ברוך טעם קכה

אבאר לקמן דרק גבי חטאת בשבת מקרי זה לענין תיקון מה שהוציא מאיסור אבר מן החי לבני נח לפירוש רש"י בפסחים דף ע"ג. מה שאין כן הכא ואף שדעתו הי' לאכול הגיד באיסור מכל מקום נראה דהוי מקלקל כיון שהגיד בעצמותו נתקלקל ונאסר יותר מחמת אותו הבישול דהא אכילתו באיסור לא מקרי אלא צורך קצת כמבואר כאן בסוגיא. וממילא הסברא נותנת דמה שמחשבתו לאכול באיסור לא מקרי רק תיקון כ"ד. ועצם הקלקול הגיד עצמו יתר על התיקון. הן אמת שלפ"ד תוס' חולין דף ח' ע"א ד"ה מותר לשחוט כתב הא דבשוחט בשבת לא אמרינן דמקלקל היא שבחייה היתה עומדה לשלשה דברים כמו שאמרינן בשוחט בסכין של ע"ז משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ובתיקון כ"ד חשיב מלאכת מחשבת דלכך נתכוון אע"פ שקילקולה יתר על תיקונה כו' ע"ש וה"ה הכא. אמנם במק"א הארכתי בזה שאין הכרח לומר כסברת התוס' הנ' ובקושיית התוס' שם משוחט בשבת יש לתרץ דשאני בשוחט בשבת כיון דבתחלת השחיטה נעשה נקיבת הושט ותו אין הבהמה עומדת לא לגדל ולדות ולא לחרישה ע"כ אין עוד מקלקל במה ששוחט אח"כ ושפיר יש לחייבו משום חילול שבת על מעשה השחיטה שעשה אחר התחלת השחוטה שהרי כבר ניקב הושט בתחלת נגיעת הסכין. ואפילו לפי הא אוקמתא בחולין בסוגיא דרבוצה שהשוחט חטאת בשבת כו' מיירי בעוף וחצי קנה פגום ג"כ ל"ק קושית התוס' הנ"ל דהא עוף אינו ראוי למלאכה וכנ"ל דלגבי עוף לא מיקרי שחיטה קלקול אף לענין שחיטה בסכין של ע"ז. ואף כשהעוף הוא חולין דהא ברש"י שם איתא בחולין דף ח' ד"ה מקלקל בזה"ל. ואף זה הנאה דבחיי' עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה ע"כ. ועוף אינו עומד לחרישה ומלבד כל זה נראה דבקדשים וחטאת לא שייך גם בבהמה קלקול בשחיטה לשלשה דברים כפרש"י דהא לא היה עומדת לא לחרישה ולא לגדל ולדות כי חטאת היא. לכך די למיחשב לתיקון מה שהוציא בשחיטתה מאיסור אמ"ה ויש להאריך בזה ואין כאן מקומי ואין מקום לקושי' התוס' רק מחיוב בשחיטת בהמת חולין ובבהמת חולין בשבת י"ל כנ"ל דהוי כמתקן מצד שכבר ניקב ושט בתחילת השחיטה ולא בהיתר עוד עומדת לא לחרישה ולא לגדל ולדות וכנ"ל. ובשוחט עוף חולין בשבת אף שאינו שוחט אלא הקנה י"ל כיון דאין קילקולו כל כך בשחיטה דעוף אינו ראויה למלאכה וכנ"ל אם כן צ"ל כסברת התוס' וכנ"ל:

ונראה לתרץ לכאורה דהמבשל בב"ח ביום טוב אף שדעתו לאוכלו ליכא לחייבו על מלאכת הבישול ביו"ט דמיקרי קלקול לעצמות הגיד שאסרו בהנאה ע"י בישול זה. אמנם ז"א דהא מיד בהתחלת הרתיחה נאסר משום בב"ח כיון שקבלו טעם זה מזה. וכיון שכבר נאסר תו לא מיקרו עיקר הבישול אח"כ מקלקל וחשבינן למתקן פורתא כיון שדעתו לאכול הבב"ח באיסור א"כ א"ש במה שמחייב במבשל גיד בחלב גם משום יו"ט דהא הגיד כבר נאסר אף בהנאה מהתחלת הרתיחה בקבלת טעם מהחלב ומלאכת בישול גיד לא הוי רק כשנאמר בישולו עכ"פ כמאכל בן דרוסאי כדאיתא בחולין דף ק"ח ע"ב באיזהו בישול אמרו כו' ע"ש. ובכו"פ סעיף י"ג ולפי דבריו שם בשם הגאון מוה' יונה לאנד סופר ע"פ דברי הרא"ש בשבת הלחלוחות שבבשר מתבשל תיכף ברתיחה ראשונה כך הברייתא לענין מלקות נישנה ולית בהלחלוחית שיעור ע"כ צריך הבשר להתבשל כדי בישול ב"ד להתחייב עליו משום בב"ח. משא"כ לענין איסור אכילה והנאה שנאסר לזה תיכף מהתחלת הרתיחה. וע"כ הוצרך הגמ' לאוקמא משום דברי רב כזית בשר שנפל לתוך יורה חלב רותחת דמיירי בקדם וסילק ע"ש בחולין דף ק"ח ע"ב:

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דלמה לא תני בברייתא שחייב משום בישול חלב ביו"ט י"ל כי ן שהחלב מתבשל מיד הוי בישול אח"כ כבישול אחר בישול דלא מיקרי בישול בעניו מלאכת בישול ביו"ט דהא על אותו רתיחה נאסרה החלב לשתייה והנאה ומקרי מקלקל. אבל לענין מלאכת בישול הגיד שפירש לחייבו דלא חשיב מקלקל במה שמתבשל הגיד אחר שכבר נאסר אף בהנאה. ומשום בב"ח בהתחלת רתיחה אין בישול אחר בישול לא שייך בגיד הא ברתיחה ראשונה לא היה עדיין מבושל ובישולו אינו אלא כשהוא מבושל קצת עכ"פ שיהיה ראוים לאכילה קצת כמאכל ב"ד וע"כ חיובו משום בישול יום טוב בגמר הבישול שלא היה מקלקל וכיון דלא היה בזה מקלקל מקרי מתקן קצת מצד שדעתו לאכילה באיסור דחשיב כתיקון פורתא לחייב משום מלאכת בישול:

ודע דיסוד דברי אלה על דברי הפליתי בסי' פ"ז סי"ג שנ"ל בסברא שגם בב"ח אין בישול אחר בישול. ושוב הקשה מהא מה דאמרינן דלכך אינו עולה על שלחן אחד מאכל בשר וגבינה שמא יעלה באלפס רותח והוי איסור תורה כמבואר שם בגמ' עיי"ש ומסיים וצ"ע. ובפרמ"ג כתב בפשיטות בסי' פ"ז ס"ק ב' בב"ח יש בישול אחר בישול עיי"ש בשפתי דעת. ולפענ"ד נראה ג"כ פשוט דהיכי שנתבשל בשר בפ"ע וחלב בפ"ע כשמתערבין אותן אח"כ יחד דרך בישול חדש בודאי אית בי' משום בישול בב"ח דהא קודם לזה לא הוי תערובות בב"ח ובישול עתה משווה להו בב"ח וא"ש דברי הגמ' שמא יעלה באלפס רותח. אבל עכ"ז י"ל דבשר שנתבשל בחלב ונצטנן כשחוזר ומבשלו אינו עובר שנית משום לתא דבב"ח דהא כבר נעשה בב"ח ע"י בישול הראשון. ובזה א"ש דברי הש"א בסי' ל"ח והמנו"נ בסולת בלולה במה שמפלפל כשנאסרה חמאה בתערובות בשר ע"י בישול שנאסר בהנאה אבל מותר להדליק לנר חנוכה. והשיג עליהם באליהו זוטא בא"ח סי' תרע"ג דהא שהדלקת הנרות לנר חנוכה עובר על בישול בב"ח. ולפי דברי הנ"ל ל"ק מידי:

וראיה לזה מדברי הרמב"ם וש"ע גבי טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שמותר לנער את הבשר לתוך הקדירה שהעיר ע"ז בפליתי ס"ק הנ"ל. דאמאי לא אמרינן דמה שנוער את הבשר בידים הוי כמבשל שנית את החלב בתוך החתיכה בשר שנפלה עליה. לדברי הנ"ל א"ש דבהך חתיכות בשר כבר קבלה טעם חלב ע"י בישול תו ליכא גבי איסור בישול לתא דבישול בב"ח. (עוד נ"ל דקושית הא"ז ל"ק דשריפת חמאה לא מיקרי דרך בישול):

ולכאורה ראי' לזה ממשנה דתמורה דף ל"ג ע"ב דחשוב בב"ח מן הנקברים. ואיתא שם ר"י אומר אם רצה להחמיר ע"ע לשרוף את הנקברים רשאי כו'. ומשמע דקאי גם על בב"ח. גם יש לכאורה קצת משמעות לזה מרישא דמתניתין את שדרכו לשרוף ישרוף אף דקאי על ערלה וכלאי הכרם. מ"מ נראה דגם בחלב שנאסרה מבשר כיון שאין דרך של משקה בקבורה שורפים וצ"ע. ולפ"ד הנ"ל א"ש דשריפה לא הוי דרך בישול או משום דהוי בישול אחר בישול אחרי דכבר הי' יחד הבב"ח באותו חתיכה ע"י בישול הראשון:

אמנם לפי הנחה זו דחלב שנאסרה בבישול בשר תו ליכא איסור בבישולו שנית צ"ע בסוגיא דטפת חלב בחולין דף ק"ח חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ממ"נ אי מצטרפין אבישול נמי ילקה כו' עיי"ש. וקשה הא בישל החלב וקבלה הטעם בשר קודם בישול הבשר ומיד שנתבשלו החלב והבשר וקבלה טעם הבשר שיצא מחתיכה ראשונה תו ליכא גבי חלב איסור בישול בב"ח במה שעומדת עוד על האור עם הבשר ובגמר בישול הבשר שיעור ראוי' להיות ראויה למאכל ב"ד. להיות חל על כבשר איסור בישול בב"ח וא"כ הוי כמו במבשל תחלה חזי זית בב"ח ואח"כ חוזר ומבשל אח"כ חצי זית בב"ח אחר דאין שייך לאו דלא תבשל בב"ח השיעורו בכזית בב"ח אבל צירוף לא מצינו בי' כמו באיסור אכילה שמצטרפין תוכא"פ. וא"כ נכונים דברי רב במה שאינו מחייב בבישול חצי זית בשר וחצי זית חלב משום בב"ח דהוי כמבשל לחצאין חצי זית אחר חצי זית דהא החצי זית חלב נתבשל תחלה ותו ליכא גבי' עוד משום בישול בב"ח דמה שנתבשלת להלאה שכבר נתבשלה וקבלה טעם מהבשר ובישול חצי זית בשר אינו בא אלא אח"כ. ולכאורה יש לדחות דהחיוב במבשל בב"ח הוא מצד התחלת הבישול כמו בשבת שהמביא האור או העצים והמעמיד הקדרה חייב כשנגמר הבישול ע"י הכנה. אמנם יש לפקפק ע"ז ע"פ דברי התוס' פ"ק דשבת דף ד' ד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וממילא נסתרה ראייתו לט"א הנ"ל:

אמנם דברי הט"א הנ"ל בלא"ה צ"ע דהא לשיטת התוס' לא אמרינן מתוך אלא בדאיכא צורך קצת. והרי לדבריו של הט"א שאינו נוח לו סברת התוס'. וסובר שאף צורך קצת לא הוי באכילת איסור שפיר יש לחייבו על הבערה כיון דבאמת לא אבל הגיד רק כדרך אכילה. ובכה"ג אף צורך קצת לא הוי וא"א לפרושי מטעם מתוך:

גם מה שמחליט הט"א הנ"ל דכיון שמותר מה"ת באכילה שלא כד"א אף שאסור מדרבנן מפטר מטעם מתוך צ"ע. ואשר אחזה אנכי שאפשר לומר שאף דאכילות איסור לא שמיה אכילה ואינו בכלל שם צורך יו"ט. מ"מ