ברוך טעם קמ

שנתנסך ודאי אסור בהנאה הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה אע"פ שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרים אותם כ"א בשתי' הרואים סוברים לומר שמשום ניסוך נאסר ויבוא להתיר אף יי"נ ודאי בהנאה כו'. וא"ת א"כ גזירת בנותיהן ל"ל תירץ רבינו שמואל דיין שנתנסך לפני ע"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן ורמב"ן מוסיף בזה דברים דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזדבן ליה כדאמרינן בר"פ בגמ' אם איתא דאקצייהו לא הוה מזדבן לי' כו' עכ"ל ולפי"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל דיין מגע של נכרי אסור בשתיה משום בנותיהן וממילא איכא חשש טעות הרואים דיסברו דא"א דשא"ש ע"כ ידמו דלכך נאסר יין במגע של עכו"ם דדלמא נסכיה לע"ז ואם לא יהי' אסור בהנאה יהיה טעותם לומר דיין של עכו"ם שנסכו לע"ז ג"כ מותר בהנאה ע"כ גם לר"נ שכשוך נכרי אסור גם בהנאה אבל במטמא ומדמע ומנסך דמיירי בישראל שפיר הקשה לר"נ דאי נתכוין לצעורי אף בשתיה ליכא למיסר. אמנם לפי"ז יש להקשות לשיטת הסוברים דאף בפעם א' נעשה אדם מומר מאי מקשה הגמרא תחלה למ"ד אא"א דשא"ש במטמא ומדמע ומנסך הא י"ל הא אף שאינו אוסר מ"מ הוא נעשה מומר בשכשוכו לע"ז ותכ"ד שנעשה מומר נאסר היין ע"י בנגיעתו דמומר אוסר יין בנגיעה כמו נכרי כמ"ש בתוס' ובש"ע יו"ד וכיון שאסור היין בשתיה ממילא צריכים לאסור גם בהנאה כמ"ש לעיל ונ"ל דאי' במס' ע"ז דנ"ט ע"ב אמר רב אשי האי עכו"ם דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה אע"ג דלזבוני העכו"ם אחריני אסור שרי ליה למשקל דמי מהאי עכו"ם וכתב הר"ן אע"ג דלעכו"ם לא יהיב דמים אא"כ יהיב ליה ישראל חמרא לא איתסר משום הכי דמ"מ הרי מחויב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמי לא מתורת מכר וברמב"ם פי"ג מהל' מ"א דין כ"ח כתב בזה"ל עכו"ם שנגע ביינו של ישראל לאנסו מותר למכור את היין לאותו העכו"ם שאסרו לבדו שכיון שנתכוין זה העכו"ם להזיק ולאסור יינו הרי זה כמו ששיבר או ששרפו שחייב לשלם עכ"ל וכתב הכ"מ וא"ת וכי לא נתכוין נמי אמאי לא מחויב לאשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין כו' י"ל דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקין בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אין מתכוין פטרתו אבל נגיעה בעלמא ביין כל שלא נתכוין להזיק אינו חייב לשלם עכ"ל ומה שהביאו להרמב"ם דין זה הוא שהי' בגירסתו בגמ' הנ"ל כמו שהוא לפנינו דנסכיה כו' בכונה ובתוס' מס' ע"ז דנ"ח ע"ב ד"ה כתבו בזה"ז אי חזינן דעתי' דנכרי שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיס ולהפסידו שרי אפי' בשתיה דבכה"ג לא גזרו רבנן כו' יעויי"ש וכן פסקינן ביו"ד סי' קכ"ד עכו"ם שנגע ביינו של ישראל כדי לאסרו עליו מותר אפילו בשתיה. ודע דבש"ע בש"ך פסקינן בעכו"ם שנגע ביין שלנו אע"פ שאסור בהנאה מותר ליקח בו דמים לכאורה קשה ממ"נ אם נתכוין לאסור הרי לא נאסר כלל