ברוך טעם קלג

שהשמיט האלפסי האבעיא זו דר' ירמיה די"ל שדעתו כדעת הרשב"א וכיון דלא איפשטא איבעיא מצרפינן גם הספק דדלמא תמצא כשרה ותאכל והוי ס"ס ומותר:

אמנם בשיטת הרא"ש לפמ"ש בקונטרס הקדום לפי פי' הד"מ שאיסור שחיטת עגל הנולד ביו"ט עד שיפרוס הוא מטעם דחיישינן שמא ימצא ריעותא ותהיה אסורה ע"כ צ"ל שסובר דעשיית מלאכה לצורך ס' אוכל נפש בוודאי אין עליו שם צורך קצת כלל דאם ספיקא מספקא ליה בזה הלא יכול להתיר שחיטת העגל מטעם ס"ס דלמא מותר לשחוט מטעם מתוך ודלמא לא ימצא כלל ריעותא ולשיטתיה א"א לומר שסובר דאבעיא דלא איפשטא לא מצרפין לס"ס הא דעת הסוברים כן טעמייהו דכל ס' איבעיא מקרי ס' חסרון ידיעה ולדידהו גם ספיקא דרבנן מצד איבעיא דלא איפשטא אסור ומדברי האלפסי ורא"ש מס' שבת דף ס"ה ע"ב גבי פורפת על האבן מבואר דאף איבעיא דעלתה בתיקו אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. אמנם יש להקל לדעת המנחת יעקב בתיקו יותר מסתם איבעיא דלא איפשטא דתיקו אינו בגדר ספק חסרון ידיעה כיון שאין ביד שום אדם לפשטו עד ביאת התשבי:

שוב מצאתי בלבוש העט"ז סי' נ"ח שכתב בזה"ל אם לא שהתה מעל"ע טרפה דוודאי נתרסקו אברים ומפרש הפ"מ שכוונתו דרובא מתרסקו דכיון דרובא דאורייתא הוי כודאי ואם היה אפשר לומר שגם הרמב"ם סובר כן וע"כ אף דלשיטתו ס' דאורייתא לקולא מ"מ נפלה אסור כיון דאיכא רובא לאיסורא ומיושב בפשיטות כל מה שהקשה הרשב"א והר"ן מסוגיא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא דדלמא לא אזלינן בתר רובא דאין חוששין דלמא טרפה הוא משום דס' דאורייתא לקולא א"א לומר דאם היה הדין שלא ליזל בתר רובא הי' כל ספק ברובא ומיעוטא כספק השקול בו מחצה על מחצה וכאשר באמת כן הוא לר"מ דחייש למעוטא והן בכל קביעות כיון דלא אזלינן בתר רובא מקרי ספק מחצה על מחצה וממילא היה מוכח ממה דנאמר הלמ"מ דנפולה טרפה דעכ"פ גבי איסור טרפות אסור מה"ת רק בספיקא וכיון דלאותו ס"ד היה מוכח לומר דספיקא דטרפות אסור מה"ת שפיר קשה מפסח ועולה ושארי קרבנות דא"א לבדקו דניחוש דלמא טרפה:

ודע דלפי מ"ש הפ"ח ולפי מה שבארתי לעיל דאיבעיא דר' ירמי' הוא אם עשיית מלאכה ביו"ט בס' שמא יהיה בו צורך קצת יו"ט מקרי צורך קצת ושייך ביה מתוך שהותרה לצורך וודאי ליו"ט הותרה נמי לצורך ספק יש לדקדק לכאורה דא"כ אף אם היינו מפרשינן דאיסור ליבון הרעפין מפני שצריך לבדקן ליכא למיפשט האבעיא דר' ירמיה דהא כל ליבון הרעפים אינם אלא מכשירי או"נ ולפי דעת הפ"י במס' ביצה דף י"ב לא אמרינן מתוך גבי מכשירי אמנם יש לדחות דבליבון הרעפים אף נפקעו ליכא בהם איסור מלאכה דהפקיעה הוא מקלקל ובהבערה לצורך הליבון אמרינן בי' מתוך וכמה שיטות. גם הבערה שלא לצורך כלל מותר ואין החשש שצריך לבדקן רק משום טירחא שלא לצורך כמ"ש רש"י ואם מפני זה היינו חוששים שלא ללבן הרעפים מכ"ש שהיה לחוש בעוף שנדרס ולכך הוצרך ר"י לומר אנן מפני שצריך לחוסמן תנינן ליה ודו"ק:

דין אי אין אדם אוסר דשא"ש הוא דאורייתא או דרבנן הנה הכו"פ ר"ל שהוא דרבנן והוכיח זה מכח קישייתו שהקשה דלמסקנא דמודה ר"נ דהיכי דלא שייך לצעורי אדם אוסר דשא"ש א"כ אמאי הקשה ר"נ לר"ה מברייתא דהשוחט בשבת הא גם לדידיה קשה דגבי שחיטת חטאת לע"ז בשוגג לא שייך לצעורי מכמה טעמים ומתרץ הפליתי דר"נ אינו אוסר אלא מדרבנן וע"כ מתיר היכא דא"צ לצעורי כיון דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולכך לא היה קשה ליה מברייתא דהשוחט חטאת בשבת כיון דמדאורייתא א"א אוסר דשא"ש מקרי ראוי לבוא לפתח אוה"מ ושפיר חייב משום שחוטי חוץ אבל לר"ה שפיר אותיב כיון שאוסר ר"ה בשחיטת בהמת חבירו ואינו הותר מטעם לצעורי ע"כ סובר שאדם אוסר דשא"ש מדאורייתא ע"כ דעתו דאי דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא ונימא שכיון לצעורי ע"כ תוכן דבריו:

אמנם לפי דעתי יש להוכיח כן ולא מטעמיה דסתירת דבריו מובן מתוך דברי הרשב"א בתוה"ב הארוך והטור ומ"ל הרמב"ם בפ"ד מה"ש שנ' מדעתן דס"ל שא"א דשא"ש הוא מדאורייתא ומה שמתירין היכא דאיכא למימר לצעורא קמכוין הוא מדין חזקה דוודאי דיינינן שלא כיוון אלא לצערו וכמו שכתב הטור שוודאי לא כיוון לאוסרו אלא לצערו וגם בתורת הבית הארוך איתא דחזקה שלא כיוון וגם מה שכתב הפליתי סי' ד' שס"ז ד"ה ובזה יובנו דברי התוס' שם חולין ד"ה כיון כו' ר"ל שרצה להוכיח דין הנ"ל מדברי התוס' המה תמוהים דהא התוס' בסוגיא זו בוודאי לא נחתו לסברתו שחידש דלכך תלינין לצעורי משום שאד"א ש"ח רק מדרבנן והוי ספק דרבנן לקולא דא"כ אמאי כתב בד"ה בישראל מומר בא"ל שותפות מתירין מטעם דלצעורי קמכוין והרי בשותפות יש ס' איסור דאורייתא דאם לא נתכוין לצעורא אסור חלקו ומצד התערובות אסור הכל. ונ"ל להוסיף עוד דאם היה הדין דרק מדרבנןא מדרבנן דשא"ש מ"מ לא היה מקום להתיר בספיקא דלצעורי אם לא מדין חזקה כנ"ל דלכאורה קשה כיון שאומר בפיו שעושה זאת לע"ז אף אם לבו בל עמו אי אינו מתכוין רק לצעורי מ"מ יהיה אסור דהא קיי"ל בכל התורה כולה דברים שבלב אינם דברים ולמה מבטלינן כאן מה שהוציא בפיו ע"י מה שחשב בלבו אמנם לפי הנ"ל דהוי כחזקה שלא כיוון אלא לצעורי א"ש דהוי כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דבכה"ג דברים שבלב דברים:

והשתא דאתינן להכא נ"ל דגם במומר יש לספק בשחיטתו בהמת ישראל חבירו לע"ז דלמא לא כיוון בזה רק לצעורי ובפרט לפי סברת התב"ש בסי' ו' דדיינינן שאינו רוצה לעבוד הע"ז רק בשלו גם מלשון הפרישה ביו"ד סימן ד' סק"ו מבואר דבעכו"ם ומומר לא אסרי' רק מחמת דחיישינן דלמא לא היה כוונתם לצעורי אלא לעבודה לע"ז:

ומה שמחלק ר"נ בין מומר לאחר י"ל דשאני במי שאינו מומר דאיכא חזקה גמורה שמסתמא לא היה דעתו לאסור את של חבירו והוי כידוע מחשבתו שלא כיוון אלא לצעורי אבל במומר דליכא חזקה זו ושב לספק השקול אם כיוון לצעורי אי לא וממילא לא היה עוד גבי' כמחשבתו ניכרת ע"כ אף אם באמת היה כוונתו לצעורי לא מהני דברים שבלבו לבטל איסור ע"ז שהוציא במאמר פיו כשוחט לע"ז לפי"ז נ"ל דלפי מש"כ התוס' ד"ה לפני ע"ז דר"ה מיירי במומר וכיון ששחט לע"ז נתכוין לע"ז הרי דמיירי שלא נשמע מפיו ששחט לע"ז בכה"ג אף בספיקא דלצעורא יש להתיר אם הדין שא"א דשא"ש אינו אלא מדרבנן דהא ספיקא דרבנן לקולא ואע"ג דר"נ אוסר במומר שא"ה שמנסך שלא בפני ע"ז וע"כ מיירי שאמר להדיא שמנסך לע"ז ובכהאי גוונא דברים שבלב אינם דברים אם לא כשהמחשבה ניכרת ובמומר כיון דלא שייך גביה חזקה והוי רק ספק שקול תו לא הוי המחשבתו ניכרת ע"כ אף אם באמת לא כיוון רק לצעורי לא מועיל מחשבתו לבטל דבורו ולכך חל איסור וודאי מצד דבורו משא"כ בדין ר"ה בשוחט לפני ע"ז דמיירי שלא הוציא כלל מפיו ששוחט לע"ז רק מצד שהוא מומר ושוחט לפני ע"ז אנו באים לדון שמסתמא כיוון לע"ז הרי לעומת זה יש לצדד ולומר להיפך דלמא לא היה כלל במחשבתו לע"ז רק לצעורי כיוון ולכך שחט הבהמה בהיותה רבוצה לפני ע"ז כדי להטעות ולצער חבירו בו כי ידמה ששחט לע"ז. מעתה אם נחזיק דברי הפלתי שר"נ סובר שהדין א"א דשא"ש הוא רק מדרבנן פשוט לומר שלדידיה אף במומר היכא ששוחט בהמת חבירו לפני ע"ז ואינו מוציא מפיו מותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא דבכה"ג לא בעינן מחשבתו ניכרת דהא לא הוציא מפיו שעושה זה לע"ז שפיר יכולין להתיר כשיש ספק השקול אף באפס חזקה ור"ה דאסר גם בכה"ג ע"כ סובר דאף מדאורייתא א"א דשא"ש ותו ליכא להקל מצד ספק רק היכא שיש חזקה ולכך אסור במומר כיון דליכא גביה חזקה וצריכים להחמיר אף בספיקא ושפיר הקשה ר"נ לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת בשבת כו' כיון דלשיטתי' מדאורייתא א""א הוי כמחתך בעפר:

ולמדן א' הקשה דלפי דברי למה אסר ר"נ במעשה דעל נכרי לחנותא בע"ז דנ"ז דמהראוי שיהיה דין נכרי כדין מומר ונאמר דבסתם יש לנו לספק דלצעורי כוון והשיבותיו שאף אם כדבריו כן הוא שאין לחלק בזה בין נכרי למומר מ"מ לק"מ דלפי האמת דהיכי שאין הנכרי המשכשך מתכוין לצעורי יכול לאסור דשא"ש ולנסך יין של ישראל לאוסרים מגעו של נכרי אף בידוע שלא נתכוין כלל לנסך דמשום בנותיהם גזרו עיקר הגזירה ואסרו גם בהנאה כי עבדי רבנן דין היין כיון שנתנסך לפני ע"ז כמ"ש התוס' מס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ד"ה יין או כמש"כ הר"ן בפא"מ שאביא לקמן אי"ה רק דאי לא משכחת כלל שהיה ביד הנכרי לנסך יינו