ברוך טעם קלו

והמנסך מנסך ממש כ"כ מתפרש הברייתא שבגיטין דף נ"ג ע"ב המטמא והמדמע והמנסך א' שוגג וא' מזיד חייב דברי ר"מ וא"כ יש להקשות לר"מ מנסך, והא אא"א דש"ש ואין לומר דאית ליה שותפת דהא ר"מ סובר דאמרי' ברירא במתני' בלוקח יין מבין הכותים כו' ומיחל ושותה מיד דברי ר"מ וא"כ יכולין לחלק היין מה שיהיה לשיתוף בחלקו השני מדין ברירא יהיה מותר וא"ל מדאגביה קניא והי' בידו לאסרה דא"כ מאי מקשה הגמ' כאן אליבא דמ"ד אא"א דשא"ש ממתניתין דמנסך ובאמת כן קושית התוס' בד"ה רבוצה דלפ"ד רש"י דכי אגבה יכול לאסרה מאי מקשה הגמרא ממנסך ותירצתי דרש"י סובר דהסוגיא דהכא לא נחתי לפרש במנסך שהגביה ע"מ לגזלה אלא ע"מ לאסרה וכן הוא כאן ברש"י ד"ה פטור מלשלם כו' משעה דהגביה ע"מ לאוסרו חייב לשלם ע"כ ובכה"ג אינה נעשית כשלו אלא אם בידו לאסרה משא"כ למ"ד אא"א דשא"ש שאף שהגביה ע"מ לאסרה לא עשה כלום דהא לא יהיה בידו לאסרה ומקשה הגמ' שפיר למ"ד אא"א דשא"ש ממנסך:

שוב שמעתי שקצת מסיגנון הנ"ל העיר כבר א' מהחברים עכ"פ יצא לי מזה דלמ"ד אא"א דש"ש לא שייך במנסך מדאגבה ע"מ לאסרה קשיא דהא ע"ז אנו דנין שלא יהי' בידו לאסרה ולא הוי הגבהתו ע"מ להזיק ובפרט לפמ"ש לעיל ל בפשיטות יותר דא"כ אמאי נאסר היין שניסך בשוגג שסבר שהיין שלו או שסבר שאין היין נאסר בזה ולכך צריכין לשנויי דגמרא איירי באי"ל שותפות ותירץ זה א"א לומר לר"מ דא"ל ברירה וכנ"ל וא"כ קשה גם לפי האמת דמסקינן דגם ר"נ וסייעתו סוברים דא"א דשא"ש היכי דלא שייך לצעורי מ"מ לר"מ אא"א דשא"ש להדיוט דמהיכי אתיא ליה דלפמ"ש ליכא הוכחה לר"מ מכלי אחז ואין לאסור להדיוט במנסך יין חבירו וכן לפמ"ש תחלה דראי' מכלי אחז הוא משום דמיד שנאסרו משום ע"ז היה לתת פדיון ג"כ אין ראי' לר"מ דלשיטתי' דבמזיד מתחלל יצאו לחולין אחר שנאסרו לגבוה:

אמנם לפ"ד הר"ן בע"א פ"ט דף נ"ד ע"ש דילפי מכלי אחז דגם להדיוט אסור צ"ל דלא ס"ל הסברא שאמרו בדף נ"ב דלכך לא הותרו אבני המזבח להקדש משם דאשתמיש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט דאל"כ מנ"ל דכלי אחז נאסרו להדיוט מצד ע"א דלמא משום דלאו אורח ארעא כו' יעויי"ש מ"מ י"ל דלפי האמת יש הוכחה לר"מ דצי"א דשא"ש מאבני מזבח ואין לדחות דלמא כר"פ דקרא מצא ובאו בה פריצים וחללוהו וא"כ קשה קושית הגמ' ולשקלינהי ולתברינהו ולנפשייהו א"ו צ"ל דלא כר"פ שלא יצאו לחולין ע"י ביאת הפריצים ומ"מ נאסרו משום דא"א דשא"ש וכיון שלא זכי בה הפריצים היה דינם כע"ז של נכרי ביד ישראל וכעין מש"כ הר"ן בפ' ר"י בסוגיא דואשריהם תשרפון באש ממילא לפי שיטת בעה"מ בפ' ר"י דאבני מזבח אין דינם ככ"ש כי אין קדושתם כקה"ג קשה אמאי נגנזו הא היה אפשר להוציאם לחולין ע"י פדיון א"ו דיכול אדם לאסור דשא"ש אף להדיוט וא"ל דלמא מש"ה נאסרו אבני המזבח משום שיצאו לחולין במעל האויבים שמעלו בהם לר"מ הקדש במזיד מתחיל ז"א דאף שר"ע סובר דגם מעילה במזיד מתחללת מ"מ ז"א אלא כשהמעילה ע"י ישראל דבני מעילה נינהו אבל נכרי לאו בני מעילה נינהו וכ"כ המאור יעויי"ש (רק שיש מקום לפקפק דאליבא דר"מ דבמזיד מתחלל דיש קנין דרך גזלה מהקדש אפשר אין חילוק בין נכרי לישראל ואי"ה אבאר). היוצא מזה דלדעת הרז"ה דאבני מזבח לא הי' כדין כ"ש למעילה ופדיון יש לפי המסקנא אף לר"מ ראי' מאבני המזבח דא"א דשא"ש אף להדיוט:

אמנם לפ"ד המלחמות שסובר דאבני המזבח הי' קדושתן קה"ג ככ"ש ב א"א למילף מאבני מזבח דא"א דשא"ש להדיוט די"ל דלא נאסרו אלא לגבוה ולפדותן א"א דאין פדיון בכ"ש ואם נחזיק במ"ש לעיל דאיסור ע"א מפקיע קה"ג גבי כ"ש ומועיל להם פדיון אם יש להם היתר להדיוט גם לדעת הרמב"ן י"ל דר"מ יליף מאבני מזבח דא"א דשא"ש אף להדיוט דאל"כ קשה למה נגנזו אבני מזבח הא מחמת שיקוץ האויב נאסרו לגבוה ובטל מהם שם קה"ג ושוב היה אפשר לפדותן ולהתירן להדיוט א"ו דנאסרו אף להדיוט אבל לפמ"ש הר"ן בבר"י בשם הרמב"ן דאף למ"ד א"א דשא"ש במעילה מ"מ אם נכרי אוסר בע"ז במעשה דבר של ישראל שלא מרצונו מועיל ביטול לע"ז זו ע"י נכרי וטעם הדבר כיון דלענין האיסור נחשב כשלו ע"י המעשה ע"ש יכול לאסרו כ"כ הוי כע"ז של הנכרי לענין הביטול א"כ א"א לומר דלר"מ הילפותא דא"א אף להדיוט אתיא מאבני מזבח דאי מטעם זה נאסרו אבני מזבח קשה קושית הגמרא ליתברינהו ע"י נכרי ויתבטל איסור ע"ז ומוכרחים אנו לומר כתירץ הגמ' בדנ"ב ע"ב לאו אורח ארעא וכו' ולגבי' לא הועיל ביטול הנכרי דלגבי' יכולים לאסור אף בלי המעשה ולא מטעם דחשיב כשל הנכרי וכיון שלא הוי כשל נכרי אין מועיל ביטול וכיון שע"כ צ"ל הסברא דלאו אורח ארעא תו ליכא הוכחה מאבני מזבח דא"א דשא"ש אף להדיוט:

המעיין בדברי הרמב"ן הנ"ל שמובא בר"ן יראה שכוונתו כמ"ש דרק אם אינו יכול לאסור של ישראל אלא במעשה אמרינן שהטעם דכיון שעבד מעשה נחשוב כאלו ומשום זה יכול לאסרו ע"כ מועיל ליה ביטול כדין ע"ז של נכרי משא"כ אם היה הדין שא"א דשא"ש אפי' בלא מעשה דכיון דאף בלא מעשה אוסר ע"כ תו ליכא לומר שהטעם שנחשב כשל העכו"ם ואין מועיל ביטול וכך כוונת הגמרא בע"ז דנ"ג כתיב ואשריהם תשרפון כו' והא אא"א דשא"ש כלומר דהא דאא"א דשא"ש אלא במעשה והיינו שע"י המעשה נחשב כאלו הוא של האוסרו ונמשך ממילא מזה שמועיל ביטול הע"ז ז ע"י עכו"ם היכא שאסרו על ישראל בכח המעשה שלו:

ודע דמהא דאוסר ר"מ במסכך גפנו על תבואתו של חבירו ליכא למשמע בעלמא שסובר אא דשא"ש דא"כ לא א"ש תירוצו של הר"ן בפ' ר"י שכתב שהקושיא והא אא א דשא"ש קאי למ"ד דאף במעשה אינו אוסר והרי הסוגיא אליבא דרב שם דהוא מרא דשמעתי' שם בישראל שזקף לבינה ואמר ר"א שלמד דין זה מואשר הם תשרפון באש והא במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו פסק רב כר"מ כדמסקינן שם ביבמות דפ"ג ע"ב עוד קשה דהא בב"ק דע"א אמרינן מאן חכמים דפטרי' בשוחט לע"ז ר"ש כו' ומפרשי' התוס' דהך סוגיא אתיא כמ"ד א"א דשא"ש והרי ר"ש מתיר במסכך גפנו כו' א"ו דמפלוגתא דר"מ ור"ש ור"י במסכך ליכא למשמע מיני' כמבואר למעיין בירו' פ"ח דכלאים על המשנה דמסכך יעויי"ש בדברי הרא"ה בבדה"ב דף י"א שכתב טעם למ"ד שאוסר במסכך גפנו משום דהתם האיסור שייך במילתא וחשובי תרווייהין כשותפין ומאן דמתיר טעמו משום דכלאים לא מיתסרו לעולם אלא בדניחא ליה וסבר האי תנא דניחא להו לכולהו בעלי' בעינן ויעייין בר"ש במשנה הנ"ל הן אמת שלפי מה שהקשיתי לעיל ל לפי האמת אליבא דר"מ דלדידיה דא"ל ברירה לא משכחת מנסך בא"ל שותפות דחוי מעיקרא לפמ"ש התוס' בגיטין דכ"ה דר"מ ל"ל ברירה רק בגוונא דשני לוגין דאתני בפירוש תחלה שאני עתיד אבל בחלוקת אחין ל"ל ברירה וממילא גם בשותפין שחלקו ל"ל ברירה אמנם עכ"ז יל"ד קצת על לשון הגמ' כאן שלא העמידו קושיא ממשנה דמנסך רק לר"נ ור"י ור"ע שסוברים דאא"א דשא"ש ולמ"ד מנסך ממש ונראה דלר ה ל"ק והא אף לר"ה שסובר א"א ג"כ קשה מברייתא דמנסך א' שוגג וא' מזיד חייב דברי ר"ע דהא לר"מ מהראוי שיהיה הדין שלא יהיה ביד אדם לאסור דש"ש וכנ"ל דהא ר"מ לא יליף לאסור רק מכלי אחז ולר"מ ליכא למילף מכלי אחז לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן כ"א לגביה ויותר היה אלימא קושית הגמ' אליבא דר"ה שהוא מתלמידי רב ורב אמי מנסך ממש איך היה מפרש דברי ר"מ במנסך דהא לר"מ אא"א דשא"ש וצריכים גם לר"ה לשנויי דגמ' דמיירי באי"ל שותפות ועכ"פ קשה כשנחזיק כדברי הרשב"א במה"ב דין ע"ב דקיי"ל כר"ה ועוד שהרי הקשו בגמ' על ר"נ ור"ע משוחט חטאת ו וממטמא ומדמע ומנסך ואע"ג דשנינהו אשנייי לא ניקום ונסמוך יעויי"ש שמחזיק למסקנא לדוחק להעמיד מנסך בשותפות ולכך מחליט שהל' כר"ה והרי לפימ"ש אף לר"ה צריכים לתרץ כן בברייתא דאף לאד"ר ליכא למילף אליבא דר"מ מכלי אחז ולכאורה י"ל דלר"מ יש בלא"ה הוכחה פשוטה דא"א דשא"ש דאי' בע"ז דנ"ג ע"ב אמר ר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה כו' דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואא"א דשא"ש כו' אלא בדחו לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו כו' דלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא. א"ק אלה אלקיך ישרא' מלמד שאיוו לאלקות הרבה כו' ע"כ ובילקוט פ' עקב אי' והשתחויתם להם כו' וכן הוא אומר וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אחרים אומרים אלו לא שתפו ישראל שמו של הקב"ה בע"א כלים היו מן העולם וכו' רשב"י או' כו' אלה אלקיך ישראל מלמד שעשו עגלים הרבה. הרי דאחרים סברו דאלה אלקיך ישראל קאי על שיתוף ולא שאוו לאלהות הרבה וסתם אחרים הוא ר"מ כדאיתא בהוריות די"ד דאסקו לר"מ בשם אחרים (יעויין תוס' סוכה די"ב ע"ב ד"ה אחרים) וא"כ קשה לר"מ אמאי הוצרכו לשיתוף האשרים בכניסתן לארץ ואי משום דפלחי לעגל גלי אדעתי' דניחא להו דלמא בעגל הוא דניחא להו וכקושית הגמ' או צ"ל דא"א דשא"ש וגם לר"ש לשיטתו יש הוכחה זו דא"א דשא"ש וא"ש סוגיא דב"ק דף ע"א אפילו למ"ד אא"א דשא"ש דהא ר"ש הוא