היין ואם לא נתכוין לאסור הרי אינו חייב לשלם ההיזק ואמאי מותר ליקח מאותו העכו"ם דמי היין ונ"ל מה שחולקים על הרמב"ם במש"כ דווקא בכוונה וכן מבואר מש"כ הש"ך בסי' קל"ב בזה"ל שאסרו משמע אפי' אסרו בשוגג דבכה"ג פטור מלשלם כדאיתא בח"מ סי' פ"ה אפ"ה מותר ליקח דמיו מאותו העכו"ם דמ"מ היזקו וכ"פ הרשב"א והב"ח עכ"ל הרי שלא כהרמב"ם אמנם לענין חיוב תשלומין י"ל שמודים דדינא של הרמב"ם הוא אמת דאם לא נתכוין לאסור דינו כשוגג ולא מתחייב בתשלומין עפ"י דין וסוברים דמ"מ כשיהיב דמים לא הוי כדמי היין רק דמי היזק ולפי"ז י"ל דבמומר כשאוסר היין רק מצד נגיעתו כדין האיסור ע"י מגע נכרי אי אפשר למחייבי' בתשלומין במזיד דאם ידע שאסרו בכה"ג ליכא איסור כלל בזה"ז כדברי התוס' ואי לא ידע שאסרו בזה ליכא עליו חיוב תשלומין וכמו שכן הדין בזה"ז כך הי' שורת הדין אפי' בזמן הגמרא למ"ד אא"א דשא"ש דלשיטתו ליכא למיסר יין ששכשך בו עכו"ם או מומר מחשש יי"נ דהא אא"א דשא"ש ואין מקום לאסרו רק משום גזירת בנותיהן וממילא מסתעף מזה גם איסור הנאה מחשש הרואים שיטעו שנאסר בשתיה משום ע"ז ויבואו להתיר בהנאה גם יין שנתנסך ממש לע"א כמ"ש לעיל בשם הר"ן א"כ יסוד האיסור תחלה אינו אלא משום בנותיהן ובהאי גזירה לחודא אנו מקילין היכי שידוע שנתכוין הגוי או המומר לאסרו והוי זה הדין כמו לדברי התוס' בזה"ז שאין עכו"ם עע"ז דכיון שאין יסוד האיסור אלא משום בנותיהן לא חששו חז"ל לאסור היין אלא היכא שלא נתכוין הגוי לאסור היין וכ"ש במומר א"כ א"ש קושית הגמ' תחלה לס"ד אא"א כו' ממתניתין דמנסך דא"ל דנאסר משום מגע מומר דהא מיירי במזיד והיה מחשבתו להיזק כדאי' במס' גיטין למ"ד היזק שא"נ שמיה היזק השתא לאזוקי קא מכוין כו' ובכה"ג אינו אוסר במגעו כיון דליכא לתא דע"ז רק מגזירת בנותיהן שלא חילקו בזה בין נכרי בין מומר קם הדין כמו בזה"ז לדידן וכנ"ל דהיכי דנתכוין לאסור אינו נאסר היין ע"י מגע כשליכא שום ניסוך לע"ז ודע דכל מ"ש הוא לפי התחלת לשון התוס' שם בע"ז דף נ"ח ע"ב שי"ל בכוונתם שהא"ז לא אמר דינו רק בזה"ז ויעויין מ"ש אח"כ וכן מוכח הסוגיא וממ"ש המרדכי והאגודה נראה שדעתם שאף בזמן הגמ' שהיה הנכרי בחזקת עע"ז מ"מ לא נאסר היין בנגיעתו היכא שנראה שנתכוין להכעיס לאסרו על הישראל וסיימו במרדכי ובאגודה בשם רבינו ברוך דהטעם משום דאא"א דשא"ש היכא דלצעורי קא מכוין ונראה שכוונתו בזה דאף דלענין הגזירה משום בנותיהן י"ל כמ"ש התוס' בשם הא"ז דבכה"ג לא גזרו רבנן מ"מ היה עדיין לחוש לאסור משום לתא דע"ז דלמא נסכיה לע"ז לזה כתב דגם משום זה אין לאסור דאא"א דשא"ש היכא דלצעורי קא מכוין ודמיתי לומר שסוברים דהיכא שנ' דכוונתו לאסור היין על הישראל להכעיסו גם בנכרי אמרינן דלא נתכוין לע"ז רק לצעורי אבל א"כ צ"ע הא דמשני המתני' דהמנסך במזיד חייב דמיירי בישראל מומר הא החיוב במנסך הוא משום שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו הרי דחשבינן ליה למנסך בכוונה כדי לאסור על חבירו ובכה"ג אף במומר אין לאסור לפ"ד המרדכי והאגודה