ברוך טעם קמא

מומר משא"כ אחר גמר השכשוך בהוצאת ידו ככל נגיעת מומר ביין שאוסרים היין בהנאה ואם כן ליכא למיפטריה מתשלומין מדין קלב"מ דהא כבר נתחייב מיתה בשכשוכו לע"ז ואיסור היין בא אחר כך:

ולכאורה יש לתרץ דבב"ק דף ס"ו אי' איתיבי' רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל והאי כיון דמטי עידן דאיסורא וודאי מייאש ואי ס"ד ייאוש קונה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי לשלומי ליה א"ל כי קא אמינא אנא זה מייאש וזה רוצה לקנות האי זה מייאש וזה אינו רוצה לקנות ע"כ מפרשי' שקושית הגמ' שרגע קודם זמן האיסור נתייאש ואז יקנה הגזלן דאי בזמן האיסור אין הגזלן יכול לקנות לשיטת הסוברים שאין קנין באיסור הנאה לכאורה י"ל דהסברא הנ"ל וזה אינו רוצה לקנות לא שייך אלא בגוזל חמץ שגזל בזמן היתר החמץ ומצד שעבר על עבירת הגזל אין לחשדו שרוצה לפגוע באיסור חמץ בפסח ע"כ אמרינן ז"א רוצה לקנות דכי מטי זמן איסורא וגם רגע קודם זמן איסורא גם הגזלן לא ניחא ליה דליקני אסורא שיהיה בב"י וכנ"ל אבל במי שהוא מומר לע"ז מה"ת לומר שאינו רוצה ביי"נ שהוא בעצמו מנסכיה לדעתו לע"ז ובפרט כשהוא הכל במעשה ח' שבעת שעשה הגזל מנסכיה לע"ז ולפי"ז י"ל כיון שרוצה לגזול היין ולנסכו הרי חפץ אז בקנייתו כשיש בזה ייאוש בעלים קונה הוא הגזילה וידוע שרב סובר במס' ב"ק דייאוש כדי קנה מעתה וי"ל דמיד שרואה בעל היין שזה גוזל ממנו היין אף דבסתם גזילה ליכא ייאוש מ"מ בכה"ג כשמכניס הגזלן ידו לשכשך היין לע"ז יודע בעל היין שיהיה אסור מחמת זה גם בהנאה מדין מגע מומר עכ"פ הוצאת ידו מן היין בוודאי מתייאש מיד מאותו היין וכיון שמנסך אינו חש לאיסור ע"ז דלא שייך גביה לומר שאינו רוצה לקנות ובפרט שהכל במעשה א' שנתכוין לגזול ולנסכו הרי אז בדעתו לקנות וכיון שבעל היין מתייאש קונה הוא היין והוי כשלו לגמרי בהכנסת ידו לנסכו לע"ז וחל איסור ע"א על היין עוד בהתחלת השכשוך דשלו אסר ואז קלב"מ ותו ליכא למחייביה מחמת איסור היין על הנגיעה אחר כך בהוצאת ידו מן היין דהא בלא"ה כבר נאסר היין בשעה השכשוך ועל השכשוך לע"ז ליכא למחייביה דהא קלב"מ והוי כמו בבא במחתרת דאמרינן בדמים קנינהו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ד ומקשה הגמ' שפיר ואידך היינו לרב דמיפטר מדין קלב"מ ואף שקדמה הקנין מיד בהכנסת היד קודם השכשוך ז"א דהא הכנסת היד הוא צורך השכשוך ובכה"ג שפיר פטרינן בדקלב"מ וע"ז מתרץ הגמ' כדרב ירמיה מדאגבה קניא כיון שאין ההגבהה לצורך ניסוך לא שייך קלב"מ והיה עליו שם גזלן להיות מחויב בהשבה או בתשלומין דמים מהתחלת ההגבהה קודם שהתחיל להכניס ידו לשכשך ע"כ אינו יכול לומר עתה אחר שנסכו הש"ל דהא מיד שהכניס ידו לשכשך לע"ז נתייאשו הבעלים ונעשה של הגזלן כשלו בקנין גמור ע"י ייאוש ולא שייך אז בזה דין הש"ל כי כבר יצא היין לגמרי מן הבעלים וקם בקנין גמור מדין ייאוש בחזקת הגזלן המנסך ולכך במזיד חייב לשלם וא"ש לשיטת רב דס"ל ייאוש כדי קונה אבל שמואל סובר ייאוש כדי לא קנה ושייך אף במנסך לומר הש"ל ואי משום דהא אזקי' בידי' בניסוכו הרי קלב"מ ולכך הוצרך שמואל לפרש מערב גם לר"נ לשיטתי' שסובר במס' בבא קמא דייאוש כדי לא קנה ליכא למימר דהוי כשלו מצד הייאוש מבעלים בשהכניס ידו לשכשכו וכנ"ל ומקשה הגמרא שפיר לר"נ ממשנה ממנסך אבל אכתי קשה בקושיא הראשונה אשר החילותי בה דמאי מקשה במתני' למ"ד אא"א דשא"ש ממנסך הא מ"מ נאסר היין ע"י המגע שלו אחרי שעבד ע"ז בניסוכו לע"ז נעשה מומר ואם נאמר כתירוצי הקדום שכתב ע"ז דלמ"ד אא"א דשא"ש ליכא לתא דע"ז בנגיעת המומר אין היין נאסר כשכוונתו לאסרו על בעל היין לאזוקי' דבכה"ג לא גזרו חכמים היכי דליכא משום בנותיהן וכנ"ל ממילא יש סתירה לדברי האחרונים שכתב בכוונת הגמ' מסכת גיטין ואידך כו' כדר' ירמיה כו':

