ברוך טעם קלד

של ישראל שלא ברשותו בא היה מקום לאסור משום ע"ז מגע של נכרי ביין ישראל משא"כ לפי האמת ובמעשה דנכרי דעל לחנותא מבואר בהדיא שלא חששו שנתכוין לנסך היין ואעפי"כ אסרו ר"נ (יעויין תוס' ע"ז דנ"ח ע"א ד"ה איקלע עוד תדע שלפי הגי' שלפנינו לא נזכר שם ר"נ):

היוצא לנו מכל הנ"ל דמדברי הראשונים משמע דגם לר"נ א"א דשא"ש מדאורייתא ורק חזקה אמרינן שכוון לצעורי אולם נ"ל שדבר זה במחלוקת שנויה בין הסוגיא בע"ז דף נ"ב ע"ב איתא בעיא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי כלים ששמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבה"מ וקמבעיא ליה אליבא דמ"ד בית חוניו לאו דע"ז הוא דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש כו' איתיבי' כל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו במעלו היכנו והקדשנו מאי לאו כו' עד היכנו שגנזו כו' לימא מסייע ליה מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח כו' אמר רב ששת ששקצו לע"ז אמר"פ כו' עד מי לא אמר ר' אושיעא בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם כו' עד הכא כיון שנשתמש בו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא ע"כ תוכן דברי הגמ' הצריך לענינינו. ובדף נ"ד ע"א איתא אמר להו ר"נ כו' כבר תירגמא ר"ה לשמעתין בבב"א, דאמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן א' אסרה מנ"ל דאסרה אילימא מכהנים כו' ואלא מאבני מזבח ודלמא כדר' פפא ואלא מכלים דכתיב את כל הכלים אשר הזניח כו' ואמר מר היכנו שגנזו כו' והא אא"א דשא"ש אלא כ"א דעביד בהו מעשה איתסרו להו ה"נ כיון שעשה בו מעשה אסרה מקשי' בתוס' ד"ה ת"ש ב' אוחזין כו' ותורף קושייתם כיון דר"ה ועולא אוסרים אף להדיוט והרי דאחז ע"כ צ"ל דס"ל דהכלים נאסרו אף להדיוט ובההוא פרק הנ"ל באיבעי' הנ"ל מוכח דמכלי' דאחז לא נשמע לאסור רק לגבוה ולא להדיוט. ומה שמתרצים בתוס' ע"ז אין מקום לשיטת רש"י שם בדף נ"ד ע"ב ד"ה איתסר להו שכתב בזה"ל גזרו עליהן חזקיה וסייעתו איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ול"א ליפרקו וליפקו לחולין עכ"ל הרי דאיכא הוכחה שנאסרו גם להדיוט הוא מדלא התירו הכלים ע"י פדיון:

אמנם לכאורה דחוי' דאי' לפי דברי התוס' מנחות ד"ק ע"ב ד"ה וכ"ש דלמ"ד יש מועיל אחר מועיל בכ"ש אין להם פדיון מדאוריי' וכ"כ הרמב"ם במלחמות פ' ר' ישמעאל וכן הלכה דיש מועיל אחר מועיל בכ"ש:

