ברוך טעם קל

נסמכו יתדתיו על חילוק זה בדברי הגמ' בריש מסכת נדה ובעמדה אף שלא הלכה ל"ה ריעותא כלל אשר ע"כ מפרש"י במסכת חולין דף נ"א דהפריס היינו ננערה לעמוד דמניעת הלוך ביום הלידה לא מקרי ריעותא וזה שכתב הרא"ש שצריך שיפריס כו' כדאי' במס' חולין או י"ל דסובר הרא"ש שאין לחוש לשמא ימצא ריעותא מה אחר השחיטה רק כשרואין הריעותא בחיי הולד שאינה עומד משא"כ גבי הפריס דהיינו עמדה דלא הוי הרגש ריעותא בחיי הולד אין חוששין שמא יתגלה במציאות הריעותא בריסוק מה באחד מאברים אחר השחיטה ובזה א"ש הכל על נכון:

ודע דכל מש"כ לעיל בשיטת הרא"ש אינו אלא לפי המבואר בדברי התוס' והר"ן בשם הראשונים דכיון דחזינין ברוב הנולדים דחיים לא היה צריך ר"נ לאשמעינן כ"א באיכא ריעותא אבל לשיטת הר"ן שכתב דמיתות הנולדים אינו רק מיעוטא דמעוטא אין מקום לדברי הנ"ל במש"כ לענין חשש איסור מלאכת שחיטה ביום טוב דכיון דהטרפות אינו אלא מעוטא דמעוטא אף אם נאמר שעכ"ז יש שנמצאים בהם ריעותא דריסוק מה רק שעתידים לבראות עד"מ נתפס מספר עשרים בהמות שמכללן לא ימותו רק חלק חמישית דהיינו ארבעה מהם טרפה וששה עשר המה הכשרים אם נאמר שבדרך כלל אין ברוב הנולדים שום ריעותא אף בריסוק מה אין לחוש שמא יהיה נראה אחר השחיטה ריסוק מה ואם רוב מהמרוסקים בריסוק מה הם כשרים ג"כ אין לחוש דאף אם ימצא ריסוק מה נכשר מכח רוב כיון דממ"נ איכא רובא דהיתירא או שברובא ליכא שום ריסוק או שהרוב מהמריסוקים כשרים ליכא שום חשש איסור מלאכת יום טוב דאף דלמא חציה אינן מרוסקים כלל וחצי' מרוסקים בריסוק מה ובאותו חציה פלגא כשרים ופלגא טריפות הרי בכללן חלק רביעי טרפה ובכה"ג דלא מקרי מעוטא דמעוטא ובאמת אין הכרע לומר דהטרפות דריסוק ביום הלידה הוא מעוטא דלא שכיח ובפרט לשיטת הסוברים דלכך בעינן שהייה שלשים יום מפני חשש נפלים דמעוטא דשכיח הוא ואם זה שכיח שיזדמן מיתות ולדות תוך למ"ד יום ללידתן תו א"א להחליט דריסוק דביה"ר הוא מעוטא דלא שכיח דהא אפשר שאותן שמתו תוך למ"ד לא הוי נפלים רק בטרפות הריסוק מתו ובסיגנון מה שחדשתי בראשית דברי י"ל דברי רש"י במס' ב"ק דף י"א ע"ב שם ואמר עולא אמר ר"א בכור שנטרף תוך שלשים יום אין פודין אותו וכן תני רבב"ח מתוך שנאמר פדה תפדה יכול אפילו נטרף תוך שלשים ת"ל אך חלק וכ' רש"י ד"ה