ברוך טעם קלה

כיון דגלי קרא בחיוב ש"ח הגם דלאחר ששחט בה פורתא תו אינה ראויה עוד לפתח א"מ כ"כ אם ע"י תחלת שחיטה נוסף עוד איסור משום ע"א מ"מ אינה פוטרה משום ש"ח אלא כיון שהיה ראוי, טרם שהתחיל לשחוט מחויב על ש"ח ע"כ הצריך רש"י לפרש דקושית ר"נ כאן אינה מצד שאינה ראויה לפתח א"מ רק משום דפקע שם קדשים אינה כיון שנאסרו משום ע"ז ולכך מדייק ר"נ דמחתך בעפר הוא אבל כ"ז כשנאסרו רק להדיוט אבל כשאינה אסורה רק לגבוה שפיר חייב על תחלת השחיטה ומש"ה ל"ק למה לא פריך ר"נ אדעולא דמדעולא לא משמע שאסור גם להדיוט וכ"כ התוס' במסכת ע"ז דנ"ד ע"א ד"ה היתה שעולא אמר דינו לאסור לגבוה אבל נאסור להדיוט לא נשמע מדעולא אבל לר"ה דאוסר אף להדיוט שפיר הקשה ר"נ כיון דחל איסורא אף להדיוט מקרי איסורא תקרובת ע"א ופקע שם קדשים מיניה והוי כמחתך בעפר ושעפי"ז יש לפרש דברי הגמ' והא עולא מעשה כ"ד קאמר שלא כדברי רש"י ותוס' רק הכי פירושה מדסתם עולא דבריו ולא הזכיר מעשה רבה כוונתו בוודאי מעשה כ"ד ועל מעשה כ"ד כיון דאמר ר"ה כיון ששחט בה סי' א' אסרה ואסמכינן אדעולא נראה דמאי שאמר סי' אחד הוא לאו דוקא א"כ גם בחטאת עוף קשה כיון שהתחיל לשחוט פורתא ונאסרה משום ע"ז גם להדיוט פקע שם קדשים מיניה ולפ"ד מיושב גם ק' הפליתי בסי' ד' ס"ק ג' על דברי ר"פ אי לאו דאמר ר"ה סי' א' כנ"ל דהא עכ"פ מכלים דאחז שמעינן דלגבוה אסור אפי' בשמוש כ"ד יעויי"ש ולפי"ז א"נ לכל דברי האריכות הנ"ל ויש לפרש דברי הגמ' בזבחים דקדשים קלים ואליבא דריה"ג דמוקצה ונעבד בלא מעשה אינם אסורים אלא לגבוה דבע"ח אינם נאסרים להדיוט בלא מעשה ובכה"ג שאין עליו שם תקרובת ע"א רק שנפסל לגבוה לא פקע מיניה שם קדשים משא"כ אי הוי אוקמיני' באק דשיה ואקציה במעשה לע"א או עבדו במעשה דבכה"ג אקרי תקרובת ע"א ואסור גם להדיוט פקע שם קדשים והסברא שופטה דליכא גבי' שם שחיטת קדשים בחוץ ונ"צ לזה לקרא אל משכן ד' דלא שייך הסברא כיון דנראה רק היכא שאחר שנדחה מ"מ עדיין שם קדשים עליה משא"כ היכא דהוי כמחתך בעפר וראי' לדברי אלה מהא דאיתא בתמורה דף כ"ט ע"ב דמוקצה ונעבד אין להם פדיון כ"א כשהוממו הרי דלא פקע מנייהו הקדושה ולפי"ז נסתרה דברי הראשונים בישוב קושית דברי התוס' ד"ה ת"ש ב' שוחטין שכתבתי. דכיון שנאסרו כ"ש לגבוה מצד ע"ז נפקעו מקדושת הגוף והיה מועיל להם פדיון והרי כאן בררתי דאם אין איסור מצד ע"ז רק לגבוה לא נפק הקדושה ואם דין דלא שייך בכלים מה"ת יועיל להם פדיון הרי בהמה שנאסרה לגבוה משום מוקצה או נעבד אין לה פדיון כ"א אחרי שהוממו. אמנם עדיין י"ל סתירת הסוגיא הנ"ל די"ל דא"ש למ"ד שם במנחות דכ"ש טהורין אינם נפדין וכ"ש שנטמאו כטהורין דמי משום דא"ל טהרה במקוה ע"כ לפי הסוגיא בדף נ"ב שלא היה איסור בכלים דאחז אלא מדרבנן ומדאורייתא היה ראויה למלאכת הקודש לזה היה דינם לענין פדיון דכ"ש טהורין שאין להם פדיון לכך גנזום והסוגיא בדף נ"ד שסוברים דכלי אחז נאסרו מדאורייתא היה דין כ"ש ככלים טמאים דכיון שלא היה תקנה לאותן הכלים היה מהראוי שיועיל להם פדיון דשאני טמאים בטומאה דעלמא שיש להם טהרה במקוה מה שאין כן בכה"ג שנפסלה לגבוה מצד ע"ז באפס מציאות תקנה (יעויי"ש בשעה"מ פ"ז מהל' מ"ה סוף ד"ה וכ' הרב):

