ברוך טעם קטו

ברצון ובלבו לבטלה היה מחשבה זו כדברים שבלב שאינם נכרים שהדין בהם שאין מבטל מעשה ושבועה היוצא מפיו וא"כ א"ש קושיית הרשב"א בתשו' סי' רנ"ה שלא הי' לו חרטה דמעיקרא ותו אין לדחות כמ"ש שהיה מתחרט מעיקרא על מה שהיה בלבו בשעת השבועה ברצון דהא אף לא הי' מרוצה בלבו בשעת השבועה ג"כ היתה שבועתו קיימת ולא הי' כח לדברים שבלבו לבטל השבועה שהוציא דהוי כדברים שבלב שאינם גלוים מתוך המעשה וא"ש דברי הרשב"א:

אמנם א"כ יש מקום אתי לתרץ דברי הרשב"א בדרך אחר ואקדים דברי הגמ' נדרים דף כ"ג ע"א איתא במשנה ראב"י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדר שעתיד אני לידור הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר ואיתא עוד שם בגמ' ע"ב בדף הנ"ל הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד להדיר יהי' בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עוקרו לתנאי וקיים לנדריו. ובמסקנת הגמרא שם ובלבד שלא יהא זכור בשעת נדרו וכתב הר"ן ע"ז בזה"ל אי זכור בשעת הנדר עוקרו לתנאי וקיים לנדרו שאל"כ למה הוא נודר עכשיו ול"ד למאי דאמרינן לעיל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' דאלמא אין תנאי בטל דכשהוא נודר ע"ד ראשונה הוא עושה כו' ועוד דבשלמא לעיל איכא למימר שאע"פ שיודע שאין בנדרו ממש נודר לזרז את חבירו אבל כאן שהם נדרי עצמו אי לאו דעקרי' לתנאי למה הוא נודר וזה ברור עכ"ל. ולפ"ז נראה דה"ה בנודר נדר כגון נדרו של צדקיהו לנ"נ שהוא עכ"פ צריך לישבע לנ"נ רק משום אונס לחוד לא הי' השבועה מבוטלת כשבועת אונסין. ושוב כיון דאיכא למימר שמא מרוצה לזה בלב שלם את דברים שבלבו מבטלין השבועה כנ"ל דמחשבה שאינו נכרת לכל אין מבטל השבועה שנעשה בדיבור עכ"ז אם התנה מתחילה קודם הנדר או השבועה שמה שידור או ישבע יהי' בטל אין השבועה או הנדר שאח"כ מבטלת את התנאי. וא"ל אם רוצה בתנאי למה נדר הא בעינינו שהי' צריך שידור או שישבע מפני אימת המדיר ואין הנדר או השבועה מתקיים אלא מבטל בלבו התנאי ורצונו בקיום הנדר. ולפ"ז אם לא היה צדקיהו מרוצה בתחילה על קבל השבועה היה בידו להתנות בתחילה בפ"ע בביטוי שפתים שהמציא א"ע שאם ישבע בפני נ"נ תהא השבועה מבוטלת וע"י תנאי זה היתה השבוע' מבוטלת כאילו לא נשבע כלל דהיינו אם הי' בלבו בשעת השבועה של נ"נ שאין על דעתו שיהיה השבועה זו ממש והוא סמוך ונשען על התנאי שהתנה תחילה שמועיל אף התנה בלחש זמן הרבה קודם הנדר והשבועה או בסמוך כמבואר בחדושי רשב"א שם לנדרים ודיבור של תנאי מבטל נדר או שבועה שיוציא מפיו אח"כ אבל צדקיהו לא עשה כן כי באמת בשעה שנזקק לשבועה היה מרוצה בלב שלם על השבועה ואח"כ כשנתחרט הי' לו חרטה דמעיקרא על שנתרצה בשעת קבלת השבועה דהא הי' לו מציאות לעשות כרצון נ"נ לישבע לו ושלא יהיה בו ממש אם הי' מתנה מקודם או אפשר כך הי' דרכן של הראשונים לבטל בר"ה או ביוה"כ כמנהג שלנו שהוא מנהג ותיקון מזמן הקדמונים כל מה שעתידין לדור או לישבע אותה השנה. רק מחמת שהיה רצונו של צדקיהו בשעת שבועה לקיים השבועה לא הי' מועיל התנאי זה לבטל השבועה לכן הוצרך התרה בפתח וחרטה ע"ז שהי' רצונו על קיום השבועה ואף שמבואר בתוס' ומובא בר"ן וברשב"א דתנאי קודם הנדר ושבועה כנ"ל אינו מבטלין אלא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שעל דעת חבירו נשבע ונדר כמו שמבטל תנאי לגמרי דמי כו' עכ"ל מ"מ נראה שז"א אלא בנודר לדעת חבירו לטובתו שבכה"ג בטל דעתו נגד דעת חבירו וע"כ דעת הרבה פוסקים שבכה"ג אין היתר שלא ברצון חבירו מ"מ נראה פשוט דשאני במעשה דצדקיהו שלעצמות השבועה אף שהיתה לדעתו וטובתו של נ"נ היה צדקיהו מוכרח ולא היה מקום שתחול השבועה לולא הטעם שאמרנו דדלמא נתרצה צדקיהו מרצונו על קיום השבועה ובכה"ג שפיר היתה בטלה השבועה כאילו לא הי' אם באמת לא הי' צדקיהו מרוצה לשבועה והיה מתנה מקודם משעה שנשבע והי' סומך על התנאי שמקודם שתהא השבועה בטילה ובפרט לפי טענתו של צדקיהו כמ"ש בשם מהר"י טראני שסבר שאין הנדר תלה אלא בו ולא בנ"נ גם התנאי הי' מועיל ונמשך מזה ממילא שלפי שטתיה היה לו היתר על שבועתו בחרטה דמעיקרא כנ"ל ואם כן מיושב קושיית הרשב"א:

וגדולה מזו דעת הרשב"א בעצמו בחידושיו שם בנדרים דמאי שאמר שם בגמ' שאם זכר לתנאי בעת הנדר קיים ז"א אלא חומרא בעלמא וגדר בפני ע"ה ולצורבא מרבנן אף בכה"ג שזוכר בשעת הנדר לתנאיו מבוטל הנדר ע"י התנאי אם בדעתו בשעת הנדר שסומך על התנאי ואין רצונו בקיום הנדר:

דין חילוק מלאכות ביום טוב דיו ז' חילוק מלאכות ביום טוב הדבר תלוי בפלוגתא דתנאי למ"ד בשבת ילפינן מאחת מהנה לא שייך זה ביו"ט דביו"ט אינו רק חיוב מלקות ולא שייך קרא דחטאת לגבי יו"ט ולמ"ד דילפינן מלא תבערו דלחלק יוצאת א"כ שבת ויו"ט שוים דלענין איסור מלאכה הוקש יו"ט לשבת וראי' לזה מדברי רש"י מס' ביצה דף י"ב ע"ב ד"ה משום הבערה שהוא אב מלאכה לעצמה וקסבר יש חילוק מלאכות ליו"ט ללקות שתים כו'. ע"כ כוונת רש"י בזה כלומר דהאי תנא דברייתא סובר חילוק מלאכות ביו"ט וי"ל דזה תלוי בפלוגתא אחרת למ"ד ילפינן חילוק מלאכות מאחת מהנה דכתיב גבי חטאת בוודאי ליכא למילף מיניה שהחילוק מלאכות ביו"ט שחילק בהם ללקות אבל למ"ד דילפינן ח"מ מלא תבערו י"ל דלמידין ח"מ גם ביו"ט מהקישא דיו"ט לשבת וכמ"ש כאן הריטב"א בחי' וכן הוא סברת המקשן ולילקי נהי משום זורע הרי שי"ל דין זה תלוי בפלוגתא דתנאי וכן משמע נמי מדברי הגמ' מס' מכות דף כ"א אמר רב עולא לרב נחמן ולילקי נמי משום זרע ומובא בשעה"מ מהלכות שמיטה ויובלים ה"א בשם חי' הרמב"ן מס' מכות אמרינן דיש חורש כו' והקשה לפי מה דפסקינן התם דמחפה את הזרעים חייב משום זורע וז"ל ואי קשיא לך לחייב נ' משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעת כשם שאין חילוק מלאכות ביו"ט וא"ד בריש מס' מועד קטן דחורש בשביעית אינו לוקה עכ"ל והנה לכאורה משמע מדברי הר"י מס' ביצה דף י"ב פוק תנא לברא הבערה ובשול אינה משנה יעויי"ש שסובר שיש חילוק מלאכות ביו"ט דאל"כ למה אמר והיא משנה ב"ש היא הא אפי' לב"ש צ"ל דהבערה אינה משנה כקושי' הגמ' כאן הבערה לא לחייב דהא מחייב לי' משום בישול והרי הר"י סובר הכי דמחפה בכלאים חייב משום זורע ונשאר קשה לדידן ולילקי נמי משום זורע ביו"ט ואף אם נדחוק לומר בוישוב ק' זו דר"י סובר דבאמת מחייב תנא דמתני' גם משום זורע ביו"ט והוי ב' משום יו"ט ומוקדשין לא חשיב אלא חדא אכתי לפמ"ש התוס' מס' מע"ק דף ג' ד"ה ר"א למסקנא שם אפשר דר"י סובר דחורש בשביעית לוקה א"כ כיון דיש ח"מ איכא לחייב גם משום שביעית שתים משום חורש ומשום זורע דכשם שיש ח"מ ביו"ט כך יש חילוק מלאכות בשביעית ואיכא לחייב בגוונא דמתני' ט' מלקות ב' משום יו"ט ב' משום שביעית ומשום כלאי בהמה וכלאי זרעים ומשום כהן ונזיר ומשום מוקדשין א' הרי בכלים תשעה וביותר יש לחזק קושיא זו דלפי דמסיק הגמ' מס' מע"ק דף הנ"ל לא דכ"ע ל"ל דרבי אבין אמ"ר אלעאי מ"ד לוקה שפיר מ"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למה הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דהני תולדות הוא דמחייב על תולדות אחריני לא מחייב ואי' שם בחידושי ריטב"א בזה"ל דבהני תולדות כו' לא גרס רש"י ז"ל תולדות וטעמא משום דכתיבי אבות נינהו ונ"ל דשפיר גרס ליה ומשום דשבת הוי תולדות קאמר הכי והכי פירש"י בהני תולדות דמחייב הכא משום דעבידניהו אבות הא באחריני לא דאתולדה לא מחייב ע"כ. היוצא מזה דלפי האמת גם זמירה ובצירה המה אבות בשביעית כיון דכתיבי בהדיא וכן נשמע מדברי רש"י מס' שבת דף ס"ח ע"א ד"ה אית בי' אבות כו' יעויי"ש וא"כ למ"ד יש ח"מ בשביעית הזורע והזומר או הקוצר והבוצר בשביעית חייב שתים כיון שעבר אשתי אבות מלאכות מה שא"כ אי לא הוי כתיבה זמירה ובצירה בקרא בהדיא והיה עליהן רק שם תולדות לא הי' אפשר לחייב עליה בפ"ע כשנעשו אבות שלהן דהא אתולדות במקום אב גם בשבת