ברוך טעם קיט

כמסקנא דהכא אליבא דר"י דמוקדשין אינו נחשב רק למלקות א' וכה"כ נחשב לתרי ולשיטת רבה שם אתיא המתני' כר"ע ומשום מקיים הוא דמחייבינן תרתי לכן הוצרך הגמרא שם לומר דאיסור דמקיים יליף ר"ע במדה דגורעין ודורשין ועד"ז למדין אנו אזהרה מיוחדת גם בכה"כ דכתיב לא תזרע כרמך כלאים וגורעין ודורשין לא כרמך כלאים וכדאיתא בירו' שהבאתי לעיל ואיכא מצד איסור קיום ב' לאוין במקיים כה"כ דאיכא בי' קיום כלאים זרעים וקיום כה"כ וא"ל מנ"ל דרבה סובר שהטעם משום גורעין ודורשין דלמא גם הוא סובר כר"ל דליכא במקיים רק הלאו שנלמוד מסמיכת אזהרת כלאי בהמה ז"א דלרבה לשיטתיה שסובר להדיא אליבא דר"ע כאשר אבאר לקמן דלאו שאין ב"מ אין לוקין עליו וצ"ל הקיום במעשה יהי' אך למותר מה דתניא במתני' בכרם וע"כ צ"ל דגם על קיום כרם יש חיוב מלקות וכיון שכן ע"כ צ"ל דר"ע סובר דגורעין ודורשין ויש גם בכה"כ אזהרת לאו על קיומו כן היא לשיטת רבה אבל ר"י סובר כר"ל דליכא במקיים רק לאו אחד לגבי כלאי זרעים שנלמד מסמיכת דכלאי בהמה ע"כ לא יהי' אפשר לו להעמיד המתני' כר"ע דלשיטתיה דליכא חיובא במקיים אליבא דר"ע כ"א במעשה יהיה אך למותר מה דתניא במתני' בכרם דהא מצד כרם ליכא חיובא במקיים והוכחה מבוארת דרבה אליבא דר"ע סובר דלאו שאין ב"מ אין לוקין עליו דבמסכת מכות דף ד' ע"ב ד"ה הא ל"ק שהבאתי לעיל דחו פי' הערוך דר"ע מחייב אף במקיים בלא מעשה דהא לר"ע דסובר דעדים זוממין קנסא הוא לא מצינו למילף מעדים זוממין ללקות אלאו שאין ב"מ ובתוס' מס' שבועות דף ד' ע"א ד"ה ר"ע כו' מתרצים די"ל דסובר כרב דימי דאמר בפרק ג' דף כ' אכלתי ולא אכלתי שבועת שוא ולקי עליו משום לא ונקה ע"כ ולכאורה ק' דא"כ דר"ע סובר דלוקין אלאו שאין ב"מ מהיכי אתיא ליה לר"ע דעדים זוממין קנסא הוא והרי סובר ר"ע דאין עדים זוממין משלמין עפ"י עצמן ואי' שם בגמרא מ"ט דר"ע קנסא הוא וקנס אינו משלם עפ"י עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין ומשלמין ואי יש מלקות לר"ע אלאו שאין ב"מ י"ל דגם חיוב מיתה יכול להיות אלאו שאין ב"מ ועכ"פ מה"ת יחשב לחידוש דרך קנס חיובא דעדים זוממין לתשלומין דהא אף חיוב מלקות יש על לאו שאב"מ ומנ"ל לר"ע דעדים זוממין קנסא וצ" דסבירא ליה דמסברא אחרת פשיטא ליה לר"ע דעדים זוממין קנסא הוא דכל המשלם יתר על מה שהזיק חשיב קנס והרי בעדים שהוזמו לא נעשה שום היזק דהא הגמ"ד שהי' ע"י עדותם נתבטלו וכבר העיר ע"ז הפ"י בחידושי מכות דף ב' בד"ה פירקא יעויי"ש אמנם מדברי רבה שאמר תדע שהרי לא עשו מעשה מבואר דמה שסובר ר"ע בעדים זוממין שקנם הוא לא אתיא אלא מדחייבים אף שלא עשו מעשה משא"כ בכה"כ שאין