ודע שמבואר מדברי התוס' מס' מנחות דף ק"א ע"א שיש חילוק בכלי המקדש בין אותן כלים שהיה שמוש בהם מקרי שימוש מזבח בין כלים שנשתמשו במקדש לשארי דברים דלראשונים הי' הדין כ"ש והיה בהם דין מועיל אחר מועיל משא"כ הכלים שלא היה עליהן שם כ"ש כגון קרדומות לבקע בהן עצים שעליהם לא היה קדושת הגוף ולפ"ז י"ל דרש"י סובר כדברי התוס' והרמב"ן הנ"ל שאין לכ"ש פדיון מדאוריתא דקדושתן קדושת הגוף לדידן דקיי"ל דיש מועיל אחר מועיל לכ"ש (ולא כתוס' במעילה דף י"ט ע"ב ד"ה מ"ט ומ"מ דייק רש"י שפיר כלי אחז דאף להדיוט נאסרה דהא כתיב בקרא וכל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו במעלו אשר מעל ממלת כל נשמע דאף הכלים שלא היה דינם ככ"ש נגנזו ואמאי הא לכלים אלו היה להם תקנת פדיון דהא לא היה עליהם קדושת הגוף א"ו דנאסרו גם להדיוט ומדויק בזה לשון רש"י בע"ז דף נ"ד ע"ב ד"ה ואלא מכלים שכתב בזה"ל של ביה"מ ולפ"ד אלה י"ל דסברת רש"י בד"ה רביצה דאם הגבי' קנאה בהגבהה ונעשה שלו ויכול לאסרה מוכרחת הוא לשיטת רש"י ולא לשיטת תוס' ואקדים לזה דברי הגמ' מס' ב"ק דף ע"א דמוקי שם ר' יוחנן הברייתא דטבח ומכר בשבת בטובח ע"י אחר ומקשה הגמ' שם ור"מ אמאי מחייב שוחט לאלילים כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסור הנאה הוא ולא דמרי' קטבח יעוי"ש בתוס' ד"ה בשלמא שכ' הך סוגיא אתיא כמ"ד בחולין דף מ' א"א דשא"ש כוונתם דלמ"ד דאא"א דש"ש א"א לאסור משום ע"ז דאף דמסקי התם בתוס' שמיירי שיתן הגנב רשות להשליח לשחוט כרצונו אפילו לע"ז מ"מ אין ביד השליח לאסור דהא הבהמה אינה של הגנב והגנב שעצמו אינו יכול לאסור על בעל הבהמה (והפ"י שגג בזה) ולפי"ז קשה מאי מקשה הגמ' ור"מ אמאי מחייב הא המ"ד שסובר א"א שא"ש יליף לה מכלים אשר הזניח אחז והרי ר"מ שסובר בקדושין דנ"ד ע"ב דהקדש במזיד מתחלל ליכא למשמע דא"א דשא"ש מכלים דאחז דהא אחז מעל בהכלים בשימוש לצרכו לע"ז ויצאו בזה לחולין והוי כשלו דקנאוהו בהפקירא כעין דברי רש"י בע"ז דנ"ב ע"ב ד"ה דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה כו' וכיון דנפק לחולין כקנינהו בהפקירא והו"ל דידהו וכשנשתמשו שתמשו בהן לע"ז נאסרו עכ"ל הרי אף דמסתמא לא נתכוונו האויבים על קניית האבנים מ"מ ממילא נעשו כשלהם ושפיר היה יכול לאסרן וצ"ל דלר"י בקדושין דנ"ה ע"ב שמדחה התם תירוצו של ר' אושעיא יעויי"ש ומשני דברי המשנה בהמה שנמצאת כו' ממתין לה עד שתומם כו' יעויי"ש אצ"ל דר"מ סובר דגם קדושת הגוף מתחלל במזיד וסברינ' דע"כ לא קאמר ר"מ דהקדש במזיד מתחלל אלא בקדושת דמים אבל קדושת הגיף לא מתחלל ויעויי"ש במפרשים