ברוך טעם קלט

כ"ת והוי כלא כתיב אכילה בגופא כיון שאין הלאו מפורש רק על בב"ח וכמדומה לי שיש פלפול בזה באחרונים אמנם בלא"ה אין מקום לדברי הפליתי כי מבואר ברמב"ם פי"ח מהלכות פהמ"ק דין ג' וד' שלמדנו מפי השמועה דל"ת כ"ת הוא רק לאזהרה על פ"ה ודברי הרמב"ם אלו מיוסדי' על דברי הספרי בפ' ראה אחרים אומרים בפהמ"ק הכ' מדבר ויליף לה התם מג"ש וזהו מפי השמועה שכתב הרמב"ם והמעיין ברמב"ם שם בפ"ב מהל' בכורות דין ה' יראה שדעתו לחלק דרק פהמ"ק שהטיל בהם מום. בידים אסורים מקרא דל"ת כ"ת אבל צורם אוזן בכור אינו בכלל זה ולכך אין איסורו רק בקנס חכמים כמשמעות הסוגיא בבכורות דל"ד ויעויין שם בתוס' ד"ה ומי קנס:

וביותר תמוהים דברי השעה"מ בהל' יסה"ת שכתב שגם להרמב"ם איסור בב"ח ידעינן מל"ת כ"ת ולעיניו היו דברי הרמב"ם בפי"ח מהל' פסהמ"ק ולא שת לבו למש"ה הרמב"ם שם בדין ד' בזה"ל מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר כ"א על פהמ"ק ובדין ה' שם כתב שקדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כ"ת כו' ע"כ הרי שסובר דל"ת כ"ת אינו רק על פהמ"ק ומדכתיב כ"ת מרבינן גם בהוטל מום בקדשים ועכ"ז לא אתיא מיניה צורם אוזן בכור דשאני שארי קדשים דאף שהוטל בהם מום עדיין המה בקדושתם ואינם יוצאים לחולין כ"א ע"י פדיון ומקרי שפיר פהמ"ק משא"כ בבכור דמיד שנפל בו מום פקע קדושת בכור אין עליו שם קדשים פסולים וסרה בזה מה שמתמה במל"מ בפ"ד מהל' בכורות על הרמב"ם הנ"ל:

וצע"ג על דברי הסמ"ג מצות ל"ת סי' רנ"ט שמובא שם במל"מ שלא נחית לדברי הנ"ל שנראים לכאורה פשוטים בכוונת הרמב"ם ומש"כ לעיל לדברי הס' יראים למ"ד שסובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ולשיטת רבנן דסברו קדש מזבח שמתו יש להם פדיון מהראוי שיועיל פדיון לכל ש"ח ומדרבנן הוא דאסור כמו מטיל מום בקדשים אף שבתוס' ב"ק דע"ו מבואר שדוחק לומר כן מצאתי און לי מתוס' קדושין דנ"ו ע"ב ד"ה מה שלי שלך כו' והקשה הר"מ וכו' וכ"כ נאמר שהשחיטה הוציא מידי איסור אמ"ה ויהיו מותרין לאכילה יעויי"ש במקנה שנחית לומר שדעת הר"מ שאיסור אכילה בש"ח דקדשים אינם אלא מדרבנן יעויי"ש ודבריו תמוהים דלא הזכיר כלל מדברי תוס' ב"ק הנ"ל:

ודע דבפשיטות י"ל דבשוחט חטאת בחוץ בשבת מקרי בע"מ לכ"ע תיכף בתחלת שחיטה דהא מצד שבת אינו רשאי לגמור השחיטה בחטאת יחיד רק שהוא גומר השחיטה בשבת בשוגג אבל לדינא נעשית הבהמה בע"מ מאז החל קצת בשחיטת ושט או כשנפסק רוב הקנה כי אינה עומדת להגמר בשחיטה גמורה לקרבן מצד חלול שבת וא"כ יש עוד מקום עיון לפ"ד התוס' פסחים דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל שכתב לחד תירוצא דלכך ל"א בחמץ על הקדש דלהוי כדידי' מצד הואיל ואי בעי פריק משום דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו י"ל דלמאן דאי"ל הואיל שגם בחטאת שהוממו בתחילת השחיטה בחוץ וכנ"ל מקרי דידיה דהא בידו לפדותו כל מום זה ובפרט שעומד הוא לפדות כי מ"ע הוא לפדות פסה"מ ובהואיל כזה אפשר כ"ע מודים דאמרינן כיון שמצוה לפדותו וא"כ הוי בעל החטאת עכ"פ כאי"ל שותפות בבהמה זו דהא יש לו זכות מעתה לפדותה ולהוציאה לחולין לצרכו כשלו וגדולה מזו נשמע מדברי הרא"ה בבד"ה דף י"א ע"ב דהיכא שיש להאוסר שם שייכות בחלק מדבר הנאסר ע"י יכול לאסור אף מה שאין לו בה שום זכות ולפ"ד שם זהו טעם המ"ד דמסכך גפנו על תבואתו של חבירו אוסרו יעויין בפליתי סי' ד' סק"ג שכתב דלשיטת הרמב"ם ורש"י באי"ל שותפות יכול לאסור כולו ולא כדברי התוס' שכ' שאין האיסור בחלק חבירו רק מצד מערב:

ולפע"ד מבואר כן ממש"כ רש"י דבהגביה והרביצה הוי כשלו ויכול לאוסרו והלא אין להגזלן קני' גמורה במה שגוזל ושייך לנגזל א"ו כיון דעכ"פ יש לו שייכות בגוה מצד חיוב אונסין על הגזילה שחל עליה משעת הגבהה יכול לאוסרה וה"ה בשותפות גמור ויעויין בתוס' ב"ק דנ"ו ע"ב סוף ד"ה פשיטא שכ' בזה"ל ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותו גם לענין אונסין יש לחשבו בעלים יותר משיתוף וא"כ יש לדקדק מה הקשה ר"נ לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת הא גם לדידיה קשה דמיד כשהתחיל לשחוט נעשית הבהמה בע"מ ועמדה לפדיון מצד הדין רק שהוא היה שוגג בדבר וא"כ נעשה כאלו יש לבעל קרבן זה זכות בגוה דאי בעי יפדנו וכיון שנעשית אז כשלו היה בידו לאוסרה לע"ז וכיון ששחט בה עוד פורתא נאסרה לע"ז ובגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר:

אמנם יש לדחות דהא בשבת א"א לפדות א"כ תו לא משכחת פדיון אם היה נזכר בשבת היה פוסק משחיטתו וממתין עד אחר שבת ביני ביני תהיה הבהמה טרפה מחמת שהייה בשחיטה דהתחלת השחיטה היה בשבת והגמר לא היה כ"א אחר שבת ואין פודין קדשים להאכילו לכלבים וכשנגמרה השחיטה בשבת גם כן אין לה פדיון דאין פדיון לקדשי מזבח לאחר . מיתה כפי ההלכה כר"י וכמ"ש לעיל:

אם כן ממ"נ לא משכחת שיהיה לבהמה זו פדיון ולכך לא היה קשה לר"נ מברייתא זו ומעתה מיושב לראב"א די"ל דסובר פודין קדשים להאכילו לכלבים ושייך הואיל ואי בעי פריק מיד אחר שהתחיל קצת לשחוט דנעשית כשלו באשר יש לו זכות בגווה כשיניחנה כך ויפדנה לכלבים לאחר שבת בעוד לא תמןת וע"כ כששוחט שוב פורתא לע"ז נאסרה וגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר דדידיה הוא מיד שנעשה בע"מ ואח"כ אסרה לע"ז ולכך לא נקט התנא דהך ברייתא בקרבן בהמת כ"א בעוף דאין עוף נפסל במום דאין תמות וזכרות בעופות וגם לאו בת פדיון הוא משא"כ בבהמה כנ"ל כיון שבמקצת שחיטה מקרי הבהמה בע"מ ונעשית כדידיה אז מצד זכותו שבידו לפדותה ואסר אותה בהוספת כ"ש לע"ז ובגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר:

