ברוך טעם קלח

למ"ד אא"א דשא"ש ובדרך פלפול יש לתרץ ומתוך הדברים האלו יתבארו הראי' לשיטת ר"ח והי"מ ולכאורה יש ראיה לדברי ר"ח והי"מ ואקדים מה שמבואר מדברי ס' היראים סי' ש"ץ שמקשה לר"ל דסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף איסור ש"ח היכא משכחת לה הא קודם גמר שחיטה כבר נעשה בעל מום (וכדבריו מבואר ברש"י לחולין דף למ"ד ע"א ד"ה מדמי פסח יע"ש דתחלת שחיטה מקרי מום) ומתרץ כיון דדרך הכשר קעביד אין נקרא מום דכל מום קדשים מפיסח ועור גמרינן שאינן דרך הכשר הלכך כל כמה דמקרב סוף שחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אוה"מ עכ"ל:

כוונת דבריו כיון דלר"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ויכולה שתהי' תחלת השחיטה עד סמוך לשחיטה לגמרה חוץ למקדש ובלבד שיעשה הגמר במקדש ע"כ הוי תחלת השחיטה עד סמוך לגמרה אף שנעשה בחוץ מהכשר השחיטה ואינה קרויה מום ואין להקשות א"כ לדברי ר' יוסף שם בחולין דכ"ט דאף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ נאסר משום שחיטת חוץ בסי' א' ותו לא חזי לבוא לפתח א"מ וא"כ מקרי שפיר לבע"מ ז"א מה בכך שמחשב לבע"מ בגמר שחיטת סי' א' הרי כבר נתחייב משום ש"ח על שחיטת סי' הא' דכ"ז שלא נגמר שחיטת סי' א' לא הי' בע"מ דהא היה ראויה לבוא לפתח א"מ ולגמור שם השחיטה וכן צ"ל לר' יוחנן דלדידיה שסובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומיד שמתחיל לשחוט בחוץ נאסר ומקרי בע"מ וחיובו משום ש"ח על תחלת השחיטה ע"כ לא התחיל בס' יראים להקשות רק לר"ל אמנם א"כ י"ל דלשיטת ר"ל בתמורה דל"ב דלרבנן דר"ש יש פדיון לקדשי מזבח אף אחרי מיתתם דלא בעינן העמדה והערכה בקדשי מזבח ובב"ק דע"ו כתב התוס' להקשות דא"כ אמאי אין מועיל פדיון בש"ח ומתרצים דאין מקרי מום רק בגמר השחיטה והוי מום דלאח"מ אבל לפ"ד הנ"ל עדיין קשה לר' יוסף הנ"ל דלדידיה גם לר"ל דסובר אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ בשחיטת סי' א' מקרי ש"ח א"כ מיד כששוחט סי' א' נפסל מלבוא עוד לפתח א"מ ואפשר עוד לקרב הכשר שחיטה וממילא מקרי בע"מ והוי מום דקודם מיתה א"כ אף כשנגמר השחיטה כולה מהראוי שיועיל פדיון וצ"ל דאף דר' יוסף סובר דגם בסי' א' הוי ש"ח אף ללוי דאמר ר"ל משמיה דאין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ ר"ל שאמר בשם לוי לא ס"ל בזה כר' יוסף אלא כרבא דאם אין לשחיטה אלא לבסוף אף בסי' א' ליכא ש"ח:

עכ"פ לפ"ד הס' יראים הנ"ל צ"ל דבאמת מועיל פדיון מדאורייתא ומדרבנן הוא דליתא בפדיון כמו מטיל מום בקדשים כיון שעשה הוא המום בידים כאשר רצו התוס' בב"ק לומר כן יעויי"ש וכנ"ל למסקנא בשיטת הר"מ שמובא בתוס' קידושין דף נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי בשלך דלדעתי' אין איסור מדאורייתא באכילת והנאת ש"ח אמנם א"כ היכא שש"ח הוא בשוגג מועיל פדיון דגם בצורם אוזן בכור אין האיסור אלא משום קנס ודוקא כשעשה במזיד כמבו' למעיין בבכורות דף ל"ד שאין האיסור אלא משום קנס ולא קנסו בנו אחריו ולפ"ד הש"ך הל' בכורות אין האיסור רק על המטיל מום ולא לאחרים ולפ"ז הכא בשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דמיירי בשוגג י"ל דלשיטת ר"ל דלרבנן יש פדיון לקדשי מזבח אף לאח"מ שפיר מועיל פדיון כיון שנעשה בע"מ בשחיטות סי' א' דאז היתה הבהמה עודה חיה וא"כ מקרי השחיטה תיקון גמור דהא עומד לפדות משום הפסד קדשים כמ"ש התוס' בחולין דפ"ו דהא מותרת באכילה אמנם אם איירי בחטאת עוף ליכא למימר כנ"ל דהא אין פדיון לעוף כדאי' במשנה דמנחות ד"ק דלא נאמר פדיון בקדשים קה"ג רק בבהמה וכשהוממו ולא בעופות אף שנפסלו צ"ל שהתיקון הא להוציא מאמ"ה לב"נ או שיש עכ"פ הסרת איסור א' של אמ"ה לפ"ז מיושב קושיא הנ"ל לר' אבא די"ל דהוא סובר כר"ל דקדשי מזבח אינם בהעמדה והערכה ויש להם פדיון גם אחרי מיתה ובלבד כשהוממו עודם חיים ואי הוי תני בהמה לא הוי נשמע דתיקון אמ"ה לב"נ מקרי תיקון דבהמה תקנו כתיקון כל שחיטת דכיון דאא"א דשא"ש וליכא איסור ע"ז על הבהמה אלא איסור ש"ח ולזה יש פדיון ותהיה הבהמה מותרת לאכילה לכן תני חטאת דמיירי בעוף דלא שייך פדיון וליכא תיקון לאכילה רק לאמ"ה לב"נ למעט איסור שיהיה מופקע עכ"פ איסור אמ"ה או להוציאו מטומאת נבלות עוף לטמא בבית הבליעה ונשמע חידוש דין זה אשר לא היה נודע אם היה התנא שונה הדין בבהמה דבבהמה התיקון ככל שחיטות בהמה שהתיקון הוא לאכילה ורהיטא דסוגיא הוא אליבא דהל' דפסקינן כר"י דלדידי' בין לר"ש ובין לרבנן קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ואין להם פדיון אחר גמר שחיטתם אמנם אכתי קשה הא מבואר בתוס' תמורה דל"ג ע"ב ד"ה כדתני' דגם לר"י איכא חד רבנן דסברו בקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה דהיינו רבנן דפליגו עם רבי במעילה די"ט ע"ב א"כ י"ל דהברייתא דהשוחט בשבת אתי' כהך רבנן דלדידהו ש"ח בבהמה הוי תיקון גמור שראוי לפדות כיון שנעשה בע"מ ע"י תחלת השחיטה לפי"ז קשה מאי מקשה הגמרא דלמ"ד אא"א דשא"ש אפי' חטאת בהמה נמי הא י"ל דתנא דהך ברייתא סובר כרבנן דרבי במעילה שיש פדיון בק"ה שהוממו ומתו ולפי"ז גם בש"ח יש פדיון מחמת מום שנעשה בתחלת השחיטה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או עכ"פ בסי' א' אף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף לפ"ד ר' יוסף דאף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מופסל הקרבן כשנשחט סי' א' בחוץ ואין מניעת הפדיון בש"ח רק מדרבנן מצד קנס כמו שקנסו בצורם אוזן בכור וז"א אלא כשנעשה המום במזיד משא"כ בשוגג א"כ יש פדיון אף מדרבנן בחטאת ששחט בחוץ בשוגג והוי השחיטה תיקון גמור שמכשירו לאכילה כיון שעומד לפדות ומצוה לפדותו כמ"ש התוס' בחולין סוף פרק כסוי דם ובפרט לפ"ד הרמב"ם שכתב בפ"א מהל' איסורי מזבח ד"י בזה"ל ומ"ע היא לפדות קדשים שנפל בהם מום ויצאו לחולין ויאכלו שכ' כו' ע"כ אי הוי תני חטאת בהמה לא הוי נשמע דתיקון כ"ד לטהר מידי נבלה או להוציאו מידי אמ"ה לב"נ שאינה רק תיקון קל מיחשב לתיקון ע"כ תנא דהך ברייתא שרצה להשמיענו חידוש דין זה דאף תיקון קל מקרי תיקון הוצרך להעמיד הדין בחטאת עוף דלא שייך ביה פדיון וליכא רק תיקון כ"ד ונשמע דגם תיקון כ"ד מקרי תיקון לחייב משום חלול שבת:

אמנם לשיטת ר"ח והי"מ דר"נ ור"י ור"ע מודים דבמעשה גמור א"א דשא"ש ונאסרה הבהמה בגמר השחיטה כשנשחט לע"ז ואין לה היתר לא לאכילה ולא להנאה ומקשה הגמ' שפיר מאי אריא חטאת עוף אפי' בהמה נמי דאי הוי תני בהמה ג"כ היה נשמע דתיקון כד מקרי תיקון דהא אינה היתר כלל דהא נאסרו משום ע"ז בגמר השחיטה הרי מוכח לכאורה כשיטת ר"ח והי"מ הנ"ל:

ולשיטת רש"י דלר"נ וסייעתו גם במעשה רבה א"א לאסור נשאר לכאורה קושיא הנ"ל וצ"ל דרש"י לשיטתיה שבפ' ראה על פ' ולא תאכל כ"ת מפרש שקאי על בב"ח וצורם אוזן בכור הרי שמשוה פב"ח עם מטיל מום בקדשים ע"כ לשיטת ר"ה בחולין דקי"ד דיליף איסור בב"ח באכילה והנאה מלא תאכ' כל תועבה גם במטיל מום בקדשים יש לאסור האכילה והנאה מדאורייתא מפסוק זה לפי"ז י"ל דקושית התוספות בב"ק דף ע"ו הנ"ל שיועיל פדיון בש"ח אינו רק לר' יהודא ור"ל דלא ס"ל כר"א הנ"ל ויליף איסור בב"ח מקרא אחרינא כדאיתא בחולין דף קט"ו ומזה נראה שדעתם שהלאו דלא תאכל כ"ת לא קאי על דבר שנעבדה בה עבירה ואין איסור מדאורייתא מטיל מום בקדשים או בצורם אוזן בכור רק מדרבנן משא"כ לר"א דיליף איסור בב"ח מן ל"ת כ"ת כ"כ ילפינן מהאי קרא למטיל מום בקדשים לפ"ד רש"י שמפרש הלאו דל"ת כ"ת על בב"ח וצורם אוזן מעתה י"ל דסתם הגמ' דכאן בסוגיא הוא ר"א מחבר הגמרא דלשיטתייהו ליכא פדיון בש"ח אף היכא שנעשה המום מחיים דהא רבע עליו איסור דל"ת כ"ת ומקשה שפיר אפילו חטאת בהמה נמי. היוצא מכלל דברי הנ"ל דלשיטות ר"ח והי"מ א"ש קושית הגמ' אפילו חטאת בהמה נמי משום דנאסר' במעשה רבה וליכא עוד היתר לבהמה זו א"כ תו ל"ק אליבא רראב"א רס"ל שט ולא קנה די"ל דראב"א סובר דאף במעשה רבה אא"א דשא"ש והוי תיקון גמור בשחט בהמה בחוץ דאי"ל פדיון ולכן תני חטאת עוף כנ"ל ולשיטת רש"י שהקושיא א נ רק לשיטתיה דר"א מסדר הגמ' שלדידי' קדשים שהוטל בהם מום אסורים מדאורייתא מל"ת כ"ת לא קחה אליבא דראב"א די"ל שראב"א סובר דל"ת כ"ת לא קאי על בב"ח ולא לאסור קדשים שהטיל בהם מום וליכא איסורא בצורם אוזן בכור וכל קדשים אלא מדרבנן מדין קנס כפשטות משמע הסוגיא שבכורות דלד וכיון שבכל קדשים כשהוטל בהם מום אין עלייהו איסור מדאורייתא שפירש"י פדיון לש"ח להנך רבנן דסברי דקדשי מזבח שהוממו ומתו מועיל פדיון וא"ש הא דתני דוקא בחטאת עוף ואגב אציע דבר מה בענין הטלת מום בקדשים דבפליתי ריש סי' פ"ז מקשה לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות של איסור הנאת בב"ח ל"ל חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה הא מל ת כ"ת נפקא ואי"ל דאי מל"ת כ"ת ליכא מלקות דהוי לאו שבכללות דהא גם לפי מאי דילפינן מלא תבשל דעת הרמב"ם דאין לוקין יעויי"ש וכתבתי על הגליון בזה הרמב"ם פוסק דבב"ח אסור אף שלא כדה"נ ואי לא הוינן ידעינן אה"נ בבב"ח רק מל"ת כ"ת היה אפשר להתיר שלא כדה"נ דהוי דכתי' אכילה בגופה ידעתי גם ידעתי שיש לצדד ולומר דאי ילפינן מל"ת