לוקין וממיתין אלאו שאב"מ וליכא לחייב לר"ע במקיים כ"א בקיום ע"י מעשה וממילא כיון דאתיא לדידיה מתני' דיש חורש כר"ע עכצ"ל דיש חיוב ב' מלקות בקיום כה"כ דאל"כ למה תניא במתני' בכרם ומוכרח דרבה סובר אליבא דר"ע שיליף אזהרה למקיים במדה דגורעין ודורשין ודרשינן גם כה"כ לא כלאים ואתי שפיר סוגיא דמ"ק וליכא סתירה מסוגיא דכאן דהתם אזלא אליבא דרבה והכא אליבא דר"ל וכנ"ל:

אך דא"כ לפי הנחה הנ"ל דר' יוחנן מפרש במתני' דעל כלאים בכרם חייב ד' וקשה מהא דאיתא במס' ביצה דף י"ב תני קמיה דר"י המבשל גיה"נ כו' א"ל פוק תני לברא הבערה ובשול לאו משנה ואת"ל משנה ב"ש הוא כו' יעויי"ש ברש"י ד"ה הבערה וביטול שכתב בזה"ל משום הבערה שהוא אב מלאכה בפ"ע קסבר יש ח"מ ללקות שתים על ב' מלאכות משום יו"ט ע"כ מוכרח לומר כן לשיטת ר' יוחנן דאל"כ אפי' לב"ש צ"ל דהבערה אינה משנה כקו' הגמרא כאן אהבערה לא לחייב וכן הקשה אביי לרבה כדאי' בפסחים דף מ"ז ומ"ח ועוד הא את הוא דאמרת אין ח"מ ליום טוב וא"כ צ"ל דלר' יוחנן ישאר קושית הגמרא כאן ולילקי נמי משום זורע ביו"ט ואם היינו מצ"ל דר"י לא חשיב כה"כ בשתים הי' אפשר לתרץ דבאמת לר"י יש חיוב ביום טוב משום שתים משום חרישה ומשום זריעה ומוקדשין לא חשיב תנא דמתני' רק מלקות א' ואין בכלל רק שמנה לאוין אבל לפי האמור לעיל דעל כרחך צ"ל דר' יהודה חשיב כלאי הכרם בשתים נשאר קושיא והא איכא עוד משום זורע ביום טוב דהא לדבריו יש ח"מ ביום טוב אולם לפי מה שכתבתי דזה תלוי בפלוגתא א"ש ודו"ק:

שער הואיל ומתוך דין א הואיל אי מותר אפי' מדרבנן ואם לאו ואם כל עניני תואיל הדין כן בין הואיל שהוא בידו או אינו בידו:

הנה זה"ל הרמב"ן במלחמות בסוגיא דהואיל מסקנא דשמעתין הוא דקם ליה רבה כר' אליעזר והלכתא כוותיה היינו דשרי רב קמחא דבני חילא משום יניקא כדאיתא במס' ביצה דף כ"א ל"ש למאן דאית ליה יניקא ול"ש למאן דלית ליה יניקא ודרבה ורב חסדא נמי לאו משום דליכא אורחים קמן פליגי אלא בכל הואיל שאין דעתו לכך פליגי כדאמר ליה רבה לר' חסדא בשלמא לדידי דאמינא הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך כו' עכ"ל הרמב"ן כוונתו דבאמת יש סברא לחלק בין הואיל שבידו ובין הואיל שאין בידו ורבה ע"כ סובר דגם הואיל שאין בידו אמרינן דהא סובר ואי מקלעי אורחים ור"ח ע"כ גם הואיל שבידו ג"כ לא ס"ל דאל"כ אמאי הקשה לי' רבה מבהמה מסוכנת דלמא שא"ה דשם יש הואיל שבידו דהא תלי לדעתי' כשירצה יצלה ויאכל א"ו דשמעינן ליה לרבה מרב חסדא שהיה פליג עליה ואמר דגם הואיל שבידו ל"א. ונ"ל להסביר שמגוף המחלוקת שבין רבה ור"ח מוכח גם הואיל שבידו ל"ל דבפלוגתתם בסתם אופה מיום