אמנם נ"ל דהא הטעם שאין פדיון לכ"ש הוא משום דקדושתם קדושת הגוף ודינם כקרבנות למזבח שאינם יוצאים ע"י פדיון רק כשהוממו יעויין ברמב"ם פ"ו מהל' מעשה הקרבנות שכתב דלכך אין לכ"ש פדיון לפי שאינו בהעמדה והערכה כתב בשעה"מ דגם לטעם זה צריכים לצרופי הטעם משום דכ"ש קדוש קדושת הגוף דאי לא היה להם רק קדושת דמים היה נפדין דומיא דנסכים ומנחות אע"ג דליתנייהו בהעמדה והערכה מעתה י"ל דלפ"ד רש"י בסוגיא ד"ה מחתך בעפר דאיסור ע"ז מפקיע שם קדשים כ"כ אם כ"ש נאסרים לגבוה משום ע"ז מופקע מהם שם קדושת הגוף רק שעכ"ז יכול להיות נשאר עליהם שם קדושת דמים שיהיה להם פדיון לצורך הדיוט והדמים יהיה לגזא דרחמנא כמו בקדושת בהמה טמאה שהוקדש דמיה לבדה"ב וא"כ מדהצריך גניזה לכלים דאחז שפיר מוכח דאף להדיוט נאסרו דאל"כ אלא לגבוה נאסרו אמאי נגנזו הא היה אפשר בפדיון מצד שכבר פקע מהם ע"י איסור דע"ז שם קדושת הגוף ולא נשאר רק לקדושת דמים ולזה מועיל פדיון ע"כ לר"ה ועולא לשיטתייהו שסוברים דמה שנאסרו כלים דאחז לגבוה היה מדאורייתא שפיר יש להוכיח מכלים דאחז דאף להדיוט אסור דאל"כ אמאי נגנזו הא היה להם תקנה בפדיון אבל בסוגיא דף נ"ב שרצו למיפשט דין כלים דבית חניו מכלים דאחז הוא בשיטת הסוברים שכלים דאחז לא נאסרו לגבוה רק מצד קנס באד"ר ולכן רצו שם למיפשט מהם לכלי בית חניו לאסרם ג"כ דרך קנס להדיוט ומדאורייתא לא חל עליהם שם ע"ז דא"א אדשא"ש ולפי"ז לא נפקעו מקדושתם והיה דין אותן כ"ש מדאורייתא ככל שארי כ"ש שהן בקדושתן כקדושת קרבנות למזבח ע"כ ליכא למשמע ממה שנגנזו כלים דאחז שנאסרו אף להדיוט די"ל דלעולם להדיוט לא נאסרו והא דלא איפרקו הוא משום דמדאורייתא נשארו בהיתר גם לגבוה ובקדושתייהו קיימו ע"כ לא היה להם פדיון כמו כל שארי כ"ש שאינם יוצאים מקדושתם ע"י פדיון וא"כ א"ש דלפי הסוגיא שבדף נ"ב י"ל שאין לאסור מדרבנן רק לגבוה ואם כסברת הנ"ל כן הוא שאף שמופקע שם קדשים מ"מ הוי עדיין כקדושת לדמים אם יש בו היתר הנאה יש לחדש דבר דלכאורה דברי התוס' ד"ה כיון דקניא ליה שכתבו דסוגיא דף קי"ד היינו כר"ה דלעיל יעויי"ש יקשה ממ"נ אי סברינן דאא"א דש"ש אפילו במעשה ע"כ צריכים לשנוי דהכא כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי ואי סברינין ד"א דש"ש ובמעשה מאי מקשה הגמ' שם בזבחים דמוקצה ונעבד לא משכחת לאחר דאקדשינהו הא שפיר משכחת כגון דעביד מעשה ומש"כ מהרש"א דהתם מיירי בלא מעשה אינו מובן דהא הקושיא הנ"ל היא כיון דבפשיטות יש גוונא למשכח מוקצה ונעבד אחר דאקדשינהו למה הוצרך הגמ' לאוקמי מתני' דשם כריה"ג ועוד קשה לשיטת הפוסקים דאין הלכה כריה"ג מה"ת למיקם מתני' דלא כהלכתא היכא דמצינו לשנויי בפשיטות יעויי"ש בלח"מ בהלכות איסורי מזבח פ"ד שהקשה מנ"ל להקשות דלמא מיירי בעבד מעשה בהקצאתו ועבדתו לבהמה ונ"ל דעל תירץ הגמ' שם קדשים קלים אליבא דריה"ג י"ל לפי דעת רש"י כאן כשנאסרו הבהמה משום ע"ז פקע שם קדשים מיני' וליכא למחייבי' משום שחיטת קדשים בחוץ א"כ עדיין ק' למה הוצרך במתני' למעט מוקצ' ונעבד לאחר דאקדשינהו מיתורא דקר' לפני משכן ד' ת"ל כיון שנאסר משום ע"ז פקעה הקדושה וא"כ אף אי לא הוי ממעטינן מואל פתח א"מ היכא דנראה ונדחו דס"ד כיון דחזי כבר ואידחי ראוי' קרינן בהו שנראו כבר מ"מ מה"ת היה עולה על הדעת לחייב משום ש"ח בכה"ג היכא שבעת ששחטה כבר פקע מבהמה זו שם קדשים וליכא עתה לתא שם שחיטת קדשים ונ"ל שי"ל ע"פ מה דאיתא בזבחים דף קי"ג ע"ב אי קרבן שומע אני אפי' קדשי בה"ב קראו קרבן ת"ל ואל כו' ולא הביאו מי שראוי לבוא כו' יצאו קדשי בדה"ב שאינן ראוי' כו' הרי דמה שאין בקדשי בדה"ב חיוב ש"ח לא ידעינן רק מפסוק ואל פתח א"מ א"כ אי ס"ד דמואל פתח לא ממעטינן היכא דנראו ונדחו כ"כ היינו יכולין לומר היכא שהיתה הבהמה קדשי מזבח וע"י גרם מעשה הר ממנה קדושת מזבח ועכ"ז עוד עליה שם קדושה לא גרועה מקדשי בדה"ב ושפיר ה"א ששייך גבה ש"ח דהא הוא קודש עכ"פ מצד שעדיין עליה שם קודש לדמי' כשהומם ואל פתח א"מ ג"כ שייך גבה דהא קודם שנדחה מקדושת מזבח היה ראויה להקרבה אל פא"מ וגם עתה קרינן ביה קרבן ד'. דהא דמיה כשתומם יעלו להקדש ולפי"ז לפי"ד הראשונים דמחמת חלות איסור ע"ז על בהמת קדשים היכא שלא נאסרה גם להדיוט לא נפקע ממנה רק שם קדשי מזבח ועוד עליה קדושה מצד שיש לה פדיון כשיפול מום ויהיה הדמים לבדה"ב ולקרבנות וכדמוכח כן מדין מוקצה ונעבד שדמיהן אחר שהוממו שייך לגבוה וא"כ א"ש תירוץ הגמ' בקדשים קלים ואליבא דריה"ג ותו ל"ק קושיא הנ"ל דהא מחמת שנעשו מוקצה ונעבד פקע שם קדשים מיניה ז"א דהא מוקצה ונעבד בלא מעשה אינו אסור אלא לגבוה ולהדיוט משרי שרי וא"כ עדיין נשאר על אותה בהמה שם קדושה לדמיה כשתומם ותפדה וכיון שעתה לא גרוע עכ"פ מקדשי בה"ב ואל פתח א"מ כבר היתה ראוי קודם שנאסרה משום מוקצה ונעבד והוי נראה ונדחו וא"כ שפיר ס"ד לחייב משום ש"ח ולכך צריכים למעוטי מפסוק אל משכן ד'. והשתא דאתינן להכא מיושב גם קושית הלח"מ הנ"ל דהגמ' לא הוי מצי לשנויי שמשכחת מוקצה ונעבד אחר שאקדשינהו וכגון דעבד בה מעשה דאי בכה"ג דעבד מעשה הרי אסורה גם להדיוט ואצ"ל נעבד כמבואר ברש"י כאן ריש הסוגיא וברמב"ם הל' ע"א פ"ח ד"ב וכיון שכן גם שם קדושה לקדושת בדה"ב ולקנות קרבנות בדמיה לא שייך גבה דהא אין לה דמים לא למזבח ולא לבד"ה ומה"ת יהיה ס"ד לחייב בשחיטה משום ש"ח הא ל"מ שם שחיטת קדשים בחוץ דהא כבר פקעה קדושתה ואם נאמר דמוקצה אינו אסור כלל רק להקדש אשל להדיוט ליכא איסור מצד מוקצה יש ג"כ להחזיק דברי הנ"ל עפמש"כ הלח"מ דמוקצה אף במעשה אינו אסור בדשא"ש לגבוה וא"כ בפשיטות א"ש קושי' הגמ' ממוקצה וק' הגמ' מנעבד א"ש עפ"ד הנ"ל דנעבד אסור גם להדיוט אם עשה מעשה:

אמנם נ"ל לומר דלא שייך לומר דפקע שם קדשים מיניה רק כשנאסרו גם להדיוט אבל באם לא נאסרו רק לגבוה ולהדיוט אינם אסורים לא פקע שם קדשים וכן מדויק מלשון רש"י שכתב כיון דנאסרו וכו' נעשית כו' עפרא בעלמא אבל בגוונא שלא נאסרו אלא לגבוה ולהדיוט אינה אסורה הרי דלא נעשית של ע"א ונ"מ כלל תקרובת ע"א רק מ"מ פסלה התורה לגבוה כיון שנעבד בה עברת ע"ז ע"כ פשוט לומר שאינה לגבי גבוה אלא כשאר פהמ"ק ומה"ת דנפקע מיניה שם קדשים ע"כ כשיקרב השוחט ושחטה בחוץ היתה עומדת וראוי לפתח א"מ ולמשכן ד' שפיר יש לחייב משום ש"ח על תחלת השחיטה הגם שתיכף כשהתחיל לשחוט נפסלה שוב לגבוה מחמת תקרובת ע"א מ"מ הלא כל ש"ח כן למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שמיד ששחט בה פורתא אינה ראויה לפתח א"מ ועיין ב"ק דף ע"ב ע"א ד"ה דאי ישנה שהקשו כן ופשוט לומר דלרש"י לא הוי ניחא תירץ התוס' שם ע"כ סובר רש"י