ברוך טעם קכב

לת"ק דשיעור מליחה וצלי' חדא הוא וא"כ לכל האופנים יש ממילא שיעור לצלות ונ"ל דבפסחים דף נ"ח ע"א איתא חל ערב פסח להיות בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחי שבת מוקמינן ליה אדינא בשש ומחצה וכתב הב"י ביו"ד סי' ס"ט בשם תשובת תה"ד סי' קס"ז שמכאן ראי' לשיעור מליחה שהוא לדעת הרא"ש כשיעור צלי' שיהיה שעה א' וכתב בעל המחבר ספר תבואות שור בבכור שור בזה"ל ותמיה לי טובא דהא וודאי שיעור שעה לאו שיעור התחלת צלייתו עד גמרו הוא דמתני' ערוכה הוא בשבת משלשלין את הפסח עם חשיכה כו' וצ"ל דהאי צלייתו דלא דחי שבת דקאמר הכא היינו הכנת הצלי ולהא בעינן שעה א' כהא דאמרינן בפ"ק דף י"ב דיהבו רבנן שעה א' ללקט ב' עצים א"כ אין מכאן ראיה כלל לשיעור צלי' כנ"ל היוצא מזה דמה שאמרו שיעור מליחה כשיעור צליה והיינו כשיעור עצמית הצלי' לחודא כשכבר יש מוכן אז להניח הבשר עליו לצלותו א"כ נ"מ גדולה בין ת"ק לר"ע דלת"ק אם אין לו עצים ואש מוכן בעת שבא לשחוט המפרכסת אסור לו לשחוט אא"כ יש שהות על הכנה לצליה ושיעור הצלי' עצמה ולר"ע שדי לאכול כזית חי מליח אף בליכא אלא כשיעור זמן ומלוח שאינה אלא כשיעור צליה עצמה לבדה ולא כשיעור הכנה לצליה והצליה וא"כ לר"ע מותר לשחוט אף כשאין לו עצים ואש וליכא שיעור רק לאכול כזית חי מליח מותר לו לשחוט המסוכנת משא"כ לדעת הת"ק ומיושב שפיר קושייתו הנ"ל ונדחה בזה גם הוכחת האס"ז הנ"ל דאף אם כל הבשר באומצא אסור באכילה בלא מליחה מ"מ איכא נפקותא וקולא גדולה בדברי ר"ע שאינו מצריך לאכול צלי ודי ביש שהות לאכול בשר חי דאם השיעור לאכול צלי צריך שיהי' שהות גם על הכנת עצים ואש וכנ"ל וא"כ תמוהים דברי האס"ז איך מביא ראי' מכאן דלאומצא לא בעינן מליחה האף שלא נחית לכל מש"כ על יסוד התב"ש בסי' כ"ז הנ"ל הו"ל להאס"ז לדחות ראייתו די"ל דלאומצא בעי מליחה ועכ"ז יש קולא בדברי ר"ע שאין צריך שהות גם על הכנת עצים ואש:

וליישב דברי האס"ז נ"ל שסובר האס"ז דכיון שמתירין לשחוט מסוכנת מצד הואיל וכדברי רבה תו א"צ שיהיה שהות גם על הכנת עצים ואש דאף שאינו מוכן בידו אם יש שהות כדי צלי אם היה האש מוכן מ"מ יש להתיר שחיטת המסוכנת מטעם הואיל ואי הוי מקלעי ליה אש לצלות עליה הכזית בשר. וגדולה מזה מצינו בתוס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אחרישה לא לחייב שמפרשים הואיל וחזי לכסוי דם צפור אם היה דם צפור במקום חרישה כו' יעויי"ש ובפשיטות יותר יש לומר הואיל ואי מזדמן ליה מיד בגמר שחיטתו אש לצלות עליה הכזית בשר מותר לו לשחוט או הואיל שיהיה הכזית זה ראוי לאכילה למי שיש לו אש מוכן ובידו להניחו עליה מיד הכזית לצלותו ולאכלו דהואיל כזה אמרינן כמו שמותר לאפות לבני חילאי בהואיל שחזי למי שיש לו ינוקא ואף כשאין לזה האופה ינוקא כמ"ש הרמב"ן ומבואר לקמן וא"כ שפיר הוכיח האס"ז דלאומצא לא בעינן מליחה אמנם א"כ ישאר קשה קושייתו הנ"ל לפי דברי התב"ש דע"כ גם לר"ע יהיה שהות כדי צלי' הן אם מצריך שיהיה שהות כדי שיעור פירכוס או לעשות תקנה בשבירת המפרקת:

