ברוך טעם קלז

שפוטר בשוחט לע"א ולדידי' מוכח מקרא דא"א דשא"ש:

אמנם לפמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בפרק ר"י דאף אי א"א דשא"ש במעשה מ"מ כיון שאין האיסור אלא מצד שעשה המעשה והוי מחמת זה כשל האוסרו היה לאותן האשרים דין ע"ז של נכרי והיה מועיל להם ביטול וא"ש הוכחת רב אף למ"ד א"א דשא"ש במעשה, א"כ קשה לפי הרמת לר"מ ור"ש שמובא שם בילקוט שאינם מפרשי' מאלה אלקיך שאוו כנ"ל א"כ קשה למה נצטוו לשרוף אשריהם הא היה מועיל ביטול גם לפ"ד הנ"ל דלר"מ מוכח מואשריהם תשרפון דא"א דשא"ש יש להקשות דא"כ אמאי מקשה הגמ' לר"נ ור"ע ור"י ממתני' דב' אוחזין כו' הא סתם מתני' ר"מ ולשיטתי' מוכח מקרא דא"א דשא"ש וא"צ לדחוק דמיירי בשותפת וא"ל דאף לר"מ לאו מוכח מקרא דואשריהם תשרפון רק דבמעשה רבה יש לאסור דהא אשירות אינם אסורים אלא כשנטעו אותן מתחלה לע"ז וזהו מעשה בה ומלבד זה י"ל שהיה צריכים לחוש דלמא נעשה בהם ע"י הנכרי מעשה רבה לע"ז ומקשה הגמ' שפיר ממתני' דב' אוחזין דשם לא הוי אלא מעשה כ"ד כמ"ש הר"ן בה' שיטות ז"א דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי מקשה הגמ' בב"ק לר"מ מכי שחט בה פורתא אסרה הא לפי הנ"ל לא מוכח לאסור אליבא דר"מ אלא במעשה רבה עכ"פ הרווחנו בדברי הנ"ל ליישב קושית הפליתי בסי' ד' ס"ק ג' הנ"ל בקוצר ותורף דבריו שלפ"ד התוס' בע"ז דילפינן הואיל ומעשה זוטא אוסר לגבוה ש"מ דלהדיוט אוסר מעשה רבה קשה למה אמר ר"פ אי לאו דאמר ר"ה סי' א' לא הוי חטאת תיובתא מאי מעשה מעשה רבה והא אף אי בהדיוט אינו אוסר רק מעשה רבה ולא זוטא. מ"מ לגבוה אסור אף במעשה זוטא דילפינן מכלי אחז רק של הדיוט נחתינן לדרגא שלא לאסור רק במעשה רבה דאם נאמר שלא ילפינן מכלים דאחז ענ"ל למיסר להדיוט במעשה רבה וא"כ דלגבוה אסור אף במעשה כ"ד אכתי קשה על ברייתא דהשוחט חטאת כו' ולפמ"ש מיושב דאי הוי אסרינן מאי מעשה רבה היינו יכולין לומר דלאסור להדיוט במעשה רבה מואשריהם תשרפון באש דילפינן דס"ל כר"מ ור"ש שאלה אלקיך לא דרשינן שאיוו לאלקות הרבה וכנ"ל ומכלי אחז לא ילפינן כלל ולכך גם לגבוה לא אסרינן במעשה זוטא ודע שהקשיתי לעיל לפ"ד הרמב"ן שמועיל ביטול לע"ז היכא שלא נאסרה רק ע"י נכרי אמאי נתבטלו ע"י נכרי האשירות י"ל דבע"ז דף מ"ד איתא דר"ה רמי כתיב ויאמר דוד וישרפם באש וכתיב וישאם ל"ק כאן קודם שבא איתי הגתי כו' ואיתא בתוס' תימא למה לא לקח עכו"ם לבטל בע"כ כו' יעויי"ש בפני משה על הירושלמי די"ל שהיה נוח לדוד לקיים מצות שריפה. ולפ"ד צ"ב קושית הגמ' בדף נ"ג ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו מה בכך דלמא נאמר ואשריהם תשרפון למצוה (וכיוצא מזה מצינו גבי חמץ שמצותו בשריפה ואם מבטל בלבו א"צ לשרוף ומובא במרדכי פסחים בשם ריב"א שאין לבטל חמץ קודם שריפה כדי שיקיים מצות שרפה עד"ז י"ל דלגבי אשרות כך נאמרה המצוה לשרפן אם לא יבוטלו ע"י נכרי) ופרשתי במ"א שלפי הנ"ל צ"ל שכוונת הגמ' ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי אינו כפי' רש"י שמפרש שהיה לבטל ע"י נכרי. אלא כאשר אבאר דבע"ז דף ס"ד ע"א מסקנת הגמ' בע"ז של נכרי שנתגיירו שדינם כע"ז של נכרי שנתבטל דכיון דדעתי' לאגיורא וודאי בטלה ומתוך דברי הפוסקים ומרדכי ביררתי שהכוונה שממילא נתבטלה הע"ז לפי"ז י"ל דכל אשירות מדורות הראשונים קודם שזכה בהם אברהם אבינו ע"ה הוי כנתבטלה ע"י אבותינו וכשנגשו כל ישראל להכנת קבלת התורה ואף בעוד שהיו במצרים כשמשכו ידיהם מע"ז בטלו בלבם כל הע"ז השייך להם וביטול זה היה מועיל גם להאשירים שבא"י ז"י שהיה שייך להם בחזקת א"י שהחזקו מאבותינו וא"ש קושית הגמ' בביטול בעלמא סגי להו ותו לא היה מקום לקיים מצות שריפה באותן האשרים שהם כבר מבוטלים עע"ז ולפי"ז אין מקום לקושיא זו רק לאשרות דמעיקרא אבל אם כל האשרות נאסרו מצד א"א דשא"ש אף שהיה מועיל להם ביטול א"ש הקרא ואשריהם תשרפון דהיינו כשלא יתבטלו וכן צריכים לפרש הפסוקים לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם:

