשה תחילה לרבא מרישא ואח"כ הקשה לרה"מ מסיפא והלא מאוד למה לא הי' מקשה רב משרשיא לעצמו דברי המשנה דקשיא סיפא לרישא:

ועוד מקשה מהריב"ל ח"ג סי' ק"ב שהרא"ש בעצמו בתשו' כלל מ"ג דין י"ב כתב בזה"ל לאה שתובעת ראובן שעלה לדין וטוענת עליו שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ותובעת ממנו שיגרשנה ולא תובעת כתובתה בב"ד נאמנת כו' כדמוכח בנדרים דבכל מידי שהבעל מכיר בשקרה נאמנת אף למ"א ואם תובעת גט ולא כתובה יגרשנה ולא יתן לה כתובה כההוא דרה"מ שאמרה גירשתני דנהי דמהימנא לגבי נפשה לאפקועי ממנה איסור א"א שעליה מטעם חזקה דאין אשה כו' מ"מ אין לב"ד להוציא ממנו ממון כיון שעומד וצוח שלא גרשה ול"ד לאשה שאמרה מת בעלי שגובה כתובתה על פיה דהתם אין אדם מכחישה ומספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב לכי ומה שכתבתי שיגרשנה ולא יתן לה כתובה אם הדין כך שכופין אותו להוציא עפ"י דבריה דמהמנא כההוא דרה"מ אבל לענין ממון כיון שעומד וצוח שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וכופין להיות אצלה אין כח ביד הב"ד להוציא ממנו ממון כו' אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה יתן כתובתה כיון שמדעתו מגרשה ע"כ:

ודברי הרא"ש הללו סותרים דברי עצמו גם פסקיו הנ"ל שכ' דבאומרת גרשתני יש סברא גדולה להאמינה דחזקה שלא תתן עיניה באחר להיותה באיסור א"א כל ימיה משא"כ בטא"ל שמבקשת גט והרי הכא גבי מעשה דהרא"ש שבתשובה שטוענת שאין בעלה יכול להזקק אלי וע"כ רוצה שיגרשנה בגט ולא תהיה באיסור א"א וא"כ מנ"ל להרא"ש ללמוד שתהא נאמנת גם בכה"ג מדין אומרת לבעלה גרשתני ליישב כל הנ"ל אקדים מה שקשה עוד בדברי הרא"ש שם בתשובה דלמה לא יהיה לה כתובה הא כיון שמגרשה ממילא מחויב מצד מדרש כתובה לכשתנשאי תטלי מה שכתב לכי ומה בכך שהוא טוען