טוב לחול דלר"ח לוקה ולרבה אינו לוקה ומיירי הן כשאופה פת אחת או כמה פתות והא דהוצרך רבה להואיל דאי מקלעי ליה אורחים הטעם כיון שהוא לאחר הסעודה ואף אם ירצה לאכול לא יכול לאכול רק דבר מועט ומשום צורך כזית א' פת א"א להתיר אפיית כמה פתות דשאני במסוכנת כיון דר"א לכזית בשר בלא שחיטה די כשיכול לאכול כזית אחד משא"כ בפת לחם שכ"א בפ"ע לכן הוצרך רבה לומר דאמרינן באפייה הואיל ומקלעי ליה אורחים ור"ח שמחייב מלקות בכל אופה לצורך חול אף כשאינו אופה אלא פת א' ע"כ ס"ל דאף הואיל שבידו לא אמרינן דהא בפת אחד שייך הואיל ואם יכול לאפות קצת מאותו פת וכשאוכלין קצת מפת ליכא לתא דמלאכת יום טוב שלא לצורך באפיית כל הפת כמבואר ממה דאיתא בפסחים דאמרינן הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כו' יעויי"ש. וגדולה מזה מצינו דמותר לאפות כל התנור פת היכא שעי"ז הפת נאפה יפה אף שא"צ אלא לפת א' ויש להוסיף עוד כיון דר"ח מחייב בכל אופה מכלל אף כשאינו אופה אלא כזית א' דבכה"ג שייך הואיל שבידו שאם ירצה יכול לאכול אותו כזית אף שכבר סעד סעודתו וכיון שנשמע מדברי ר"ח דאף הואיל שבידו ל"ל שפיר אקשי' ליה רבה מהא דמסוכנת ועכ"פ נשמע לנו שיש מקום לחלק בין הואיל שבידו ובין הואיל שאין בידו כגון הואיל ואי מקלעו לי' אורחי' רק רבה סובר דאמרי' אף הואיל שאין בידו כלל כמו הואיל ואי מקלעו ליה אורחים ועכ"ז י"ל דהואיל כזה כגון שהוא בידו ליכא איסור אפי' מדרבנן ואף לכתחלה מותר לעשות ע"י הואיל כזה אע"ג דבשאר הואיל קיי"ל דאסור מדרבנן עכ"פ י"ל דאינו אסור אלא הואיל שאינו בידו כגון הואיל ואי מקלעו ליה אורחים אבל הואיל שהוא בידו כגון במסוכנת הואיל ויכול לאכול כזית ליכא איסור אפי' מדרבנן ואפילו לכתחלה מותר לעשות ע"י הואיל כזה וכן מוכח מדברי רבה גופא דמקשה בפסחים דף מ"ו ע"ב ובביצה דף כ"ה לר"ח מבהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבע"י יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמינא הואיל הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך דאמרת ל"א הואיל אמאי ישחוט כו' עכ"ל ולכאורה יל"ד לרבה אמאי א"צ לאכול הא אם לא יאכל אין ההיתר אלא מטעם הואיל ואף דשייך הואיל יש אד"ר וצ"ל שהתירו כאן במסוכנת אד"ר מפני הפסד ממונו והרי בידו לאכול כזית ולא יצטרך להגיע באד"ר ויצא גם מהפסדא עכנ"ל שסובר רבה דהיכי דשייך הואיל שבידו אף אד"ר ליכא וליכא למנוע רק משום טירחא שלא לצורך יום טוב וכמו דאסרינן ביום טוב כל טרחת שלא לצורך אף היכא דליכא לתא דמלאכה ובמקום הפסד ל"מ טירחא שלא לצורך ולכך מותר במסוכנת לשחוט אף כשאין דעתו לאכול רק שיש שהות