ברוך טעם יג

שמה במקום הבלוע וכיון שהיין מרובה חשוב כבעין וכסברת הריטב"א הנ"ל ושייך בו שפיר כ"ש למלקות כמו בבעין גמור. ומקשה הגמרא שפיר ל"ל צירוף. ותירץ רבינו יקיר אליבא דר"ש א"ש דלר"ש שסובר דילפינן טכע"ק מגיעולי מדין לא אמרינן דהיתר אתעביד כולו איסור כמש"כ לעיל ואצטרך משרת להמלא"ס היכא שנבלע חצי זית יין בחצי זית פת דמצד טכע"ק לא הי' חייב רק מדין המלא"ס דהא שווין בו היין עם הפת ואין היתר מרובה לדחות דין המלא"ס ואין האיסור מרובה שיהי' נחשב כבעין ומדויק בזה מש"כ רבינו יקיר דלר"ש אצטרך היכא שנבלע חצי זית יין בחצי זית פת וא"ש אבל לרע"ק א"א לומר כן דאי בכה"ג מה הוסיף על ת"ק דהא הת"ק סובר דמשרת קאי על טעכע"ק ולדידי' אתעביד כולו איסור ומחוייב בחצי זית פת ובחצי זית יין מטעם טכע"ק ולא צריך להמלא"ס א"ו דרע"ק מיירי שנשאר חלק מפת שלא נתפשט בו יין וכדברי רש"י שהבאתי לעיל א"כ ע"כ היין מרובה על חלק הפת במקום שהוא בלוע בו וכנ"ל והוי כבעין ושייך בו דין כ"ש למלקות ומקשה הגמרא שפיר ל"ל צירוף ועפי"ז א"ש דברי הגמ' בשבועות דכ"א דאחר ת"ש הנ"ל מדברי רע"ק עצמו איתא ועוד תנן שבועה שלא אוכל כו' ר"ל אמר אי אתה מוצא כו' ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל כ"ש נמי א"ו ש"מ בעלמא כרבנן ס"ל. וקשה לי מאוד וכי לא אלמ' ראי' ראשונה דהביא מדברי רע"ק עצמו שהצריך להוסיף ראי' שני' מדברי ר"ל, ולפימ"ש א"ש דהתוס' פסחים (ד' מ"ד) ד"ה אלא מאי המלא"ס כתבו דלר' אליעזר דדרש כל מרבינן המלא"ס אף היכא שההיתר מרובה וא"כ עדיין מקום לומר דר"ע סובר כ"ש למלקות והא דבעי צירוף הוא משום שהוא בתערובות ומיירי שהיתר מרובה דאי לא הוי האיסור כאלו הוא בעינא מ"מ סובר רע"ק בהמלא"ס אף דנפישי היתירא משום דסובר דדרשינן כל כמש"כ התוס' בפסחים דף מ"ה ע"ב) ד"ה משום דרע"ק דריש כל בפ' התערובות אמנם כבר העלה המהרש"א ז"ל דלר' יוחנן דלא אמר דין המלא"ס כ"א באיסורי נזיר ואליבא דרע"ק ע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' (בדף מ"ג) ד"ה מאן שמעית דאף מאן דדריש כל בעלמא י"ל דהכא לא דריש וא"ש הת"ש בסוגי' דשבועות מדברי רע"ק בעצמו הוא דווקא אליבא דר"י ס"ל דהיכא דנפישי היתירא לא מצטרף היתר לאיסור וא"כ ע"כ רע"ק איירי דבמקצת הזית יש יין יותר וכנ"ל אבל עדיין הי' מקום למבעי' אליבא דר"ל דאפשר אינו מודה בזה אליבא דר"י וסובר דדריש כל גם לענין המלא"ס אף דנפישי היתירא וא"כ י"ל דרע"ק סובר כר"ש ושאני גבי נזיר שהוא ע"י תערובות ומיירי שאינו רוב ביין דלא הוי כבעין. ולזה הצריכה הגמ' להביא ראי' מדברי רשב"ל בעצמו ובסיגנון זה יש ליישב קושית הרב הגאון ר' בעריש ז"ל שהקשה על רב אשי דמסיק בפס' דהוי נזיר וחטאת ש"כ הבאים כאחד והוא בעצמו אמר בזבחי' דאיצטריך יקדש דלא ניתי עשה ונדחה ל"ת ולפ"ד א"ש דהא לכאורה קשה בלא"ה דהא קיי"ל כל היכא דיכולין לקיים שתיהם אינן דוחין וא"כ יקדש דאתי להמלא"ס שפיר יכול לקיים שתיהם ולהוסיף על האיסור ובנפישי היתירא ל"א המלא"ס. אולם לפי שיטת בעל המאור הלכה כר"א דדריש כל וי"ל דהמלא"ס אפי' בנפישי היתירא. וא"כ שפיר פריך הגמ' דניתי עשה כו' אבל הכא בפסחים דסוגי' אזלא אליבא דר' יוחנן דלדידי' אין המלא"ס בנפישי ההיתר כנ"ל וא"כ ממילא לא דחי עשה דיכול לקיים שניהם. ולהוסיף בשעת לעיסה דבר מה מהיתר וש"ק רב אשי דהוי ש"כ הב"כ ודוק. היוצא לנו מזה דזה הדין דמב"מ במשהו אי אסור מגזה"כ אי מיקרי נ"ט תלי' בזה אי ילפינן טכע"ק מג"מ או ממשרת:

פרק שני אך י"ל דאף אם נלמוד מגיעולי מדין י"ל דטעמא לא בטל כמו שהביאו בתוס' ע"ז (דף ס"ו) ד"ה מכלל וז"ל יש שהיו מפרשים דכל איסור דהוי במשהו ל"א בי' נותן טעם לפגם (ב) דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף כו' ואין ראי' מכאן ועוד דמשהו מב"מ אינו טעם בטל כלל אפי' באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל יעוי"ש. וברא"ש ז"ל כתב בזה"ל לא נהירי דניהו דהחמירה בהן תורה לאסרה במשהו מ"מ יש שם איסור עליהן אבל כשהוא פוגם פקע איסורא כדילפינן מנבלה לקמן (דף ס"ו) ועוד כו' יעוי"ש וכדי להסיר קושית הרא"ש על הי"מ הנ"ל נ"ל דוודאי לא עלה על דעת הי"מ הנ"ל היכא שהטעם בעצמו הוא לפגם שיהי' אסור באיסורין שאיסורו במשהו דהא זה פשוט כיון שנפגם אין שם עליו דנבלה שאינה ראוי' לגר אינו קרוי' נבלה אמנם דבריהם על דברי הגמרא כל שבהנאתו בנ"ט לשבח אסור וכל שאין בהנאתו בנ"ט לשבח אלא לפגם מותר שהכוונה בזה שאף היכא שהאיסור מצד עצמו הוא לשבח מקרי איסור הרי הוא בכלל שם נבלה הראוי' לגר מ"מ היכא שאינו משביח בטעמו את התבשיל שטעמו הוא פוגם אפ"ה התבשיל מותר דלגבי תבשיל לא מיקרי טעמו טעם. דלא אמרה תורה טכע"ק לאסור בתערובות רק היכא שהטעם לשבח באותו התערובות ולא כשפגמו ואף שהאיסור בעצמו הוא לשבח כי לא נפסד ולא נתקלקלו מ"מ כיון שאין בהתבשיל שבא לתוכו תועלת טעם דהא לתבשיל טעמו פגום לא מיקרי נ"ט ואין בכלל טכע"ק וכן מבואר בטוש"ע (סי' ק"ג) יעו"ש מחלוקת הש'"ך ופ"ח היכא שהטעם אינו לשבח ולא לפגם בתבשיל וע"ז דעת י"מ דבכה"ג היכא שמשהו אסור דהיינו מב"מ למ"ד דל"ב ואף דליכא אלא משהו ואין ממנו טעם בתערובות ע"ז לא הקפידה תורה שיהיה כדי ליתן טעם כמו כן כשהוא בעצמותו לשבח רק שאין משביח בטעמו את התבשיל ואף גם פגמו מ"מ אוסר התבשיל דהא ע"י הפגם זה אין האיסור לעצמו יוצא מאיסורו. ובכ"מ שהוא בתערובות עומד הוא באיסורו רק שאין עליו לענין התערובות שם נ"ט כי אין ממנו טעם לשבח בתערובות ומה בכך הא גם משהו אוסר שהוא ג"כ אינו בנ"ט זו דעת הי"מ ושפיר פרשו לשיטתם קושיית הגמ' מזה הכלל וכו' ובזה מסולק מהן קושיית הרא"ש הנ"ל ולהך לא דחו התוס' דברי הי"מ רק דמה שכתבו דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כלל כו' כיון שהטעם שוים אבל לפגם הטעם בטל כו' כוונתם דלא מקרי מב"מ רק היכא שהטעמים שוים משא"כ כשהטעם איסור פוגם בתבשיל לא הוי לגבי התבשיל ההוא מב"מ בטל עכ"פ בשארי בטולים כמו אינו מינו ויותר נ"ל דהתוס' ס"ל דברי ריטב"א הנ"ל דבמב"מ מקרי טעמו נרגש והוי כאלו נ"ט כנ"ל וכן מורים דבריהם ביבמות (דף פ"א ע"ב ודף פ"ג ע"א) ד"ה ר' יהודא שכתבו דדוקא בדבר לח מתערב א"ל לר"י דל"ב כו' וכתבו שם בזה"ל דסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ונ"ב וכו' ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל דאלת"ה התם נמי מתוך שומן מתרככין ונ"ט זה בזה א"כ כשהוא אופה אותן יתנו טעם זה בזה עכ"ל נראה שסוברין במב"מ אף במשהו מקרי נ"ט והיינו דאף שהמשהו אינו מצד עצמותו בנ"ט מ"מ כיון שהוא בהיתר שהוא מינה וחיך אוכל יטעם הכל יחד מקרי נ"ט וזה דלא כדברי הרשב"א הנ"ל ולסברא זו אין מקום להי"ש הנ"ל שבתוס' הנ"ל במס' הע"ז דאין לדמות נ"ט לפגם למשהו דשאני משהו שבמב"מ שהוי כנ"ט כיון שנשאר משהו בטעמא