ברוך טעם יד

מצרפת לטעם השוה לה בתערובות מין ההיתר משא"כ בנ"ט לפגם שאין עליו שם נ"ט דהא פוגם לתבשיל ועיין בראב"ן (דף קנ"א ע"ב) שמפרש בדברי רב חולין (דף ק') כיון שנ"ט בחתיכה אותו הטעם אינו כ"א משהו כו' וכ' עוד בזה"ל וראי' לדברי הי"מ מהאי דז"ב בין למ"ד בס' הוי בין למ"ד בק' הוי הרי אינו נותן טעם יותר ואעפי"כ אמר רבא עלי' לא נצרכה אלא ליתן טכע"ק דבקדשי' אסור כו' ש"מ דאפי' משהו נותן טעם קרוי נ"ט כו' סברא הוא דכל מב"מ אפי' נותן טעם משהו קרוי נ"ט שהרי אינה בטל כו' עכ"ל. ונראה שכוונתו כנ"ל ועיין לשון הריטב"א בחידושיו חולין (דף ק') סוף ד"ה אוקי רב אמורא. היוצא מדברי הנ"ל דיש מחלוקת בין הפוסקים למ"ד מב"מ ל"ב אי הוי שם טעם עליו כשהוא מב"מ או אין שם טעם מחמת שהוא רק משהו ורק גזה"כ הוא כדברי הרשב"א ובמה שפירשתי דברי הי"מ הנ"ל מתורץ מה שמקשי' העולם דלפי דבריהם דמה שנ"ט לפגם שווים א"כ לא אתי שפיר דברי הגמ' ע"ז (דף ס"ח ע"ב) ועכברא בשכרא לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נ"ט לפגם אסור ולית הלכתא כוותי' כו' יעו"ש. איך אפשר לומר שסובר בנ"ט לפגם בא"מ אסור דהא למ"ד נ"ט לפגם אסור לא נלמוד רק מג"נ סובר דאף קדירה ב"י פגמה וע"כ הצריכה התורה הגעלה והרי לרב שסובר דמב"מ ל"ב א"א למילף דנ"ט לפגם אסור מגיעולי מדין די"ל דלכך הצריכה התורה הגעלה משום דלמא מבשל דבר שהוא מינו עם הבליעה בכלי ובמב"מ נ"ט לפגם אסור דלא גריעי ממשהו אבל לפי דברינו הנ"ל לק"מ דהי"מ מודים היכא כשהטעם פוגם בעצמו אי נ"ט לפגם מותר גם בדברי האוסרים במשהו נ"ט לפגם כזה אינו אוסר דהא אין עליו כלל שם איסור אף בפני עצמו וכיון שהבליעה בקדירה פגמה אף משום בשול מינו לא היה צורך הגעלה אם לא דנ"ט לפגם אסור. ואין להקשות דהא דמ"ד מב"מ ל"ב ולפי סברת הרשב"א דגזה"כ הוא אף אי טעם לאו כעיקר א''א ללמוד טכע"ק מג"נ דלמא לעולם טעם לאו כעיקר וצורך ההגעלה היתה משום בשול מב"מ וצריך לומר דמ"ד מב"מ ל"ב וסובר טכע"ק באמת לא יליף טכע"ק מגיעולו מדין רק ממשרת א"כ איך אפשר לומר דרב סובר דנ"ט לפגם אסור ויליף לי' מגעולי מדין ע"ז י"ל דאף לשיטתי' שסובר דמב"מ ל"ב לא איתא דין טכע"ק רק ממשרת ומשם א"א ללמוד דין נ"ט לפגם מ"מ דין האיסור נ"ט לפגם יכולין ללמוד אף שלשיטתי' מגעולי מדין וע"י זה א"א לדחות שהיה הגעלה משום מב"מ דהא לענין נ"ט לפגם אין לחלק בין מב"מ בין מין בשא"מ כנ"ל היכא שהטעם בעצמו פגום. ואי היה מותר משום דאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אף במינו לא היה איכפת לן דהא כבר שם היתר עליו קודם שבא לתערובות מינה וכיון שנשמע מגעולי מדין דנ"ט לפגם שם איסור עליו נשמע ממילא אחרי שידעינן ממשרת שטעכעק"ד בא"מ שגם נ"ט לפגם אוסר:

פרק שלישי גם מדברי רשב"ם בתוס' חולין (דף ק"ח ע"ב) נראה שסובר כשיטת התוס' ביבמות וסייעתם דבמ"ב מקרי נ"ט גם במשהו ובזה יוסרו מעליו קושיית התוס' שם כפי מה שאבאר וזה"ל הגמ' וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאיתמר כזית כו'. א"ר בשר אסור וחלב מותר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא וכו' והקשו התוס' שם מכאן היה מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד דמב"מ א"ב צריך תרי ששים. ס' לרוטב לבטל חתיכת נבלה וס' בחתיכת היתר לבטל הרוטב. וקשה לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב וכו' עד א"ו כיון שהחלב הנפלט מהבשר לא נעשה נבלה אלא מטעם הבשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מב"מ וכו' עד מכאן יש להוכיח תבלין הבלועין מחלב או מדם ונפלו לקדירה מתבטלין בס' ואע"ג דנ"ט אפילו באלף מותר דאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן. וקשה הא יש לחלק בשלמא לענין דין מניעת בטול מב"מ שפיר יש סברא לומר כיון שלא נאסר רק מאינו מינו אינו חמיר מן האיסור דלא יהיה כח הבן יפה מכח האב כמ"ש הרשב"א אבל היכא שנרגש טעם הנאסר בתוך התערובות כמו בגוונא דלעיל שנרגש הטעם בתבלין י"ל דלא שייך בזה סברא הנ"ל שלא יהא חמור מן האוסרה דאין זה בגדר חומרא דהא גם האוסרה אותו בנ"ט כ"כ הנאסר כיון שנעשה נבלה מה"ת שלא יאסר כ"ז שלא מורגש טעמו והרי זה דומה לדבר שטבעו להטעים עד ששים שקבל טעם מאיסור כחוש שאין בטבעו להטעים רק עד ל' האם נאמר שגם הנאסר ממנו לא יאסר רק עד שלשים. הן אמת שבס' חות דעת (סי' צ"ב) פסק כן אבל לא מצאתי לו חבר. ואף אם כן הוא קשה כיון שהסברא לחלק תו ליכא הוכחה לדין הנ"ל מדברי הגמ' כאן גדי א"ת אמנם אם נאמר שסובר הר"י בעל התוס' שגם מב"מ מיחשב טעם דהא עוד טעמו בו אף בתערובות א"ש הוכחה הנ"ל ודמי דין תבלין הבלוע מן האיסור כמו חלב הבלוע בבשר שאינה אוסרת בחלב אך שטעם חלב הנאסר נרגש בחיך האוכלין ודינו כנ"ט בחלב שביורה אף שאינו ניכר בפ"ע מ"מ בטלה משום דדיינינן ליה כדין הבשר שנאסרה ממנו וה"ה בתבלין הבלוע מאיסור וא"כ לפי"ז יש ליישב גם שיטת הרשב"ם שהוא נמי סובר בזה כסברת הר"י דהטעם נרגש במינו אף במשהו ורק הוא סובר כשיטת אחיו ר"ת שסובר דמדאו' מבוטל איסור בס' ומותר אף שמורגש טעמא. ורק מדרבנן שאסור בנ"ט יותר מס' כן מבואר בס' מנחת כהן חלק א' פ"ג ובפ"ה בשם ר"ת שמובא בטור (בסי' צ"ח) יעויי"ש ובמקום אחר בארתי שכן דעת רש"י כמבואר מדבריו (דף צ"ח ע"א) ד"ה שניהם לא למדוהו דמז"ב יכולין ללמוד דמבוטל בס' ולה כא דיהיב טעמא, רק מדרבנן אתמור ואמר טעמו ל"ב ופשוט דל"ק א"כ אמאי מב"מ בטל בס' הא ידעינן דיהיב טעמא ביותר מס' מצד שהוא מב"מ ז"א דהא מדאורייתא מב"מ בטל ברוב. וצורך ס' אינו רק מדרבנן שגזרו אטו א"מ לכך אין להחמיר יותר מבשא"מ שמן הסתם בטל בס' ומעתה י"ל דלמ"ד דמב"מ ל"ב א"א לומר דלכך ל"ב לפי שנשאר בטעמו עד אלף ויותר דאי משום זה אכתי היה לבטל בס' כמו א"מ שמבוטל בס' אף שיהיב טעמא ביותר מס' וא"כ ע"כ גזה"כ הוא וממילא י"ל היכא שנאסר משום א"מ לא חמיר מן האוסרה והגזה"כ לא היה רק במב"מ כשהאיסור הוא מצד עצמו, ולא כשהוא הנאסר מהאיסור שא"מ כ"ז על דין דאורייתא דמועיל ביטול ס' אף היכא שנ"ט ביותר מס' אבל אחרי שרבנן החמירו בא"מ שלא יועיל ס' היכא שהאיסור נ"ט ביותר מס' י"ל שהסברא נותנת דלמ"ד מב"מ א"ב מה"ת היכא שנאסר דבר שהוא מב"מ בתערובות מדבר שא"מ יהא אוסר התערובות מדרבנן מצד שטעמו הוא בכל התערובות דאף דדיינינן