ודע דלכאורה יש לפקפק על דבר הנ"ל דלפמ"ש דכשוחט בשבת בחוץ נעשה הבהמה בע"מ תיכף בתחלת שחיטה כיון שאין ראוי לגמור מצד חילול שבת מהראוי שלר"ל לא יהיה ש"ח בשבת דהא החיוב של ש"ח אינו בא אלא בסוף שחיטה והרי הבהמה נעשית כבר בע"מ בתחלת השחיטה ובזה לא שייך סברת הס' יראים דכ"כ דמקרב השחיטה לא מקרי מום ז"א אלא כשהשחיטה הוא בחול שאפשר להכניסה לפנים ולגמור השחיטה משא"כ בשבת שא"א לגמור מצד חלול שבת ואם כן א"א למשכח ש"ח בשבת כ"א בעוף. ולפ"ז יצטרך לומר דר"נ דאקשיה לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת ולא נחית לתרץ דמיירי בחטאת עוף ע"כ סובר כר' יוחנן שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאי אינה לשחיטה אלא לבסוף הי' לו להקשות לעצמו מברייתא דהשוחט חטאת דאמאי חייב בבהמה על ש"ח הא כיון ששחיטה הוא בשבת נעשית הבהמה בע"מ תיכף בתחלת השחיטה וכקישי' הס' יראים ותו ליכא למחייביה בגמר השחיטה על ש"ח:

והרי היש"ש בפ' השוחט מסיק להלכה כר"ל ולפי הנ"ל נ' מכל הסוגיא דהכא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאל"כ אף אי אמרינן דאא"א דשא"ש ולא כיון דקניא לכפרה כדידיה דמיא מ"מ לא משכחת חיוב ש"ח בבהמה כשהשחיטה בשבת ומאי מקשה הגמרא אפילו חטאת בהמה נמי אמנם נ"ל דלפי דברי התוס' שמה שמחייבין משום ש"ח בשבת ולא פטרינן משום דאינה ראויה לבוא היום לפתח א"מ הוא מטעם משום דכיון שאם עלו לא ירדו הוי כראוי לבוא לפתח א"מ כ"כ א"א למיפטר משום שחיטת בע"מ דהא אם היה מכניס הבהמה אחר התחלת השחיטה בחוץ לפא"מ והיה גומר שם השחיטה בפנים הי' הדין דאם עלה לא ירד ולא היה על הקרבן שם פסול מום ע"כ אם גומר השחיטה בחוץ לא הוי כשוחט קרבן בע"מ בחוץ וז"א רק לענין חיוב ש"ח אבל לא לענין היתר פדיון הבהמה ונכון מש"כ שמיד בהתחלת השחיטה היתה בהמה זו עומדת לפדיון מצד המום ומטעם הנ"ל דכיון שבאמת אינו רשאי לגמור השחיטה ואם היה נזכר שהיום שבת היה פוסק משחיטתו הוי תחלת השחיטה כמוה קבוע באותה בהמה רק שהיא לא ידע ואשם בהעלמת שבת גם בגמר השחיטה אבל לפי האמת היתה הבהמה כבר בע"מ והיה לבעלים זכות פדיון ככל פהמ"ק והוי כשלו למיתפס עלה איסור ע"ז בהוספת שחיטה לע"ז וגמר השחיטה היה כמחתך בעפר:

ולפי מה שהבאתי לעיל אין יישוב לקושית התוס' ד"ה ר"נ רק לשיטת אית דמפרשי ורבינו חננאל שלפ"ד י"ל דר"ג סובר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומקרי מעשה רבה ולכך אסר ר"נ במעשה דעל נכרי לחנותא במס' ע"ז דנ"ז אבל לשיטת רש"י דגם במעשה רבה לא אסר ר"נ נשאר קושית התוס':

ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה בתוס' ד"ה מקשה דס"ד דגמרא דר"נ סובר דגם נכרי א"א דשא"ש א"כ בעובדא דעל נכרי לחנותא והוי חמרא ודבלא שדי בי' נכרי ידו שכשך ביה ואסרם ר"נ בהנאה אמאי אסרו הא אא"א דשא"ש ונ"ל ליישב דבר"ן לאלפסי מס' ע"ז פ' א"מ כתב בזה"ל וא"ת דהכא משמע דסתם יין נאסר משום לתא דיי"נ ואלו לקמן בגמ' אמרינן דמשום גזירת בנותיהן נאסר וי"ל דאי"ל משום לתא דיים מסתייע למיסרי' בשתי' משום בנותיהן דומיא דפתם ושמנם אבל כיון דיין