וכדי למצוא יישוב בסוגיא דמנסך במס' גיטין ובמסכת חולין אציע עוד דבר. דע דביותר צ"ע לשיטת הרא"מ במה"ב, דף י"ד וי"א דפוס ויניציאה מסיק דאף ר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא דפליגי את"ק בנכרי שניסך יינו של ישראל מודים דמגע נכרי ביינו של ישראל אוסר בשתיה ובהנאה מדרבנן ופלוגתתם עם הת"ק אינו אלא לענין איסור דאורייתא ובדף י"ח ע"ב חולק על הרשב"א שכתב בשוחט לע"ז אינו מומר באותה שחיטה ודעתו של הרא"ה שאף באותה שחיטה נעשה מומר וזה"ל וכתב המחבר שאין שחיטתו אסורה אלא מראשונה ואילך ואינו נכון שפסולו ופסול שחיטתו באין כאחד ולאלתר וודאי פסולה שחיטתו וכו' עכ"ל א"כ מאי פריך הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש מהמנסך הא בניסוכו טע"ז והרי הוא מומר ובא כא' גם ניסוך היין בנגיעתו בעת שכשוך הניסוך ע"ז ואין לדחו' דא"כ לא א"ש הא דתני' במתני' בשוגג פטור דהא בשוגג אינו מומר ולא נאסר היין ולא שייך שם פטור על התשלומין ז א דשוגג ומזיד דמתני' אינם לענין שגגה בעצמות העבודה לע"ז דמתניתין לא מיירי רק לענין חיוב תשלומי היין ושוגג ומזיד קאי לענין איסור היין שכמו שמפרש רש"י ששוגג היינו שלא ידע שיהיה היין נאסר בזה או שסבר שהיין הוא שלו אבל יכול להיות שהיה מזיד שידע שעושה בזה עבודה לע"ז כי עבדה במזיד וכיון שהזיד בזה אף ששגג שלא ידע שיהיה היין אסור נאסר היין בנגיעתו בעת שנעשה מומר והוזק בעל היין שנאסר יינו עוד יש לכאורה להקשות לפמ"ש לעיל דלרב שסובר ייאוש קונה קנה המנסך את היין בייאושו של בעל היין כשראה שהכניס זה ידו לנסך היין דא"כ אמאי בשוגג פטור הא אף שהיזק שא"נ לאו שמיה היזק מ"מ כיון דאגבהה ע"י לגזלה נתחייב בהשבה וכיון שקנה אח"כ היין בייאושו של בעל היין תו לא מצי למימר הש"ל:

ויש ליישב לפי דברי הרמב"ם שמובא באה"ע סי' כ"ח שכתב בזה"ל המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש ע"כ ופירש איזה מהאחרוני' דהיכא שהנגזל מיאש כ"ז שלא נודע להגזלן שנתייאש אינו קונה בייאוש לפ"ז דברי רב דאגבהה ע"מ לגזלו ע"כ ידע שהיין אינו שלו, ע"כ הפי' בשוגג הוא כפירש השני שברש"י ששגג שלא ידע המנסך שיהיה היין נאסר בניסוכו זה ממילא לא ידע שבעל היין מייאש דלמה יתייאש אם אין היין נאסר ע"כ אף אם בעל היין ידע שיהיה היין אסור ונתייאש מ"מ לא זכה הגזלן היין וממילא לא היה יכול לאסרו כשלו. ועכ"ז יש על היין איסור מצד נגיעת המומר אחרי ש ויש היזק ומ"מ מיפטר מתשלומין כיון שהיה שוגג וא"ש דברי המשנה ששוגג פטור:

ולפי ההנחה הראשונה שכתבתי לדעת התוס' בשם הריא"ז ליכא לאסור במנסך מטעם מגע מומר כיון דיודע שיהיה היין אסור ובכה"ג לא גזרו חכמים יש לתרץ קושית התוס' בד"ה ת"ש המטמא כו' שכתבו למ"ד בהנזקין דנ"ב מנסך ממש פריך וא"ת ומאי קא משני דא"ל שותפות בגווה הא אמר התם למ"ד מנסך ממש לא בעי למימר מערב משום דהיינו מדמע וכיון דאוקמה דאי"ל שותפות בגווה ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמערב בשלו וא"כ אכתי הא היינו מדמע וי"ל כו' ע"כ. ולפי דברי הנ"ל דלרב היכי ביש ייאוש שנודע לגזלן קנה הגזלן י"ל כיון דאי"ל שותפות ויאסר היין עכ"פ מדין מערב ממילא מתייאש בעל היין כשרואה שזה רוצה לנסך יינו וכיון שמייאש קנה המנסך גם חלק שותפו מיד בהכניס ידו לנסך ונעשה כל היין שלו ואוסרו כלו בניסוך ממש ולא מצד תערובות בלבד וששוגג אף דכה"ג אינו מועיל ייאוש כנ"ל מ"מ נאסר היין עכ"פ מצד תערובות וגם נאסר במגע מומר אחרי שנעשה מומר בניסוך לע"ז דכיון דלא נתכוין לאסור היין מגעו אוסר וא"ש לשון מנסך דהיינו מנסך ממש דבין במזיד בין בשוגג נעשה כל היין נסך:

וע"פ הנ"ל תירצתי עוד מה שהקשיתי כבר מאי מקשה הגמרא בגיטין ואידך דהיינו לרב דיופטר משום דקלב"מ הא רב סובר דאא"א דשא"ש ולדידה ע"כ צריכין לאוקמי דין דמנסך באי"ל שותפות וחיוב המיתה בא על הניסוך חלקו בהיין וחיוב התשלומין הוא ע"ח חבירו שלא חל ניסוך בה והוי כמו ממון לזה ונפשות לזה ולפי הנ"ל ניחא דגם חלק חבירו קנה אבל שאמת בל"ז לק"מ דאף בחלק חבירו שייך קלב"מ דאף אם אין היין נאסר מ"מ הוא עע"ז כשנסכו דאף אי אא"א דשא"ש מ"מ העובד חייב מיתה כמבואר בסוגיא זו:

כיון דאתינן לכל הני מילי הרווחנו ליישב ב' הסוגיות ובסיגנון הראשון במס' גיטין מקשה הגמ' שפיר ואידך דהיינו לרב דמפרש מנסך מש קשה הא ק ב"מ ואין לדחות דרב סובר אא"א דשא"ש כדמשמע מס' ע"ז ומה שנאסר היין אינו אלא מצד נגיעת מומר וכנ"ל דבשכשוך ע"ז נעשה מומר ומיד תכ"ד אוסר היין בנגיעה ואין חיוב התשלומין המיתה באין כא' שקדום חיוב המיתה. ז"א דכיון שמתכוין לאסור הוי ומזיד אין לאסור בנגיעתו כנ"ל למ"ד אא"א דשא"ש וע"כ צ"ל לרב דמיירי באי"ל שותפות שעכ"פ נאסר היין בשיכשוך מצד עירוב חלקו של המנסך שיוץ שכן אף קודם שנעשה השכשוך מתייאש הנגזל מיינו ונקנה היין ביאוש להגזלן בעת שמייאש בעל היין כשרואה שמכניס זה ידו לנסכו