ברוך טעם קלב

בדיקה בעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא מהו לשוחטה ביום טוב מי מחזיקינן ריעותא ביום טוב או לא וכתב הר"ן ולא איפשטא אבעיא הלכך מסתברא דנקטינן בה לחומרא דהוי לה ספיקא דאורייתא אבל ברמב"ם פ"ד מהל' יום טוב ה"ד כתב בזה"ל בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה ושהתה מעל"ע וה"ה צריכה בדיקה שוחטים אותה ביום טוב ותבדק אפשר שתמצא כשרה ותאכל עכ"ל ואי' שם במ"מ שגם הרשב"א מסכים לזה ומקשה בשא"ר סימן ס"ד דלמה הקילו הרמב"ם והרשב"א הא כיון דלא איפשטא אבעי' הו"ל ספיקא דאורייתא לפירש הר"ן ומתרץ דבדיקה זו אחר מעל"ע אינה אלא מדרבנן והר"ן הוא שסובר דבדיקה היא מדאורייתא וע"כ החמיר יעויי"ש באריכות דברי הש"אר שמחליט להלכה גמורה שדעת הרמב"ם והרשב"א דבדיקה זו אינו אלא חומרא דרבנן. דבריו אלה המה תמוהים וכתבתי עה"ג בזה"ל דברים אלו לא יתכן לומר רק לשיטת רש"י והרא"ה בבד"ה שלדעתם טריפת הנפילה שמחשש פירוק באברים וזה אינו ניכר כלל רק דקים להו לחז"ל דאם נתפרקו אין יכולין לחיות מעל"ע ואם שהתה מעל"ע יצאה מחשש ריסוק דהיינו פירוק אברים ומה שצריכה גם אחר מעל"ע בדיקה הוא מפני חשש שאר טרפות מ"ל דבדיקה זו אינה אלא מדרבנן והלמ"מ שנאמרה דנפילה בבהמה או בעוף בגוונא דמשכחת בה דרסה או טרפה בכותל היו רק מפני חשש ריסוק דהיינו פירוק אברים ועל הבדיקה לאחר מעל"ע א"ל שאינה אלא מדרבנן אבל לשיטת הרמב"ם והרשב"א בת"ה הארוך דשהייה מעל"ע הוא רק כדי שיהיה אפשר להכיר בהריסוק ויהיה אפשר בבדיקה וכ"ז שלא נתברר ע"י בדיקה שלא נתרסק מטריפין אותה מצד הלמ"מ דנפולה אסורה עד שיהיה היכר ע"י בדיקה שלא נתרסקו א' מאבריה הרי דכל הכשר טרפות נפילה מדאורייתא אינו אלא ע"י בדיקה וע"כ אם לא עמדה וגם שהתה מעל"ע ונשחטה טרפה משום שנפלה וכן בעוף מפני שדרסה וטרפה בכותל שהר"ן והרשב"א כ' להדיא דדין דרוסה בעוף בכותל הוא ממש כדין נפולה בבהמה דטרפות דנפילה הלמ"מ בבהמה ובעוף לכ"א לפי דרכו בהמה מתרסקת בנפילה ממקום גבוה י"ט ועוף נתרסקה בדריסה וטריפה בכותל או שרצתה בהמה וכן נשמע מל' הרמב"ם מהל' שחיטה ובלא"ה הרי הרמב"ם בהל' יו"ט הנ"ל כתב להדיא בהמה שנפלה מן הגג ומה שמתרץ הפר"ח דהיכא שיכול להיות שתמצא כשרה הוי עכ"פ שחיטה כצורך קצת ושייך לומר מתוך שהותרה לצורך ולכן הקילו בהך אבעי' דר' ירמיה אף דלא איפשטא תירץ זה אינו נכון לומר רק כשיטת הרשב"א אבל עדיין קשה על הרמב"ם שמדבריו פ"א מהל' יו"ט נראה שסובר להלכה דל"א מתוך כ"א במלאכת הוצאה והבערה עיי"ש במ"מ ובספרי האחרונים:

ונ"ל לתרץ דברי הרמב"ם לשיטתיה דידוע שדעת הרמב"ם דכל ספיקא דאסורה מדאורייתא לקולא לכאורה קשה הא מדנמסר הלמ"מ טרפות דנפולה נשמע דספק טרפות לחומרא דכל הנפולה אינו אלא ספק שמא נתרסק וכדמשמע מל' הרמב"ם שכתב בנפילה חוששין שמא נתרסקה וברש"י מס' זבחים דף ע"ד ע"ב איתא להדיא דנפולה הוא ס' טרפה וכן הגירסא לפנינו בטוי"ד ומה דאמרינן בכמה דוכתא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן כבר העלו האחרונים דז"א אלא מד"ר וע"כ היכא שצריכים טרחא יתירה לבדוק א"צ לברר והיא הטעם שא"צ לבדוק אחר הי"ח טרפות. ואין להמציא שדעת הרמב"ם דרק היכא דאיכא רובא להיתירא הוא שא"צ מדאורייתא לברורי מחמת חשש המיעוט אבל בספק השקול גם מדאורייתא צריכים לברר דאף אם נאמר כן מ"מ לא היה לאסור היכי דנשחטה הנפולה תוך מעל"ע ותו ליכא לברורי ומה שעבר ושחט אינו אלא כמבטל הבדיקה שבידו לעשות וכיון דעתה תו ליכא לברורי הוי ס' השקול בטרפות אותו הבהמה ומדאורייתא ספק לקולא:

וליישב זה כדברי הט"א באבני מלואים למס' חגיגה ד"ד ופר"מ סי' ק"י בכללי הספקות במה שכתב ליישב ק' הרשב"א והר"ן על הרמב"ם מסוגיא מנ"ל דאזלינן בתר רובא דנשמע משם דלולי דאזלינן בתר רובא הוי אסרינן מספיקא והעלו דהרמב"ם סובר דהיכא שנולד הריעותא דטרפה בחיי הבהמה ספיקו להחמיר דהוי כס' במקום חזקה דמחזיקינן מאיסור לאיסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת רק בכל סתם בהמות לא הוי כספק טרפות מחיי הבהמה לפי דאזלינן בתר רובא וע"כ כל סתם בהמה שנשחטה אמרינן נשחטה הותרה כמו שמסביר רש"י מס' ביצה דף כ"ה אבל אי הוי אמרינן דלא אזלינן בתר רובא הי' צריכים לאסור כל הבהמות מס' טרפה כיון דהספק הוא תיכף בשעת לידת הבהמה דאז עדיין הוא בחזקת איסור דאמ"ה או שא"ז א"כ ל"ק דנפלה אסורה מדאורייתא דהא בנפילה אתיליד הספק בחיותה דבהמה וכן חוק התורה דאף היכא שאין חזקת דאיסורא לענין עצמות איסור שאנו דנין בספיקו רק חזקה של איסור אחר שאם בעוד לא סרה אותו איסור וודאי נולד ספק איסור אחר ספיקו לחומרא ומחזיקינן מאיסור לאיסור ונ"ל פשוט דלא יתכן לומר כן רק לענין ספק באכילת בשר אותה הבהמה דכיון שנולד ספק באכילתה בעוד לא הותרה מאיסור אחר שיש ע"י מניעת אכילת הבשר האף שאין שום מקום לומר בחזקה דאיסור אחר תהיה כמברר את הספק לאיסור מ"מ כן שורת הדין אף שהס' בעצמותו הוא בשיקולי שוה אסרינן לה מספיקא. ומובן מאליו שאם באנו לדון לענין חשש איסור מלאכה ביום טוב שלא לצורך דהיינו בספק טרפה דחשש איסור מלאכ' ביו"ט בשחיטת בהמה שיש בה ס' טרפה דלענין איסור מלאכה בשחוטה לא היה מועיל בבהמה זו חזקת איסור שלא לשחטה דחזקת איסור אמ"ה ושא"ז הוא רק על האכילה עד שתשחוט שורת הדין נותן שיהא ספק זה לקולא מדאורייתא לדעת הרמב"ם ז"ל דכל ספק דאורייתא לקולא וממילא מובן שאף אם היה נפשט האבעיא דר' ירמיה שיהיה אסור לשחוט בהמה ביום טוב שצריכה בדיקה לא הי' אסור בשחיטה רק מדר' וכיון שעכ"פ ליכא חשש איסור דאורייתא לענין מלאכת יו"ט והאבעיא דר' ירמיה לא הי' רק דלמא מדר' אסור לשחוט בכה"ג כמו בכל ספיקא דאורייתא שאסרו רבנן ע"כ כיון דלא נפשטה האבעיא מקרי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ובזה א"ש פסק הרמב"ם לשיטתיה שמותר לשחוט ביום טוב נפולה ויש להסביר בשיטת הרמב"ם עוד במה דאבעיא לר' ירמיה אי מחזיקינן לריעותא ביום טוב אין פירושו כפירש"י מפני חומר יום טוב אלא הכוונה להיפך שהיה ר' ירמי' מסופק דדלמא מחמת שמחת יום טוב לא החמירו בו חכמים לאוקמא אדינא דספק דאורייתא לקולא כי כן מצינו שהקילו חכמים באיסורי דרבנן מפני שמחת יום טוב יען כי תירץ זה א"א לומר בשיטת הרשב"א שהוא מהחולקי' על הרמב"ם שסובר ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא ומה שמתרץ הפר"ח הנ"ל אינו מובן לכאורה דאם בכה"ג מקרי צורך קצת למה בעי ר' ירמי' אם מותר לשחטו ביו"ט הא היכא שיש צורך קצת בוודאי מותר ואף אד"ר ליכא ואם הך סברא גופא אם בכה"ג ששוחט מצד הס' שמא יהיה ראויה לו מקרי צורך קצת או לא קמבעיא לר' ירמיה אכתי קשה לרשב"א למה מיקל באבעי' דלא איפשטא כי האי דלמא אינו בכלל צורך קצת כלל ואסור מדאורייתא לשחוט דהוי לי' ספיקא דאורייתא:

ונ"ל להמציא דבר חדש דהנה פשוט דבאופין מיום טוב לחול לרב חסדא דל"ל הואיל ולוקה מ"מ אם נזדמנו אורחים ונאכל אותו פת ביו"ט הלא נתגלה למפרע שעשה במלאכה זו צורך יום טוב ולא עבר האופה על איסור מלאכת יו"ט שלא לצורך ודמי למכניס ידו להוציא בשר חזיר והעלה בשר כשר וגדולה מזו מבואר במנחות דס"ד בפורש מצודה בשבת להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פוטר רבה משום דאזלינן בתר מעשה וכן פסק הרמב"ם ואף לרבא שסובר דאזלינן בתר מחשבתו ז"א אלא משום דצידת הדגים בעצמותו הוא מלאכה והוי כנגמר מחשבתי ומעשה באיסור אבל באופה מיו"ט לחול ונזדמנו אח"כ אורחים ושבה מלאכת האפייה שאפה להיות צורך יו"ט ליכא כאן מעשה של איסור גם רבא מודה דלא מחייבינן לי' משום מחשבתו שהיה לצורך חול ותורף סברא זו מובן מתוך דברי התוס' שם ועפי"ז אף אם היה פשטינן דעשיית מלאכה לצורך ביו"ט ע"ד שמא יהיה מותר לאכלו ביו"ט ל"מ צורך קצת ולא הותר במתוך מ"מ אם עבר אדם ועשה כן ונמצא כשרה ואכל ממנו ביו"ט נתגלה הדבר למפרע שלא עבר על איסור מלאכה ביום טוב דהא הגיע על ידו צורך גמור באכילתו ממנה ביו"ט:

מעתה י"ל כיון דלא איפשטא אבעיא לר' ירמיה יש להתיר מטעם ס"ס דלמא ליכא איסור כלל במלאכה זו כיון שיש בה בשעת עשיית מלאכה ס' צורך יו"ט הוי כעשייתו צורך קצת שאף אם תמצא טרפה מ"מ כיון דבשעת מלאכת השחיטה הי' בספק ומחמתו הי' בכלל צורך קצת הותר לגמרי במתוך שהותרה לצורך ולא איכפת לן שימצא אח"כ טרפה ואת"ל דל"מ בכה"ג לצורך קצת דכשימצא טרפה תבורר למפרע שעשה מלאכה שלא לצורך עכ"ז לעומתו יש כאן ספק דלמא ימצא כשרה ותאכל הוי ס"ס גמור ומתהפך ור"נ דמסיק לחומרא לאסור מספק י"ל שסובר כשיטת הרמב"ם דאיבעיא דלא איפשטא ויש עוד חד ספק ל"מ ס"ס ומחלוקת שבזה מבואר באריכות בס' מנחת יעקב כלל א' בכלל ספיקות ואני הרחבתי בזה בגליון ספר דגול מרבבה על הא"ע סי' קנ"ד גם מהדורא בתרא סי' ס"ד מביא מחלוקת קדמונים בזה ולפמ"ש א"ש מה