הנ"ל דאא"א דשא"ש היכי דלצעורי ק"מ והרי התם לאזוקי ק"מ אשר ע"כ נ"ל שי"ל לכאורה דגם ר"ב לא התיר רק במגע בלא ניסוך בפירש לשם ע"א אבל בנסכו בפי' לע"ז מודה שאוסרין בנכרי ומומר שחזקת עשייתן לע"ז ואם נאמר כן יש לסתור מש"כ התוס' ד"ה ה"נ בישראל מומר בזה"ל להנך אמוראי הומ"ל בהנזקין דנ"ב מנסך היינו שנגע בו עכ"ל והרי לפי מ"ש בדעת המרדכי והרשב"א והאגודה בנגיעה לחודא אף במומר אין היין אסור היכי שנתכוין לאוסרו על בעל היין וצ"ע ומדברי הב"י בי"ד סימן קל"ב מבואר שהיה פשיטא ליה דאף במנסך להדיא לע"ז היכא שרואין שנתכוין להכעיס להישראל אין היין נאסר וכ"מ בפשיטות מתוך דברי התוס' בשם ריא"ז אבל לפמ"ש פשוט שאין ראי' מדברי ריא"ז שהביאו בתוס' אם לא מדברי המרדכי בשם רבינו ברוך וגם זה אינו מוכרח. שוב ראיתי בספר לחם סתרים מס' ע"ז דף נ"ט שכתב בד"ה אמר רב אשי דדברי התוס' בשם הריא"ז אינם רק בזה"ז שאין הנכרי עע"ז כלל אבל בזמן האמוראים אף היכא שנסכו להכעיס את הישראל להפסידו נאסר היין ואתיא לי' משמעתא דשם ההוא נכרי דנסכיה לחמריה דישראל בכוונה וכבר הארכתי בזה:

ודע דבתוס' מס' גיטין דנ"ג בסד"ה מנסך מסקו בזה"ל י"ל דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך הוא אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחיוב דקלב"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דאמר ליה הש"ל כמו בתרומה ונטמאת כו' ורב סובר כו' יעויי"ש ולכאורה דבריהם אליבא דרב דחוקים ונשאר קשה על רב לימא ליה הש"ל ואי משום דנסכיה בידים הלא על ע"ז ליכא למחייביה דקלב"מ וכאשר באמת כן סברת שמואל ואמאי חלק רב ע"ז:

ובדרך פלפול ידמה לתרץ דלפי ההנחה בתחלת דברי הנ"ל דאע"ג למ"ד אא"א דשא"ש מ"מ מיתסר היין גם בהנאה במגע נכרי או מומר י"ל מאי פריך הגמ' שם בגיטין ואידך כלומר דקשה לרב דאמר מנסך ממש אמאי חייב במזיד הא קלב"מ הא י"ל דרב לשיטתו דאי' במס' ע"ז דף נ"ג ע"ב אמר רב יהודא אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה מנ"ל דאסר אמר ר"א כתחלה של א"י דאמר רחמנ' ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להן מאבותיהן ואא"א דשא"ש יעויי"ש הרי נשמע שרב סובר דאא"א דשא"ש ומדמוקי המשנה במנסך ממש צ"ל דמיירי באי"ל שותפות אבל לפ"ד הנ"ל י"ל דבאמת רב לא מוקי בשותפות והא דנאסר היין אינו מצד שכשוך בנסוכי לע"א רק כיון שנעשה מומר לע"ז מיד כשמתחיל לשכשך נאסר היין אח"ז תכ"ד בנגיעתו בהוצאת ידו מן היין ע"ד דאיתא במס' ע"א דנ"ט ע"ב האי אתרוגא דנפל לחבותא דחמרא אידרי נכרי ושקלי א"ל רב אשי נקטי לידי' כי היכי דלא לשכשך בי' ובמ"א פלפלתי דמשכשך מיד וחוזר מיד ומשכשך באותו יין י"ל דליכא חיוב מיתה בשכשוך השני לע"ז דשכשוך הוא כעין עבודת זריקה בפנים ודם שנזרק שוב אינו ראוי לזריקה גם כיון שהניסוך הוא תקרובת ע"ז ואחרי שכבר הקריבו לע"ז בשכשוך הראשון הוי כבר של ע"ז:

ובלא"ה י"ל דאינו נעשה מומר עד גמר כל השכשוך לע"ז והיינו לשיטת התוס' שסוברים בשחיטה דבאותה שחיטה לא נעשה