ברוך טעם קכ

לאכול דיש הואיל שבידו דאי בעי למיכל בעצמו אכיל ודמי למה דאיתא במס' ביצה דכ"א גבי עיסת הרועים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה וא"ש בזה מה שתפס הברייתא שהביא רבה אם יכול לאכול דהיינו הואיל שבידו דאף דלרב' שאמר אף הואיל שאינו בידו כמו הואיל דאי מקלעו ליה אורחים מ"מ אי משום זה הו"ל אד"ר אבל מחמת שיכול לאכול בעצמו יש הואיל שבידו ליכא שום נדנוד איסור מלאכ' דרבנן והלשון קו' רב' עול' יפה מאוד עפי"ז:

ובאמת עדיין אינו מספיק דברי בזה דלפי הנחה זו דלגבי מסוכנת לא נחתינן להואיל שראוי' כל הבהמה לאורחים ולא אתינין בהיתר שחיטתה רק הואיל שבידו לאכול כזית בעצמו ולכך מותר אפי' לכתחלה יש לכאורה מקום עיון ואקדים דברי הגמ' במסכת ביצה דף כ"א בעא מיני' ר' אבוהו סבא מר"ה בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטו ביום טוב או לא ואמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לנו"נ כו' וטעמא מאי חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מותר לשחטו ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשחוט ביו"ט דכהנים כי קא זכי משלחן גבוה קא זכי ואיתא בתוס' מסכת ביצה דכ"ז ע"ב בזה"ל דמצוה גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני משום דעיקר ההקרבה בשביל גבוה כו' עכ"ל יעויין תוס' מסכת שבת דכ"ה וכן מורה לשון התוס' פסחים דף מ"ו ע"א ד"ה לא תקרי כו' וסיימו שם דלמ"ד נו"נ קרבים ביום טוב עיקר שחיטה לצורך אדם הרי דלענין מלאכת יום טוב אזלינן בתר העיקר למה המלאכה לעשות וא"כ קשה אמאי האופה מיום טוב לחול פטור ממלקות מטעם הואיל ואי מקלעו אורחים הא א"מ עיקר האפייה אינה נעשית לצורך אורחים רק לחול ומה לי אם עיקר המלאכה לצורך גבוה או לצורך חול. וליישב זה אציע דברי התוספות במנחות דף ס"ד דשם פליגי רבה ורבא בפורש מצודה להעלות דגים והעלה דגי' ותינוק רב' אמר פטו' זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ומקשה בתוס' שם לרבא דמחייב מהא דאופה מיו"ט לחול דפטרינן בהואיל יעויי"ש שלשונם מגומגם וכוונתם דכמו שבאופה מיום טוב לחול לא אזלינן בתר מחשבתו כן לא ניזל בתר מחשבתו בהעלה דגים ותינוק ומתרצים התוס' בזה"ל דהתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יום טוב אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת עכ"ל כוונתם דהיכא שכל המלאכה שעושה חזיא לצורך יום טוב כמו באופה שכל מה שאופה משכחת שיהיה ראויה ביום טוב כי יבואו אורחים בכה"ג לא אזלינן בתר מחשבתו אבל בתינוק ודגים שלגבי דגים עצמם לא משכחת שיהיה חזיא להיות מותר בהן דצודה בשבת ואין להפקיע האיסור צידה שבהן רק מחמת שניצוד עמם התינוק ובלתי דשניהם באו יחד למצודה לא היה באפשרי להיות היתר לקחתם בכוונה ע"כ אזלינן בתר מחשבתו והרי איסור מלאכה כצידת הדגים דמחשבתו לא הו' על התינוק ולפי"ז יש לחלק בין אפייה מיום טוב לחול ובין נו"נ גבי אפיי' מיום טוב לחול אף שמחשבתו לחול כיון דמשכחת דכל מלאכת אותו האפיי' חשוב להיות לצורך יום טוב ע"כ לא אזלינן בתר