שמסקו כן אליבא דר"י וכיון שכ"ש המה קדושים בקה"ג לא נתחללו במעלו שמעל בהם אחז עכ"ז נאסרו ומוכח שפיר גם לר"מ דא"א דשא"ש. אבל עכ"ז קשה דאכתי ליכא הוכחה לר"מ מכלים דאחז רק שאדם יכול לאסור דשא"ש לגבוה אבל להדיוט א"א למשמע די"ל דבאמת לא נאסרו רק לגבוה וממה שגנזו ליכא ראיה דלכלים שהיו כ"ש והיה עליהם קה"ג לא הועיל פדיון ואי מכלים של ביה"מ לא היה עליהם קדושת הגוף שהיה מועיל להם פדיון הא כלים כאלו שמועיל בהן פדיון יוצאים לחולין ע"י מעילה והרי אחז מעל ואף שמעילתו היה בהם במזיד הא לר"מ עכ"פ קדושת דמים אף במזיד מתחלל ולכך הצריכו לגנוז כל הכלים ואין ראי' מכלים דאחז שיהיה ביד אדם לאסור דשא"ש אף להדיוט ומאי מקשה הגמ' ר"מ אמאי מחייב שוחט לאלילים כו' אה"נ הוא כו' הא לר"מ ליכא למיסר בהנאה להדיוט דמה"ת אתיא לה שיהיה ביד אדם לאסור דשא"ש להדיוט. אמנם לשיטת רש"י שסובר דהיכי דאגבהה קניא והוי כשלו שיהיה בידו לאסרה אפילו למ"ד אא"א דשא"ש ל"צ כלל כדברי התוס' הנ"ל דסוגיא דב"ק אתי' כמ"ד דאדם אוסר דשא"ש דאף למ"ד אא"א דשא"ש א"ש כיון שביד הגנב משגנבו ונעשית כשלו לאסרו שפיר נאסר גם ע"י שלוחו שנתן לו רשות לשחטו כרצונו אף לע"ז וכדברי הפ"י שרמזתי לעיל:

ולפי"ז יש ליישב המשך לשון הגמ' שם שנראה שקושית הגמ' ור"מ אמאי מחייב בשוחט לע"ז אינו אלא לפ"ד ר"י וסייעתו דמוקי בטובת ע"י אחר דר"מ מת ומשלם ל"ל ועפמ"ש דעיקר הקושיא דאף אם נאמר דלר"מ אא"א דש"ש מ"מ נאסר משום שחיטת ע"ז שנעשה ברשות הגנב דהוי כדידיה מדאגבה אמנם יש לדחות דאין שם קניי' לגנב לדמי החפץ שגנב כ"ז שהיא בעין ול"א מדאגבה קניא אבל לר"י שסובר דר"מ ל"ל מת ומשלם עכצ"ל שר"מ סובר דאמרינן מדאגבה קניא מדמחייב במנסך ואף שמיירי בח"ל שותפות יפטור מדין קלב"מ א"ו צ"ל מדאגבי' קניא ולא משעת אונסין כשואל ומקשה הגמ' שפיר ור"מ אמאי מחייב בשוחט לאלילים ולשיטת התוס' בלא"ה ל"ק דהתוס' לשיטתייהו בכאן כד"ה ת"ש מפרשי' דקרא דכל הכלים וודאי איירי לגבוה ומ"מ אייתי ראי' לעולא דכיון דאסורי אע"פ שלא עשה בהן אחז שום שינוי אלא שנשתמש בהן לע"ז א"כ היכא דעבד מעשה גמור שמתחיל לשחוט הבהמה אי"ל למימר דאסור אפי' להדיוט עכ"ל לדבריהם אין הראי' מכלים דאחז כפירש"י מדלא נפדו מעתה י"ל דגם לר"מ מוכח מכלים דאחז דאף בלא מעשה א"א דשא"ש לגבוה וילפינן מזה דבמעשה אסור אף להדיוט ואין לדחות דשאני בכלים דאחז שיצאו לחולין מחמת שמעל בהם אחז כנ"ל דאכתי מוכח דשגנזו גם הכ"ש דקדושתם היה קה"ג וכמ"ש לעיל דלר"י אליבא דר"מ הקדש בקה"ג אינו מתחלל במעילה ועדיין קשה לשיטת הר"ן שבפ' ר"י אחז פירש"י דילפינן להדיוט מדלא נפדו ובחי' כאן כתב שגם רש"י מודה דאף באגבה א"א למיסר דש"ש א"כ נשאר קושייתי הנ"ל מאי מקשה הגמ' ור"מ כו' כיון דשחט בה פורת אסרה ודע שלפ"ד הנ"ל בשיטת רש"י אליבא דר"מ לא נשמע שא"א דשא"ש להדיוט ולכאורה נראה בפשיטות שלמ"ד שמפרש המתני' המטמא והמדמע