ברוך טעם קיז

מהכא כו' תי"ל כיון שמיירי בעצי מוקצה לא שייך הואיל דהא לא משכחת לצרכו ויש לחייבו משום הבערה וכמו שנראה מדברי רש"י בד"ה ועייל עצי מוקצה:

אמנם לשיטת ריב"א שבתוס' פסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק נ"ל דלולי שהכנה הוא בכלל אזהרת ל"ת כל מלאכה לא הוי למידן יו"ט משבת לענין איסור הכנה וכקושית הט"א בחי' אבות מלאכות למס' חגיגה שמקשה מנ"ל איסור הכנה ביו"ט דלמא לא אסרה התורה רק ההכנה ליו"ט לשבת דשבת חשיבא וצריכה הכנה מחול אבל יו"ט לא חשיבא ול"צ הכנה כמו דליכא דין הכנה לגבי חול ותירצתי דרבה לשיטתו שסובר שהכנה מיקרי מלאכה ולכל דיני מלאכות איתקש יו"ט לשבת דגם ביו"ט כתב אזהרה לכל מלאכה ואיתקש בפ' אמור לשבת שכל מה שאסור בשבת משום מלאכה הוא גם ביו"ט בכלל הלאו דכל מלאכה לא יעשה בהם רק שנסתר מה שתי' הגירסא הישנה:

אמנם נ"ל לתרץ הגירסא הישנה באופן אחר דיש להבין דברי אביי מה שאמר לרבה ועוד והא את הוא דאמרת אין ח"מ ליום טוב דבמסכת חגיגה איתא בדף י"ז אלא למאי הלכתא כתבה התורה לחג הסוכות לאקושי לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה והתם מאי טעמא דכתיב ופנית בבוקר (דברים ט"ז) ומפרש רש"י ופנית בבוקר שהוא חו"ה דאלו ביו"ט תחומים אסור ע"כ מבואר מדברי רש"י דאף דתחומין לא נאמר גבי יו"ט ואינו בכלל המלאכות דשבת (כמו שהאריך בגמ' דקדושין כיון שאין עליו סקילה וכרת אינה חשובה בכלל מלאכות שבת ואשר ע"כ דעת המרדכי שם דאין איסור שביתת בהמתו בהוליכתה חוץ לתחום דשביתה לא נאמר רק על המלאכות יעויי"ש) מ"מ גם ביו"ט יש איסור תחומין וע"כ הטעם מדאיתקש יו"ט לשבת בקרא למידן אני לאסור ביו"ט כל מה שאסור בשבת ור"ל אזיל בה לשיטתיה שבמסכת פסחים ש"מ הבערה לחלק יצאת לא מפרש כפירש ריב"א שם ובמחלוקת רש"י וריב"א נחלקו גם בה"ג והרמב"ן המובא באבני מלואים למס' חגיגה שדעת בה"ג שלמידן יו"ט משבת גם לענין שביתת עבדים והרמב"ן חולק עליו וסובר דאין למידן יו"ט משבת רק במה שהוא מכלל דל"ת מלאכה משא"כ בדבר שפרט התורה בשבת בלאו בפ"ע וכן מובא בכל בו שמביא בב"י א"ח סי' רצ"ה מחלוקת לענין איסור שביתת בהמה במחמר שיש אוסרין ביו"ט ויש מתירין ביו"ט ומפרש הב"י שהטעם של המתירין משום דשביתות בהמה ומחמר לאו בכל ל"ת כל מלאכה נינהו שהרי אינן בכלל ל"ט מלאכות ולא מתולדותיהן אלא לאו בפני עצמו ייחד להו קרא וכיון דכ"כ אינו ביו"ט היוצא מהנ"ל שדעת רש"י דלכל מילי ילפינן יום טוב משבת בהיקישא דקרא (יעויין בתוס' מסכת שבת ד"ה והתניא דין והא דלא ילפינן ח"מ מיו"ט לשבת אף אי ילפינן ח"מ לשבת מלא תבערו ומבואר ממש"כ הריטב"א בחי' שכ' בזה"ל וביו"ט הוא דסבר אח"מ משום דאיתקש לשבת שיש בה ח"מ ואפי' בהא תי' לי' שאח"מ אלא בדבר שזדונו בכרת וכדנפקא לן מלא תבערו וכו' עכ"ל ופשוט דח"מ דאיצטריך למילף מקרא לענוש על מזיד בעשה ב' בב"א בשני התראות אינו אלא היכא דעל השנים שעבר ליכא אלא אזהרה א' כמו ל"ת כל מלאכה שכל המלאכות כלולים בלאו הזה והעושה ב' מלאכות לא עבר בשניהם כ"א על לאו א' וס"ד דאין לחלק ע"כ צריכין ללמוד מקרא משא"כ כשיש על כל מעשה אזהרה מיוחדת וכיון שכן פשוט לומר דאם אמרינן הבערה ללאו יצאת אינה בכלל ל"ת כל מלאכה והני נתייחדו באזהרה כ"כ כשלמידן איסורא גם ליו"ט הוי גם לגבי יו"ט כאלו נתייחדה באזהרה באזהרה ואינה בכלל הלאו על מלאכות הנאמרים ביו"ט ואם עשה הבערה עם א' מהמלאכות שעליו אזהרה כל מלאכה ל"ת הסברא נותנת לחייב שתים דהא עבר אשתי אזהרות כיון שהבערה גם בשבת אינה בכלל ל"ת כל מלאכה ונתייחדה עליו בשבת אזהרה מיוחדת ולאו בעלמא ואינה בכלל אבות מלאכות וא"כ לא הי' מקום לקו' אביי דאקשי לרבה והא את הוא דאמרת אח"מ ליו"ט הא י"ל אף דליכא ח"מ מ"מ ז"א אלא בגוונא דזריעה וחרישה ששניהם אסורים מאזהרת לאו דל"ת כל מלאכה אבל לא בהבערה ובישול דאתיא מב' אזהרות שהבישול אזהרתו מצד מלאכה והבערה אזהרתו מלא תבערו ע"כ הקדים אביי להקשות לרבה דלא לחייב על הבערה משום דחזיא לצרכו ואחר שתי' לו ע"ז דעייל מוקצה ואזהרתו מל"ת כ"מ ושפיר אקשי ליה והא את הוא דאמרית אח"מ דהא הבערה מוקצה הוא ג"כ מאזהרה דל"ת כ"מ והרי הבערה זו ובישול שניהם מאזהרה א' נאסרו ובכה"ג ליכא ח"מ:

ועד"ז מיושב גם הגירסא הישנה אהבערה לא לחייב משום דחזי' לצרכו וע"פ דברי הראשונים שכ' דאי יש ח"מ ליו"ט וכן בשביעית א"א אבות שיהיה הזומר והזורע בב"א או הקוצר ובוצר בב"א חייב שתים מיושב קו' מה שהקשו במוע"ק דף ג' דלמ"ד חורש בשביעית לוקה למה פרט הכ' זמירה ובצירה דלפי הנ"ל י"ל דאותו המ"ד סובר יח"מ ליו"ט ולשביעית ובזה יש עוד ליישב מה שקשה לי בסוגיא דהואיל פסחים דמ"ד ע"ב לרבה דאמר הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומפרש"י אי מזדמנו לי' צפרים וחיות טובא והיינו הואיל דלהבא ופשוט דהואיל כזה לא שייך רק לענין מלאכת החרישה דאי יזדמן ליה עופות יהי' למפרע הצורך בחרישה שיהיה לו עפר לכסות הדם אבל לענין מלאכת הזריעה במה שמכסה כעת הזרעים לא שייך הואיל וא"כ קשה מאי מקשה אחרישה לא לחייב דלמא האי תנא דמתני' סובר דלוקין על חרישה בשביעית ויש לחייב א' משום שביעית דלענין איסור עבודה בשביעית ל"א הואיל ועל יו"ט חייב משום זורע וכמו דאי' שם ברש"י שהחרישה לכסות הזריעה הוא תולדה דזורע אבל לפ"ד הראשונים א"ש דלמ"ד חורש בשביעית לוקה צ"ל דיש ח"מ בשביעית דאל"כ למה כתבה התורה זמירה ובצירה א"כ תו ליכא למימר דהתנא דש חורש סובר דלוקין על החרישה א"כ לחייב שתים משום שביעית על חרישה ועל זריעה וא' משום יו"ט ואיכא תשעה מלקות. ודע שקשה לכאורה מאי מקשה הגמ' ולילקי נמי משום זורע דלמא לא מיירי מתני' במתונתא וליכא לחייב משום יו"ט על החרישה וחיובא רק משום זורע ועל החרישה חייב משום שביעית בשלמא לשיטת רמב"ן דמדבריו נשמע דיש ח"מ ליו"ט כ"כ יש חילוק מלאכות בשביעית ל"ק דא"כ יש לחייב ב' משום שביעית דלס"ד יש ח"מ ליו"ט אבל לפמ"ש הרימב"א דאפשר לומר דשביעית פשיטא ליה דאין בו ח"מ כיון דאין בו ח"מ כיון דהוי ליה לא גרידא וביו"ט הוא דסובר בר דיח"מ משום דאיתקש לשבת כו' ע"כ קשה כנ"ל וא"ל דלפמ"ש א"ש דאי מחליטין דאין ח"מ בשביעית ממילא נשמע דליכא מלקות אחרישה בשביעית דאכתי קשה דלמא מתני' לא ארי' במתונתא וכנ"ל והתנא סובר דאין לוקין אחרישה ישה בשביעית חיוב ב' מלקות היא רק על הזריעה בשביעית ומשום יו"ט והא דנקט במתני' החורש הוא משום איסור דחרישה בשור ובחמור ולעולם דתו ליכא מלקות בהחרישה לא מצד שביעית דהא החורש בשביעית אינו לוקה ולא מצד יו"ט דהא לא מיירי במתונתא שייך הואיל וצ"ל דכוונת הקושיא אמאי לא אמר התנא דינו בחרישה במתונתא ולהוי ט' מלקות וכן נראה מדברי חידושי הריטב"א לקמן ד"ה והקשו בתוס' דלא שייך תנא ושייר כשיכול להיות מלקות יותר בדבר שהזכיר התנא דמתני' ולכך הקשה הגמ' לקמן ולחשוב נמי שבועה שלא אחריש ביו"ט וא"כ י"ל דכאן הקושיא למה לא נסיב התנא לומר דיש חורש וחייב ט' והיינו חורש במתונתא וארווח לן בזה לתרץ מה שצריך ביאור היאך עלה בדעת ר"נ דתנא ושייר הא כיון שעושה בגוונא השנויים במתני' יש עליו חיוב תשעה מלקות ובוודאי לא שייך להיות פוחת מענין החיוב ולומר שמנה תחת תשעה אבל לפ"ד הנ"ל ניחא דהא דתניא במתני' רק המנה א"ש אי לא איירי במתונתא דליכא באמת רק חיוב שמנה מלקות ול"ק רק למה לא נחית התנא לחשוב תשעה וכגוונא אחרינא והיינו שהחרישה במתונתא וא"כ לא לזר יחשב זה שהשיבו ר"ן תנא ושייר אבל עולא לא קבל דבריו שדעתו שגם בכה"ג לא שייך תנא ושייר כיון דמשכחת גוונא דמחייב יותר היה להתנא לומר דינו באותו הגוונא כדי לאפושי בחיוב המלקות וכמו שמסביר הריטב"א כיון דאיירי מיו"ט הו"ל למתני כל לאוי דאפשר ביו"ט ודו"ק:

ועפי"ז יתיישב במה שנתקשה הריטב"א במכות דף כ"א על הא דאמר במתניתין מני ר"ע הוא דאמר המקיים כלאים וכ' הריטב"א בזה"ל וא"ת ומנ"ל דר' ינאי לרבין קאמר ומשום זורע דלמא לר"ע קאמר ומשום מקיים וי"ל דא"כ אמאי נקט המחפה בכלאים לימא המקיים והרי יש בכללו מחפה יכל קיום ע"כ. יל"ד דלמא לעולם כוונת ר' ינאי לר"ע הוא והא דקאמר המחפה ולא אמר סתם המקיים לאשמעינן אתי דאין חיוב על המקיים כ"א כשמקיים במעשה ונ"ל ליישב ולהעמיד לר"י ולר"ל דכ"א אזיל לשיטתי' דלכאורה קשה דלפ"ד התוס' כאן דכלאי הכרם חשיב כשתים מחמת כלאי הזרעים וכלאי הכרם ועוד חזקו דבריהם בתוס' פסחים דאי כפירש"י דכה"כ לא חשוב רק חדא למה תניא במתניתין בכרם ליתני כלאים סתם וגם הרמב"ן בחידושיו מקשה קושיא דלפי' רש"י למה תני במתני' בכרם א"כ מאי אמר ר"ל לר"י אי לאו דקילסך גברא רבא ה"א מתני' מני רע"ק דאמר המקיים בכלאים הא אזהרה על המקיים לא מצינו