ודע דבחגיגה ע"א מקשה הגמ' אלא טמטום ספיק' הוא מי איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכתב בתוס' ממילא הוי פטרינין ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה כו'. וא"ל וליתי על תנאי ואם היא אשה להוי נדבה כו' וי"ל דמבטל ליה מסמיכה אמנם רש"י לא פירש כן שכתב שם בזה"ל ל"ל קרא מה"ת לחיובי' ע"כ וכוונתו דמספק אין לחייב ובחידושי הר"ן לחולין דף כ"ג הרכיב משני הפירושים וכתב בזה"ל איצטריך קרא למעוטי ספיקא כלומר דלא פשיטא לן וודאי לא מייתינן עולות ראי' שמא יביא חולין בעזרה וכ"ת יתנדב ויביא על הספק לא קושיא הוא שאין לו חיוב להתנדב בנדבה עכ"ל מסוף דבריו נראה דאף שחולק על הרמב"ם וסובר דסד"א לחומרא מ"מ בספק חיוב קיום מ"ע מודה שאין מחייבין מדאורייתא ואף שלכאורה לא נמצא בזה בפוסקים שיהיה חילוק בין ספק ל"ת ובין ספק עשה וכ"כ בפשיטות בפ"מ א"ח ח"א סק"ג בפתיחה אפשר לומר ד"א אלא היכא דליכא דררא דממונא וכעין זה נראה מדברי התוס' ביומא דף פ"ה ע"א ד"ה להחזיר שכתב דמחצה על מחצה א"צ להחזיר אבידה מספק יעויי"ש הרי אף שבהחזרת אבידה יש קיום מ"ע ושם לא שייך חזקת ממון גבי מוצא אבידה מ"מ לא מחייבינן מס' (יעויין חולין דף קל"ד ע"א דספק לקט לקט צריכין למילף מפ' דעני ורש הצדיקו יעיין בש"ך יו"ד סוף הל' ריבית ובהל' צדקה) ואם נאמר דבכל ספק מצוה ל"א לחייב מס' דאורייתא א"ש קושית הגמרא ואי משום הנך דמעיקרא והיינו מספיקא בביטול בעלמא סגי כלומר לענין אזהרת איסור ע"ז מועיל הביטול ואין לחוש רק לענין קיום מ"ע דשריפות ע"ז מס' דאם אין האשרה מהנך דמעיקרא אף ע' ליכא ומספיקא במ"ע לחודא לא מחייבינן לעקור ולבער אבל לפי המסקנא דהצריכו נאסור מס' ע"א של ישראל דבהדי עגל מקרי ע"ז של ישראל ואיכא ס' לאו על ההנאה מהאשירות ספיקו לחומרא ואף אם נאמר דגם ס' בחיוב מ"ע לחומרא מדאורייתא להסוברים דסד"א לחומרא י"ל דז"א אלא במ"ע שהמניעה מלעשותה עבר על עשה ועוונו בו שביטל ע' ובפרט בדבר שאיסירו בעשה דספיקו הוא ס' איסור משא"כ בעשה כי האי דגבי שריפת הע"ז דאי מבטל ע"י הנכרי מופטר הישראל מחיוב ביעורו וגם לא עבר על מ"ע רק שאם לא היה מבטל הע"ז ע"י נכרי והיה מבער הע"ז בשריפה היה מקיים מ"ע וכשנתבטל הע"ז ע"י נכרי לא בא הישראל לקיים ע' אבל לא עבר על ע' ודמיונו בטלית בת ד' כנפות שהמטיל בה ציצית ולבשה מקיים מ"ע וכשאינו לובשו או עושה הבגד רק ג' כנפות לא קיים העשה ולא ביטל וסמוכין לדברי מל' רש"י בחולין ד"ט ע"ב ד"ה הלכה גמירי כו' שכתב בזה"ל וכל ספק דאורייתא נמי לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור עכ"ל הרי שרש"י סובר דכן סברא החיצונה שיהיה ספק איסור לחומרא משום דדילמא יעבור וסברא ל"ש בגוונא הנ"ל דלא יבוא לידי איסור ולא לעבירה בביטול ע' דהא כשמבטל הנכרי הע"ז פקע חיוב הע' מביעור ע"ז:

דין ב' במעשה רבה אי אדם אוסר דשא"ש מה"ת הנה הר"ח המובא ברא"ש והוא הי"מ שמביא רש"י בסוגיא דריש ביצה כ' דאף ללישנא קמא אודו ר"נ ור"ע ור"י דבמעשה רבה א"א דשא"ש ולכאורה קשה מנ"ל לומר כן דעי"ז צריכין לדחוק דקושית הגמרא ממנסך דזה נחשב כמעשה זוטא מה"ת לומר כן ואי משום קושית התוס' מהא דעל נכרי לחנותא ואסר ר"נ הא לשיטת ר"ח דניסוך הוא מעשה זוטא א"כ קושית תוס' במקומה עומדת למה אסר ר"נ אמנם לפ"ד הרא"ש דמנסך ל"מ מעשה זוטא רק למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק י"ל דר"ח סובר דסוגיא דהכא שמקשה מהמטמא קאי לתרץ למ"ד היזק שא"נ לאו שמיה היזק ור"נ סובר שמיה היזק ומקרי מעשה רבה ולכך אסר לגבי נכרי דעל לחנותא ולכאורה יש ראי' לדברי ר"ח והי"מ כאשר אבאר ומתוכן יתבארו ליישב קושי' הפליתי בסי' כ"ג שמקשה לר"א בר אהבה שסובר במס' ע"ז דף נ"ד דא"א דשא"ש במעשה כ"ד וגם סובר בריש פ' השוחט דבעוף לא מהני שחיטת הקנה רק הושט נשאר קשה לדידיה כיון ששחט פורתא אסרה דלדידיה ליכא לתרץ בחצי קנה פגום:

אמנם קושיא זו יש לדחות דבתוס' תענית ד"ט איתא דתני ר' אבא היה אחד מחביריו דרב ושמואל וא' תלמיד רבא. אבל בפשיטות יש להקשות על ראב"א דס"ל ושט לא קנה דלדידיה לא משכחת בחק"פ מאי אריא חטאת עוף אפי' חטאת בהמה נמי כמו שמקשים כאן בסוגיא