ברוך טעם קיד

הוא הסתת היצר ואלי ידע שתתגבר יצרו עליו לא היה נודר ובחרטה דמעיקרא עוקר למפרע מה שתלה בדעת רבים ועצמות הנדר על כן היה מקום לחוש שמא יבא לחכם ויאמר מצוה בא לידי לכך הוצרך הרמב"ם למ"ש שעיקר בידינו שצריך לפרט את הנדר ואי קשיא הא קשיא להרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל דבגיטי, בסוגיא דנודרת מקשה הגמ' למ"ד שאין צריך לפרט את הנדר ממתניתין דנודר ועובד ומסיק דמדרינן עד"ר. מה בכך הא כיון שא"צ לפרט את הנדר ולא ידע החכם דמלתא דאיסירא הוא והיה ביד כהן הנושא נשים פסולות להערים בפני החכם ויאמר לו נדר נדרתי עד"ר ומצוה בא לידי ויתיר לו חכם וכיון שהותר מותר בדיעבד. וכעין קושי' זו מקשה הפ"י לשיטת הסוברים דנדר שהודר עד"ר דאם הותר בדיעבד מותר ניחוש שמא לא יודיע לחכם שהי' עד"ר ומתרץ דלמ"ד א"צ לפרט את הנדר הי' תקנת חכמים דגם בדיעבד לא יהיה מותר ע"ש שמאריך בזה ודבריו דחוקים מה"ת להמציא תקנה חדשה:

וע"ד פלפול נ"ל דיש מקום לומר דלאותו מ"ד שסובר דא"צ לפרט יש לשיטתו להוכיח מקרא דבנודר ע"ד חבירו אם הותר אפי' בדיעבד אינו מותר וה"ה נודר עד"ר דדעת חבירו או דעת רבים שהודר על דעתם עיכובא הוא שלא יהיה מותר בלא דעתם אבל ממה דפסקינן דצריכים לפרט את הנדר ליכא הוכחה מקרא שלא יועיל היתר בדיעבד ואין מניעת היתר לכתחילה אלא מטעם דאיתא בירושלמי דחשד ובושה:

ואקדים לזה דברי הגמ' בנדרים דף ס"ה ע"א תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו (ואיתא שם בפירוש הרא"ש בזה"ל פירש שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פירוש מדעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו דהיינו מדעתו כיון דלדעתו נדר אין להתיר שלא מדעתו) מנה"מ אמר רב נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה וגו' וגם במלך נ"נ מרד על אשר השביעו באלקים חיים כו' ע"כ ובחידושי רשב"א גיטין בסוגיא דנודרת מובא דעת ר"ת דבדיעבד מותר וע"ז כתב בזה"ל וראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו שהתירו לו שלא בפניו של נ"נ דהיינו דכתיב א"ל אלתי אשר בזה וברית אחר הפר ונתתיו בראשו ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו עכ"ל יעוי"ש:

ונראה לתרץ קושית הראב"ד דאיתא בפ"י דלמ"ד צריך לפרט את הנדר עבר צדקיהו על השבועה קודם שנשאל עליו דהא נשבע לנ"נ דלא ליגלי דאכל ארנבת חי' ונמצא כשהלך להתיר שבועתו הוצרך לגלות על מה נשבע ועבר על שבועתו ומסיק דאף לזה שכבר עבר מועיל לו התרת סנהדרין ונעקרה השבועה למפרע. אמנם לפי דברי השעה"מ בשיטת הרשב"א דגבי צדקיהו לא הי' היתר בחרטה דמעיקרא והניתר שלא בחרטה דמעיקרא אינו מתעקר למפרע א"כ אם גילה צדקיהו לפני סנהדרין קודם שנשאל באמת נשאר עון שבועה עליו במה שגילה קודם שהתירו לו הסנהדרין דהא אף שהתירו לו הסנהדרין מיד אח"כ לא הי' מועיל אלא מאז ואילך וצדקיהו את עונו נשא על שגילה קודם ההיתר וא"ש דברי הקרא הנ"ל א"ל אלתי אשר בזה ואת בריתי אשר הפר והסנהדרין לא הרשיעו בדבר זה. וממילא אין רא' לסתור דעת ר"ת שאף בנודר לדעת חבירו אם הותר בדיעבד מותר. וכן דעת הרמב"ם בנודר עד"ר כמבואר מדברי הפירוש משניות שהבאתי לעיל וה"ה בנודר לדעת חבירו כנראה מדבריו מפ' ו' מהלכות נדרים שתפס טעם של הירושלמי מפני החשד ועיין שם בכסף משנה ובלח"מ. אבל למ"ד שסובר שא"צ לפרט את הנדר אין לתרץ כנ"ל דכיון שלא היה צורך לצדקיהו לגלות קודם ההיתר בודאי לא גילה ונשאר קושית הראב"ד למה כתיב אם לא אלתי וגו' א"ו צ"ל שדין נותן שנדר עד"ר אם הותר אפילו בדיעבד אינו מותר ולא היה התרת סנהדרין דצדקיהו ע"כ הי' עליו עון השבועה ולשיטתי' יש הוכחה מקרא דצדקיהו דגם בדיעבד אינו מותר וה"ה בנודר עד"ר אלא כך יש תועלת בכהן שנשא נשים פסולות שמדירין אותו עד"ר. ומה שפוסק הרמב"ם דגם הנודר עד"ר אם היתר מותר בדיעבד אינו אלא לפי שיטתו שפוסק כמ"ד שצריך לפרט הנדר וליכא ראי' במעשה דצדקיהו שלא יועיל היתר בדיעבד וקרא אם לא אלתי וגומר מתפרש יפה כנ"ל וכיון שלא אתי מקרא שלא יועיל ההיתר בנודר ע"ד חבירו ואין לנו אלא לאסור אלא לכתחילה וכדברי הירושלמי הנ"ל:

הנני חוזר על דברי הראשונות לפלפל בדברי הרשב"א בתשו' המיוחסת סי' רנ"ה שהבאתי לעיל לבאר הכל היטב אציע דבריו וז"ל ועוד שקרוב אני לומר בזה וכיוצא בזה שפותחין אפילו בחרטה דהשתא דלא בעינן חרטה דמעיקרא אלא בנדר שעקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לנדור עצמו מן היין וכיוצא בזה כו' אבל כל דבר שאסר ע"ע שלא מחמת עצמו של דבר הנידר אלא קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כוונת הנודר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי והא ראי' משל משה וצדקיהו ונדרה של אלמ ה כו' וכן צדקיהו מי נתחרט חרטה דמעיקרא והי' רוצה שיחתוך נ"נ ראשי עכ"ל והראי' מצדקיהו מדחה ר"י מטראני בתשובותיו ח"א סי' א' וכתב בזה"ל והא דמייתי מצדקיהו בהא גופא טעה דסבר לומר אדעתא דהכי לא נדר כי לא הי' הדבר תלוי בו וליתא דע"ד נבוכדנצר נדר ופוק חזי מה סליק בי' עכ"ל. המבין יבין שאין בו תירץ אלא דחויה בעלמא לקישי' הרשב"א והכא בשביל שהיה טעות לצדקיהו להתיר הנדר שנדר ע"ד אחר שדין זה לא פסיקא כל כך נימא שטעה עוד וסבר שיש היתר בלא חרטה דמעיקרא. ע"כ ע"ד לתרץ קושית הרשב"א בסגנון דברי מהר"י טראני באופן נאות וקרוב לשמוע דבתשובה המיוחסת סי' רע"ג שהעלה מתחלה שם דנדר שעושין ע"י אונס לית בו מששא ובכה"ג דברים שבלב דברים כ' ע"ז בזה"ל וא"ת והלא נדרו של צדקיהו כך הי' כו' דהא אנוס הי' בשעת שבועה ונתון הי' ביה נ"נ ואם אמר הרגו היו הורגים וסתמא דמלתא דאם לא הי' נשבע הי' הורגין אותו ואפ"ה חלה שבועתו ונצטרך התרת חכם לא היא דהתם לא אשכחן דנשבע צדקיהו מחמת אונס דהרי לא אמר שם משתבע לי ואי לא קטלינא לך אלא שלבסוף נתחטא שהיה מצער על שלא יכול לגלותו. ואדרבה אפשר שהיה נהנה בשבועתו בשעתה דסבר שיכבדני אותו נבוכדנצר על שהי' יודע סודו ולא גילה ומדת כל אדם היא זו נראה נכון וברור עכ"ל. וקשה לפי דברי אלה לכאורה אין מקום לראייתו שמביא בסי' רנ"ה המובא לעיל מצדקיהו דיש לומר דה' לצדקיהו חרטה דמעיקרא על מה שהי' במחשבתו בעת קבלת השבועה לפני נ"נ שמרוצה בלב שלם על נדר זה כדי שיכבדנו דאם לא הי' מרוצה בלבו אף שהי' נשבע לא הי' עליו שם שבועה והוי כנדר אונסין דאם היה בועט מלידור ה ה ביד נ"נ לחתוך ראשו אף שלא אמר לו שמאנס אותו שישבע מ"מ ידע צדקיהו בעצמו כי בנפשו הוא אם ימלא רצונו של נ"נ וכמ"ש בעצמו בתשובה סי' רנ"ה וגם בתשו' סי' רע"ה כתב בעצמו תחלה שסתמא דמלתא אם לא הי' רצה לישבע הי' הרגו ומ"ש לבסוף דלא אשכחן דנשבע צדקיהו מחמת אונס כו' אינו אלא לחזק דבריו שלבסוף שאפשר שהיה נהנה בשבועתו כו':