וכדי ליישב קושיא זו אקדים מה שקשה לי עוד דלפ"ד רבה שמפרו יכול לאכול אע"פ שאינו אוכל ומטעם הואיל מסתמא כן גם כוונת ר"ע שאמר אפי' כזית חי כי ע"כ דבריו קאי אדברי ת"ק וסובר ר"ע כשיש שהות לאכול כזית חי אף שלא יאכל מותר לשחוט וא"כ ע"כ צ"ל שגם ר"ע סובר הואיל וקשה דהא איתא בתוס' פסחים דף ה' ד"ה ואומר כל מלאכה כו' ואע"ג דכששורף ועושה גחלים הנאתו מותר כו' ואומר ר"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ע"כ. ואיתא במפרשים דלפ"ז צ"ל דר"ע ל"ל הואיל דאל"כ אפי' א"צ לגחלתו יהיה מותר לשרוף מצד הואיל ואי מקלעי לי' שיהיה צריך לגחלתו הרי דלפי תירץ הר"י ל"ל לר"ע הואיל וא"כ אמאי מתיר במסוכנת לשחוט היכא דיכול לאכול כזית חי אף שאינו אוכל וצ"ל דידוע שיש חילוק בין הואיל שבידו לעשות ובין הואיל שאינו בידו כמו שהבאתי לעיל בשם הרמב"ן במלחמות בסוגיא דהואיל. ועפ"ז י"ל דר"ע סובר דלא אמרינן אלא הואיל שבידו ולכך מתיר שחיטת מסוכנת היכא שיש שהות לאכול כזית חי דהואיל זה בידו הוא אם ירצה יאכל בעצמו כזית אבל הואיל שאינו בידו לא אמרינן וא"ש תירץ הר"י, הנ"ל אליבא דר"ע דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ובכה"ג צריכים לומר הואיל ואי יזדמן ליה שיהי' לו צורך להגחלי' והואיל כזה הוא הואיל שאין בידו והשת' דאתינן להכי א"ש דברי ר"ע אפי' בכזית חי וכמש"ל דהיינו חי מליח ואף דשיעור מליח כשיעור צליה מ"מ יש קולא לשיטתי' דאם הי' מצריך שעות כדי לצלות הי' מהצורך שיהיה כשיעור הכנת עצים ואש לצלות בה כזית בשר דאם אין לו מוכן ליכא אלא הואיל שראוי למי שמוכן לו אצלו עצים ואש והואיל כזה שאינו בידו לא ס"ל לר"ע לכך אמר כדי לאכול כזית חי והאכילה בידו הוא:

היוצא מזה דליכא נפקותא במה שאמר ר"ע כדי לאכול חי רק לשיטתו שסובר שהואיל שאינו בידו לא אמרינן אבל לדידן דפסקינן להלכה כרבה דאמרינן אפי' הואיל ואי מקלעי לי' אורחים דהוי הואיל שאינו בידו ה"ה בשחיטת המסוכנת אף כשאין לשוחט ההכנה לצלי' ג"כ מותר לשחוט המסוכנת ודי שיהיה שהות לצליית כזית בשר ולאכול דבכה"ג אמרינן הואיל שראוי לאכילה למי שיש לו הכנה לצלי' כמו שהתיר רב לאפות לבני חילאי אף למי שאין לו ינוקא הואיל וחזי למי למי שיש לו ינוקא כדברי הרמב"ם הנ"ל וא"כ ממילא ליכא שום הפרש בין אי אמרינן יש שהות לאכול צלי אינו ראוי לאכילה וכשאמרינן כזית חי סתמא כפירושו חי מליח דבשר תפל אינו ראוי לאכילה כלל לשום אדם כמו שהוכחתי לעיל ובשל תפל שאסור לטלטלו בשבת ובטור סי' שמ"ח אינו מתיר בטלטול רק משום שראוי לכלבים ובין שיעור השהייה כדי לאכול צלי או כדי לאכול חי מליח ליכא שום הפרש דהא שיעור מליחה כשיעור צלי' לכך לא הוצרך הטור לפרש כדי לאכול כזית צלי ודי במה שאמר כדי לאכול כזית כיון דאין ראוי לאכול בשר חי תפל פשוט שהכוונה בשר מליח וכיון שמתחילים למלוח בשר חי צריכים להשהות במליחה הבשר הנמלח לבישול והרי שיעור מליחה כשיעור צלי ושניהם חד שעורא הוא והרי יש שהות כדי לאכול צלי כדברי הת"ק והא דהוזכר במשנה בפסחים כדי לאכול ממנה כזית צלי הוא משום דכך האמת גם שייך להזכיר ע"ז דברי ר"ע שסובר כזית חי ולדידיה דל"ל הואיל לאו חד שעורא הוא ודע דבחידושי רשב"א במסכת שבת דף ל"ט ד"ה הא דתנן כי' נראה שסובר דמאן דל"ל מתוך כ"ש דל"ל הואיל ואף הואיל שבידו כדמוכח ממה שהוכיח שם לא יחים אדם חמין לרגליו אא"כ ראוי' לשתיה דהיינו שהוחמו לשתיה דאל"כ אמאי מותר הא ב"ש ל"ל מתוך וכ"ש דל"ל הואיל הרי שמחליט דמאן דל"ל מתוך גם הואיל שבידו ל"ל, וא"כ לר"ע דל"ל מתוך כדאי' בפסחים דף ה' אף הואיל שבידו ל"ל ונשאר ק' הנ"ל לרבה שמפרש דברי הת"ק יכול לאכול אפי' שאינו אוכל ומטעם הואיל איך מפרש דברי ר"ע והא ר"פ ל"ל הואיל:

וכדי ליישב קושיא זו נראה שלשון המשנה באשר הוא לפנינו אא"כ יש שהות ביום לאכול כזית צלי אין הכרח לפרש כדברי רבה וי"ל דהיינו שאם יש שהות לאכול ויאכל וע"ז א"ש דברי ר'"ע שאמר אפי' כזית חי ורבה לא אקשה לר"ח ממשנה זו רק מברייתא דתני בה כדי שיכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל ויעויין בהגהת מהרי"פ שכתב נראה ברייתא הוא דמייתי ויכול להיות שברייתא זו לא נזכר דברי ר"ע דר"ע לשיטתי' דל"ל הואיל לא מהני מה שיכול לאכול רק צריך שיהיה דעתו לאכול וכן כוונתו בדבריו שבמשנה אפי' כזית חי והיינו שיאכלנו ולכאורה היה נראה שלפי"ז נכון יותר תירוצא הנ"ל בשיטת הטור רק שא"כ קשה כיין שהטור תפס ל' המשנה הי' לו לבאר להדיא לדינא כדברי רבה דא"צ לאכול אלא די ביכול לאכול ואע"ג שאינו אוכל וכאשר פסקו כן להדיא רובם מהפוסקים הקדמונים כמבואר במ"מ והב"י ואם נאמר שהטור אחז שיטת הרז"ה בס' המאור שאין הלכה כרבה אלא כר"ח א"כ תו אין מקום לכל מש""כ בישוב דבריו אשר לא ביאר איך יהי' אכילת הכזית צלי או חי דהא אי ל"ל הואיל יש הפרש דאם שיעור השהייה כדי אכילת צלי אם אין לו הכנת עצים ואש צריך שיעור יותר משא"כ אי לא בעינן שיעור שהייה רק כדי אכילת כזית חי מליח א"ו צ"ל שהטור לא נחית למ"ש בישוב דברי הרשב"א לחלק בכוונתו הלשון שבמשנה מכפי הל' שהזכיר רבה כי אותיב לר"ח ואם חזר במש"ל בישוב דברי הטור ושהוא סובר כרבה דא"צ לאכול ודי כשיש שהות ביו"ט שיהיה אפשר לאכול הימנה וא"כ תו לא הוצרך לבאר צלי או חי דכיון דאמרינן הואיל צלי וחי מליח חד שעורא הוא וא"ש ודו"ק:

דין ב היכא ששייך הואיל מדאורייתא ואיסור דרבנן מעכב מלהיות בו צורך יו"ט אי מופקע ע"י ההואי האילסור דאורייתא או לא:

הנה מדברי רש"י בפסחים דף מ"ז ע""ב ד"ה כלאחר יד שכתב בזה"ל ע"י שנוי דשבות בעלמא הוא וכיוי דמדאורייתא שרי פקע ליה