מחשבתו אבל בנדרים ונדבות שהחלק שנשאר לגבוה לא מקרי כלל לצורך יום טוב רק חלק ההדיוט שבהן מקרי לצורך יום טוב ומחמת שנתקן בשחיטתה נו"נ גם חלק הגבוה דלא מקרי צורך יום טוב אזלינן לענין תיקון חלק הגבוה בתר המחשבה דעיקר שחיטת הנו"נ לצורך גבוה ע"כ אסור להקריב נו"נ ביו"ט למ"ד נו"נ אין קריבין דבאותו שחיטה מתקן גם חלק הגבוה ועיקר השחיטה לגבוה ובזה החלק לא משכחת לה שיהיה קרויה צורך יום טוב והשתא דאתינין הכא יש להקשות למה סובר רבה דביכול לאכול כזית א' מותר לשחוט המסוכנת אע"ג דלא יכול הא הואיל זה אינו שייך אלא בכזית א' שהיה בידו לאכול ולא בכל הבהמה והואיל ואי מקלעו לי' אורחים לא אמרינן הכי כמ"ש לעיל ועיקר השחיטה הוא לצורך חול דהא גם כזית זה שיכול לאכול אינו בדעתו לאכול ולא אכיל כלל וא"כ עכ"פ נגד כל הבהמה חזי כזית א' שבידו לאכול היה לנו לילך אחר עיקרו והרי עיקר שחיטתו ומחשבתו לחול ולמה מועיל הואיל הא בשחוטה זו נתקן בבהמה מה שישאר לחול ולא היה בו שייכות הואיל ומה שמשכחת להנשאר שיהיה חזיא לצורך יו"ט שהוא ראוי' לאורחים אשר אי יבואו אינו מועיל רק שלא יתחייב באיסור מלאכה של יום טוב ובאמת מ"מ מועיל אפי' היתר הואיל שיהיה מותר לכתחלה מדאורייתא אבל בשביל זה איסור מדרבנן לא פקע מיניה מה שאסור לכתחלה לשחוט אם עיקר שחיטתו שלא לצורך יו"ט ולא עדיף מאלו לא שייך בו כלל הואיל הואיל אי מקלעי לי' אורחים מפני שהואיל הזה אינו עושה רק לפעול להתיר מדאורייתא וגם עשה פעולתו שהותר חלק הנשאר לשחוט מצד איסור דאורייתא והוי כלא היו לענין אד"ר הן אמת שלפי הגירסא שלנו שם במנחות דרבה פוטר י"ל דרבה לשיטתו דאף בצידת דגים אזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבתו הרי דלא אזיל בתר מה שהוא עיקר מלאכתו אמנם בהשגת הראב"ד בפ"ב מהל' שבת מבואר שהי' לפנינו הגירסא רבה מחייב דאזלינן בתר מחשבתו. ונ"ל דהא דהוצרך הגמ' לחלק בין הבהמה דחצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל ובין נו"נ ומטעם דכהנים משלחן גבוה קא זכו כנ"ל דאזלינן בתר שעיקרו נשחט לצורך גבוה ז"א אלא לרב חסדא שסובר דצרכי שבת נעשים ביום טוב איסור הקרבתן דנו"נ אינו כ"א מטעם הנ"ל אבל לרבה לשיטתו דסובר צרכי שבת אין נעשים ביום טוב י"ל שאין איסור הקרבת נו"נ משום דאזלינן בתר עיקר הקרבתו אלא משום דבשעת שחיטה לא חזי לאכילה עד אחר זריקה והקטרה וכמש"כ רש"י כן בכוונת רבה שם בפסחים חים דמ"ז ע"א ד"ה ביום טוב ומבואר שם בתוס' ואף שהתוס' שם דחו פירש"י מ"מ מה שכתבו בדף ה' ע"א ד"ה ואומר שכ' א"נ כיון דתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו יש איסור כמו נו"נ שאין קרבין ביו"ט למ"ד אע"ק שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף כו' עכ"ל נטו לסברת רש"י דבכה"ג הוי הליכא בי' צורך הדיוט כלל משא"כ בבהמה מסוכנת אף דעיקרו לחול מ"מ חזי כזית א' ממנו ליו"ט דאי בעי למיכל מצי אכיל ואף שמתקן בשחיטה זו כל הבהמה שעיקרו לחול י"ל דל"ל בה וא"ש דברי רבה:

ובזה יתורץ מה דקשה לו על הרמב"ם שבפ"א מהלכות יום טוב כתב בזה"ל מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביום טוב אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י כדי שלא ישחוט מה שיאכל בחול עכ"ל. ופשיטות דבריו מורים שסובר שצריך לאכול ודלא כרבה דאמר דמטעם הואיל מותר אפילו באינו אוכל. וכ"כ בב"י שכוונת הרמב"ם כנ"ל וצ"ע על הרמב"ם למה פסק כאן דלא כרבה הא גבי האופה מיום טוב לחול פוסק כרבה ולפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם לשיטתו שסובר לענין זה כר"ח דצרכי שבת נעשים ביום טוב כמ"ש הב"י בא"ח סי' י' וצ"ל דהא דנו"נ אין קרבין ביום טוב הוא משום דאזלינן בתר עיקר השחיטות שהוא לצורך גבוה וכיון שכן היכא דלא שייך הואיל בבהמה כ"א על כזית א' אסור לשחטו דאף דלענין אותו כזית לא אזלינן בתר מחשבתו כיון דחזי ליום טוב כשירצה מ"מ לגבי כל הבהמה דלא שייך בה הואיל אזלינן בתר מחשבתו ועיקר שחיטת הבהמה היא רק לצורך חול דהא גם כזית א' אין דעתו לאכול רק אי בעי מצי אכיל כזית א' ותו לא ע"כ שפיר פוסק הרמב"ם גבי שחיטת בהמה מסוכנת שצריך לאכול ואי לאו הכי אסור לשחוט מדרבנן ככל הואיל שאינו מותר אלא מדאורייתא אבל מ"מ אסור לעשות לכתחלה מדרבנן ומדוייקים דבריו מה שהוסיף וכתב כדי שלא ישחוט ביו"ט מה שאכל בחול וכיון שגמר בדעתו לאכול כזית א' הוי כעיקר שחיטתו לצורך זית זה וכן מדוייק בלשון רש"י שם בפסחים ד"ה משום הפסד שכ' והו"ל כצריך לזית ביום טוב ומשום הא זית בעי למשחטי' לכולה כו' ע"כ. והא דפוסק הרמב"ם גבי צידת תינוק ודגים דפטור י"ל שאני התם דכיון דאיגלאי למפרע שהיה צריך פ"נ בצידה זו הוי כלא עבר כלום במעשה כ"א במחשבתו ולכך ליכא לחייבו קרבן:

ועפ"י הנ"ל יתכנו היטב דברי הטור א"ח סי' תצ"ח כתב דין מסוכנת ובזה"ל אסור לשחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית מבע"י וכו' עכ"ל וכתב הב"י יש לתמוה למה השמיט מלת צלי דמסתמא הלכה כת"ק ושמא י"ל כיון דאין דרך לאכול בשר חי כל שאינו אומר חי בהדיא ממילא נשמע דצלי קאמר עכ"ל הב"י ותירץ זה דחוק מאוד דהא חזינן דפליגי ת"ק ור"ע בזה היה על הטור להזכיר הלכה כדברי מי אי בעינן שיהיה שהות כדי לאכול צלי דוקא או די ביש שהות לאכול כזית חי ובלא"ה לפי הכרעת האחרונים שגם הטור ס"ל דא"צ לאכול רק אם יש שהות לאכול די ומשום הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל התירו לשחוט מסוכנת וכדבעי רבה בפסחים דף מ"ו ע"ב וכן פסקו הרבה מגדולי הפוסקים וממ"ש הטור שיכול לאכול קודם בדיקת הריאה ליכא להוכיח שסובר הטור דבעי למיכל אלא כוונתו שהצריכו חז"ל להתיר במסוכנת שיהי' בידו לאכול ממנו כשירצה בלא בדיקה כדי שיהיה שייך הואיל ואם ירצה לאכול יאכל ממנה דאם לא היה מתירין לאכול ממסוכנת שנשחטה ביום טוב בלא בדיקת הריאה היה מהצורך להמסוכנת שיהיה שהות גם על הבדיקה א"כ מה בכך שאין דרך לאכול בשר חי מ"מ שייך הואיל ואי בעי למיכל חי כאשר כן הוא דעת ר"ע א"כ היה לו להטור לפרש בהדיא אם צלי או חי ולפ"ז לא א"ש תירוצו של הט"ז שמתרץ שהטור סובר דהלכה כר"ע דא"כ הו"ל להטור לבאר בהדיא דדי אם יכול לאכול כזית חי דהא