ליישב שיהיה מקום לראייתו של הרשב"א אקדים לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין הלכה כ' שכתב בזה"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש בב"ד של ישראל בכל מקום ובכ"ז מכין אותו עד יאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא כשר כו' ולמה לא ביטל גט זה שהרי הוא אונס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מדין תורה כו' אבל מ' שתקפו יצרו הרע שלא לעשות מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשות או עד שיתרחק מן הדבר שאסור לעשות אינו אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ולעשות כל המצות ולהתרחק מן עבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואומר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל דברי הרמב"ם הללו צריכין תבלין דאכתי קשה וכי פסיקא מלתא שתשש יצרו דלמא עדיין עומד באוולתו שלא לשמוע דברי חכמים:

אמנם הא דאונס מבטל המעשה אף דבכל מקום אמרינן דברים שבלב אינם דברים הטעם דכיון דהוא אנוס הוה כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דכל הרואה ושומע יודע שאין לבו של זה לעשות המעשה ובכה"ג דברים שבלב דברים וממילא כשיש מקום לומר אף דכך ספק דלמא גמר בלבו לעשות זה ברצון שלם אף אם אין כן בלבו הוה מחשבה זו כדברים שבלב בדברים שאין מחשבתו ניכרת מתוך המעשה שהמעשה קיים:

ועפ"ז טעם הדין דתלוי' וזבין זביני זבין דאמרינן אגב זוזי גמר ומקנה והרי יכול להיות שאפשר שחשובה בעיניו הקרקע כ"כ שלא היה גמר ומקנה ואף שנתנה לו דמי השדה עכ"ז כיון דעכ"פ יכול להיות שגמר ומקנה תו ל"ל למיחש שמא אין בלבו להקנות דדברים שבלב בכה"ג שאינם ניכרים וגלוים לא הוי דברים וא"כ א"ש טעם הרמב"ם הנ"ל בהכשר הגט הנעשה בכפיי' דכיון שיש סברא שתשש כוחו ויצרו ומגרש בלב שלם ע"כ אף אם אין בלבו כן הלא אין מחשבתו הרעה ניכרת ושוה להיתר כי כל דברים שבלב אינן דברים היכא דאין מחשבתו ניכרת לכל לפי"ז במעשה דצדקיהו לפי דברי הרשב"א בתשובה סי' רע"ג שיש סברא לומר שברצונו נדר כדי שימצא חן בעיני נ"נ כלומר כי אף שלא איים עליו באיום עונש ממילא הי' רצונו ע"כ אף אם הי' אז במחשבתו של צדקיהו שאין מקבל אז שבועה זו