אין פודין אותו בזה"ל אין צריך לפדותו ואם מת מעצמו לא אצ"ל דהא כתיב ופדוייו מבן חודש תפדה אבל השתא אצטריך לאשמעינן דל"א אי לא איקטל הוי חי ולאו נפל הוא ולפרקי' עכ"ל ומקשי' בתוס' כמה קושיות על רש"י חדא הרי מפדויו מבן חודש מוכח דתוך שלשים יום אין בר פדיון אף דרוב וולדים אינם נפלים ועוד דהא גם בידוע דכלו לו חדשיו ג"כ אינו מועיל הפדייה דתוך שלשים אם נתאכל המעות קודם שלשים ועוד דאסיק הגמ' אך חלק. הא כיון שנהרג תוך שלשים יום. מפדוייו מבן חודש נפקא כו' עיי"ש ולפע"ד נ"ל לפי שיטת רש"י היכי דמת תוך שלשים יום הרי הוי כריעותא לענין זה דל"א עוד באותו הולד כיון דרובא דהנולדים אינם נפלים גם זה אינו נפל. וכן דעת הרמב"ן במס' שבת דף קל"ה ע"ב בסוגיא דכל ששהה שלשים יום באדם כו' עיי"ש אע"ג דמתה מאליה היה ויכול להיות בטבע כמות כל אדם מ"מ אם המיתה הוא תוך שלשים יום מיום הלידה לנו לספוקא אם מיתתו היה בטבע או מחמת שהיה נפל ודנין על מיתה שאירע לולד זה תוך למ"ד שלא להחזיקו ברוב ולדות שאינם נפלים ושב להיות כספק השקול אם הוא נפל או לא וכיון דמספיקא לא מפקינן ממונא לא הי' לחייב את אביו בפדיונו אחרי שמת הבן תוך למ"ד וכיון שכן גם בעוד שלא נראה ריעותא בולד דהיינו כל תוך למ"ד אף שהוא חי לפנינו ואין רמז לריעותא אין לחייב את האב בפדיונו מצד רוב הנולדים אינם נפלים דאף דרובא כן הוא מ"מ אם אנו באים לספוקי דלמא ימות אותו ולד תוך למ"ד או לא ולא יתנגד לזה שום רוב דאף אם אינם נפלים מ"מ יכול להיות שבתוך שלשים ימות בדרך הטבע כמו בכל אדם חי דחיישינן שמא ימות בשעה מועטת דנגד מה שיקרה לאדם להבא ליכא לא רוב ולא חזקה כדאי' במס' גיטין דף כ"ד שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וכיון שכן אף אם הי' דינא דאוריי' דבידוע דכלו חדשיו ישנו בחיוב פדיון מיום הלידה מ"מ אם לא היה ידוע בוודאי דכלו לו חדשיו כ"א מצד רוב דרוב ולדות אינם נפלים הי' עלינו להחזיקם שאינם נפלים מ"מ היה נותן שורת הדין שלא לחייב את האב שיפדנו תוך למ"ד וכ"ז שלא עברה עליו למ"ד קאי בספיקא לענין חיוב פדיונו על האב דהא יכול להיות שימות דרך הטבע תוך למ"ד דשמא ימות חיישינן ואם יהיה כן יפטור האב מחיוב פדיונו כי ע"י מיתה זו נותן הדין שלא לומר בוולד זה שהוא כוודאי כרוב הנולדים וכנ"ל:

והשתא דאתינן להכא י"ל דמפדוייו מבן חודש תפדה ליכא להוכיח אם ידוע דכלו לו חדשיו אינו בר פדייה עד לאחר למ"ד די"ל דבכה"ג הוא בר פדייה מיד דמה שאינו בר פדייה עד שיהיה מבן חודש ומעלה הוא בסתם ולדות דלא ידעינן בהו בבירור שכלו לו חדשיו אף דרובא דאורייתא בכל התורה וכיון דרוב הנולדים אינם נפלים הוי מחמת רוב זה כבירור שאינו נפל מ"מ לא חייבה התורה את האב בפדיונו דכיון דכספק השקול דלמא ימות בדרך הטבע תוך למ"ד וכשיהיה כן יפקע את האב מחיוב פדיון דאף שיהיה לתלות המיתה בטבע עם כ"ז לריעותא יחשב לענין חשש נפל כנ"ל:

ולפי הנאה זו אם הי' ידוע בוודאי שכלו לו חדשיו כגון שפירש הבעל מאשתו כל ט' חדשים היה חל חיוב הפדיון על האב מיד אחר לידת בנו וכ"כ משכחת שיהיה חייב האב לפדות בנו תוך למ"ד אף בלא ק"ל דכלו לו חדשיו והיינו כשנהרג הבן תוך למ"ד ובכה"ג ליכא שום ריעותא ולא חשש התחדשות שום ריעותא תוך שלשים דהא כבר נהרג ואלימא הרוב שיש לכל הנולדים אינם נפלים ורוב הוא כוודאי וע"כ ס"ד דבנטרף תוך למ"ד כפירש"י שיהיה על אביו מוטל לפדותו כיון דלא שייך בזה לחוש עוד שמא ימצא ריעותא לאורעי לגבי רובא דאי כבסתם לכל ולדות שאינם נפלים כך היא ס"ד לומר אי לא דאשמעינן ר"א בשם ר"י דגם בכה"ג אינו חיוב פדיון ואתיא ליה מדכתיב אך חלק וכיון דאשמעינן מקרא דגם בכה"ג אף דהוי רוב גמור דרובם אינם נפלים ומציאות הריעותא בעתיד ליכא למיחש דהא כבר מת בהריגתו. עכ"ז פטרוהו התורה בחיוב פדיונו ממילא נשמע דגזה"כ הוא דאף בידוע שכלו חדשיו ליתא בפדיון תוך למ"ד דמה לי ידוע ומה לי היכא דאיכא רובא והא בכל התורה רוב כוודאי לכן לפי האמת הדין אם פדה תוך למ"ד ונתאכלו המעות אין הבן פדוי אף דהולד חי לאחר שלשים דאיגלאי מלתא שלא היה נפל מ"מ הלא גזה"כ הוא שאין פדיון פחות משלשים וכ"ז לא ידעינן רק ממה דנלמוד מקרא דאך פדה למעט מפדייה אף בכור שנטרף שהרוב מעיד בו שאינו נפל עכ"ז אין האב מחיוב בפדיונו:

אמנם לפי הנ"ל קשה לכאורה די"ל דמה שאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה אין כוונתו בזה להוכיח מהאי קרא דתוך שלשים יום הוי ספק נפל דהא לפי הנ"ל אף אם לא היה ס' נפל כל עוד שלא היה נראה מת תוך למ"ד מ"מ לא היה מקום לחייב את האב בפדיונו מצד דאיכא לספוקי דשמא ימות תוך למ"ד ותהיה מיתה זו גרמא שלא נתחייב בפדיונו וכנ"ל ומצד הספק דלמא יהיה כן גם בחיותו של הולד כ"ז שהוא בתוך למ"ד אין לחייב את האב לפדותו עכ"פ מוכח מדחייבה התורה לפדות אחר שלשים שמיד שעברה עליו למ"ד שוב ליכא עליו שום צד ס' נפל אף אם ימות ביום ל"א נשאר האב בחיוב פדיונו כאשר כן הדין באמת וכיון שי"ל כן בכוונת ר"ג מאי מקשה הגמ' בשבת מימהל היכי מהלינין הא י"ל דרשב"ג ג"כ מודה דאזלינן בתר רובא דהנולדים והוא לא בא לחדש רק דאחר שלשים הותר ואפילו מיעוטא ליכא:

אמנם לפי מה דמשמע מלשון רש"י ז"ל שם בשבת ד"ה דהאי הא לא שהה ספיקא הוי הוא סיוע דברי רשב"ג שאמר רשב"ג להדיא אם לא שהה ס' הוי:

ובאופן אחר יש ליישב עפ"י דברי הרש"ל ומובא בט"ז סי' ט"ו סק"ב וז"ל וראיתי ברש"ל פ' א"ט סי' ס"ג וזה"ל מה אעשה שלא הבינו כולם את דברי הרא"ש וקראו בדבריו ולא עיינו בשגו וטעו כי מש"כ הרא"ש וצריך שיפרוס כו' קאי אמש"כ דאי לא כלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' וגם צריך שיפרוס כו' דלא אמר ר"נ דלא חיישינן לריסוק אברים אפילו אית בי' ריעותא אלא בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו לו חדשיו חיישינן וכמ"ש הרוקח:

ואני אומר כבורו במקומו מונח וכאן לא דק כלל חדא דהא כתב הרא"ש כדאי' בפ' א"ט ושם לא הזכיר מדין כלו לו חדשיו כלום ותו דעירב ב' דברים להדדי שאין להם ענין זה לזה דהא דבעינן שיהא כלו לו חדשיו היינו שיצא מחשש ספק נפלים כדאי' בהדיא בפרק ר"א דמילה אבל אין ענין לומר כיון שלא כלו לו חדשיו יהי' מקום לומר שיש בו משום ר"א זה דבר שא"א לאמרו כו' יעויי"ש. ונ"ל ליישב כוונת רש"ל ואקדים מה שכתב בחידושי הר"ן שכתב בזה"ל אמר ר"נ